דלג לתוכן הראשי

דברים שקורים

יום שישי האחרון, סינמטק חולון, יום עיון של איגוד מקצועות האנימציה.
היה כל כך כיף לעשות מינגלינג עם אנימטורים לא ממורמרים. הכנס נועד בעיקר לפרילנסרים, אבל לא רק.
רציתי להיות לרגע "בלוגר" במובן המקובל של לדווח ולסכם אבל זה לא הולך לי, אני אימפולסיבי ואמוציונלי מדי בשביל זה.



יצאתי משם בעיקר שמח.
תמיד שמעתי שבפסטיבלים לאנימציה בעולם יש מין מינגלינג כזה זורם של אנשים שאוהבים אנימציה ויוצרים ומעולם לא ראיתי את זה קורה. לא בזמן הלימודים ובטח שלא אחר כך. ופתאום אני מסתובב עם בוגרים טריים, סטודנטים ואנשים יוצרים, עצמאיים או שכירים שבאו לראות מה קורה באנימציה בארץ.
עלו שם כמה דברים שהם ברורים ופשוט מעולם לא זכו לעלות בצורה מסודרת, מה שעכשיו קורה תודות לאיגוד: לחלוק מידע! זה משהו שלא קורה בקהילה בארץ. כל סטודנט צריך להמציא את הגלגל מחדש. מעולם לא שמעתי מישהו שמתאר את תהליך העבודה המלא על פרויקט. והנה, יוני גודמן (ואלס עם באשיר) מראה (בזמן קצר מדי) איך הוא ניגש לפרויקט, לתמחור, לעבודה מול הלקוח ולחלוקה לשלבים הכללית.
היה חשוב, בעיקר כדי לראות פעם אחת את תהליך העבודה ממבט ציפור. אמנם זו הייתה רק טעימה אבל זו התחלה.

הנקודה שלי הייתה הכי משמעותית היא שיוני מתייחס לאנימטיק לא רק כבימוי שוטים אלא ממש בימוי אנימציה מפורט. עד לרמת האקטינג. כך שלאחר שהלקוח מאשר, באמת מוסכם על הצדדים איך יהיה הסרט.
הוא דיבר בעיקר על הפרויקט הזה שלו.
יש לו גם בלוג של טסטים באנימציה, מומלץ מאוד אך גם מעורר קינאה.

בפנאל שעסק באנימציה ישראלית השתתפו אוסי וולד, חנן קמינסקי, יובל נתן אבנר גלר ועוד. הם דנו ברפרוף על איך לקדם את האנימציה בארץ. אז קודם כל היה מעניין לשמוע את האפשרויות שפתוחות בפנינו: לקדם חוקים שמכירים באנימציה, לקדם ייצוג ומודעות בקרב הקרנות התומכות בקולנוע וטלוויזיה בארץ, להקים חממות לאנימטורים עצמאיים (אוי! זה יהיה נהדר!) ועוד.
יובל נתן, היוצר של morning elegance ועוד סרטונים נהדרים, דיבר מאוד מעניין. על ההצלחה של הקליפ, על שיטת העבודה בעולם עם מפיקים מקומיים ועל הציפייה מלקוחות בחו"ל שתעשה להם את מה שכבר עשית בהצלחה בעבר. אהבתי גם שהוא הוריד את הדיון על "מתי נעשה פיצ'ר בארץ" לכיוון עידוד יצירה של סרטים קצרים. אני מסכים איתו בעיקר כי לצערי אם אי פעם יעשו פה פיצ'ר מסחרי באורך מלא הוא לא יהיה פנינה של יצירה אמנותית אלא מסחרית מאוד. זה טוב לפרנסה אולי אבל זה לא ממש יקדם את היצירה בארץ.
אז כן ירבו אירועים כאלו. ומצטער אם אני לא מפרט מספיק.  ההרצאות צולמו והן נמצאות פה.

מה עוד צפוי לנו בקרוב?
פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים יקרין סרט על יורם גרוס בשם "בלינקי ואני". ואני מתבייש שלא ידעתי עליו כלום. מסתבר שיורם הוא מראשוני האנימטורים בארץ ומי שהמציא את בלינקי ביל. עוד אנימטור אחד שאיבדנו והפעם לטובת האוסטרלים. נשמע מעניין. ודרך אגב, יוקרן שם גם חתולו של הרב, שהיה אמור להיות מוקרן באנימיקס האחרון ובטעות בוטל.



תוכנית עליו בטלויזיה החינוכית.

וכמה דברים בכללי:
HEAD START אתר תואם קיקסטרטר ישראלי הוקם לתמיכה בפרויקטים על ידי הקהל. מעניין.

פתחתי טוויטר שם אני זורק לינקים עדכניים יותר, בלי כל הדיבורים מסביב.

וסתם סרט יפה של עידן ורדי, מינשר:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני