דלג לתוכן הראשי

המארח: על אפקטים והשהיית אמון

"המארח" the host  הוא סרט מפלצות דרום קוריאני אבל הוא גם קומדיה ודרמה מה שהופך אותו למשהו שקשה לקטלג. רציתי להתייחס למשהו שראיתי בסרט הזה בסצינה המקסימה (והמעט מדממת) שלפניכם:

כשראיתי את הסצינה אהבתי אותה מאוד כי ממש כמו הדמויות אתה לא קולט מיד מה קורה. ואז שמתי לב: זה לא רק בגלל ההפתעה. בדרך כלל בסרטים שיש בהם דמויות תלת (ובייחוד מפלצות) המצלמה משתוללת, מקיפה 360 מעלות כביכול כדי להעצים את החוייה הקולנועית. ופה לא. יותר מכך, שימו לב שהמצלמה מראה לנו רק את מה שהדמויות יכולות לראות. לא כמו בסרטי "ראליטי" (כמו פרויקט המכשפה מבלייר) עם מצלמת כתף רועדת אלא כפשוטו: המצלמה נמצאת במקום בו יש בני אדם. אפילו כשאנו רואים את המפלצת מלמעלה: זה נעשה מרכבת עילית. התרומה של זה לאמינות הסרט היא גדולה מאוד בעיניי.
חשבתי על זה ועל היחס בכלל לשימוש בתלת-מימד בסרטי לייב וזה ההבדל בין "אפקט" ליצירה. "אפקט", מבחינה לשונית, הוא "השפעה" כלומר הוא יוצר תגובה. כמו לחצן שמפעיל רגש. הוא לא עמוק, הוא פשוט עובד על המקומות הנכונים. יצירה אמיתית לא אמורה ללחוץ על כפתור אלא לרקום חויה מורכבת יותר.
כשהייתי ב"שר הטבעות" בקולנוע קרה לי משהו שלא קרה לי עד אז באף סרט: הרגשתי שאני בקולנוע. ברגע אחד, כשהדמויות צעדו ביער, הפכתי לצופה מודע; מודע לשחקנים, לאפקטים, לתאורה, לתסריטאי, לבמאי. התנתקתי לחלוטין מהסרט. כי זה לא מספיק לעשות אפקט ראליסטי, צריך לשאוב אותך פנימה. ואני נזרקתי החוצה.
זה קצת אירוני, כי טולקין בעצמו כתב מסה על השהיית אמון בזמן קריאת ספר וצפייה בהצגה. הוא כתב שכדי להשהות את האמון של הצופה לא צריך לגרום לו להאמין שמה שהוא רואה "אמיתי" (לטענתו אין בעיה לראות את החוטים שמעיפים את פיטר פן) אלא לשכנע את הצופה לקבל את העולם שהוא נחשף אליו למשך ההחשפות. עקרון מדהים שלא מנוצל בהרבה סרטי אפקטים. 
--------------------
באותו נושא: בבלוג "תסריטאי מחפש עבודה" יש פוסט על הזדהות הצופה עם קוף ב"כוכב הקופים" האחרון. החלק הראשון מעט מייגע ונוגע לצדדים הפיזיים במוח הצופה, החלק השני עוסק בדמות ובבימוי.

הנה כמה סרטונים על שילוב אנימציה עם לייב:
ההסטוריה של הדמות התלת מימדית:

רפרנס בסטופמושן (!) לפארק היורה, הזוי לחשוב שפעם עשו סטופ כסקיצה לתלת:




ואם כבר דינוזאורים: הדמות הראשונה שנהלה דיאלוג עם אדם חי ועוד באחד סרטי האנימציה הראשונים אי פעם! קבלו את גרטי, שהיתה חלק ממופע לייב שבו האנימטור התנהג אליה כמאמן בקרקס, הוא פקד עליה והיא צייתה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …