דלג לתוכן הראשי

קפקא, סוריאליזם וג'וקים

קפקא. הו, קפקא.

פעם חשבתי שסוריאליזם הוא האמנות המזוקקת. כי הסוריאליזם אינו כבול לשום חוק. להפך, הוא בועט בחוקים בהגדרה.
אבל זה היה מזמן, מאז מאסתי בדימויים סוריאליסטים, גם אמנותית וגם רעיונית. בתור ז'אנר שאמור להיות משוחרר מחוקים, הסוריאליזם הוא אחד הזרמים היותר מנייריסטים.
גדעון עפרת כתב פעם מאמר על זה שאין סוריאליזם יהודי. שתמיד מדובר בעצם בסימבוליזם. ולמה? (מעלה מזכרוני) כי היהדות לא מכירה בהבדלה שקיימת בסוריאליזם בין העולם המודע לעולם הלא-מודע. בדיכוטומיה המוחלטת. דימויים סוריאליזסטים, בניגוד לסימבוליסטים, אינם עובדים על הרגש ואינם מזמינים פרשנות. פעמים רבות הם מחפשים את אובדן הדרך, את הלסת השמוטה ואת תחושת החלום. תחושה שמתבססת דווקא על חוסר המובנות שבדימוי.
ביהדות, העולם המודע אינו כה מובן ומואר, ומכאן גם העולם הלא מודע, המודחק, אינו כה שחור. קיימת חפיפה בין העולמות עם ירידה, עלייה והזנה הדדית.
קפקא הוא דוגמא טובה לכך. הדימויים שלו הם לכאורה סוריאליסטים אבל העוצמה שלהם היא בריאליזם. הטירוף שהוא מזקק מחיינו האמיתיים, הלא מדומיינים, הם חזקים מכל דימוי סוריאליסטי שהוא אולי נועז יותר, כדימוי, אך חסר שיניים כאמירה. אולי זו גם הסיבה לביטויים השונים שהוא מקבל באנימציה. גם באנימציה, אני מרגיש, קיים המתח הזה שבין לייצר דימויים מקוריים שאינם כבולים למציאות יחד עם הצורך לייצר אמירה.
חבר ללימודים אמר פעם שהוא שונא את השאלה: "למה בחרת לעשות את הסרט באנימציה, דווקא?" שאלה שהופנתה לא פעם לסטודנטים שעשו סרטים "ראליסטים מדי" מבחינת תוכן או צורה. הוא טען שאנימציה לא צריכה הצדקה על ידי דימויים "הזויים". זו שפה אסתטית וזו ההצדקה שלה.

למה נזכרתי בקפקא? כי נתקלתי לאחרונה בסרטו האחרון של קוז'י יממורה, שעשה את "ראש הר" (עליו אולי אכתוב מתישהו). מעניין לראות אנימטור יפני שבוחר בקפקא כנושא לסרט. התוצאה- מרשימה מאוד.

גרגורי סמסא זכה לעיבוד של קרוליין ליף, מגדולות האנימטוריות בעולם. וחלוצת אנימציית החול, עד כמה שידוע לי) כדאי גם לראות את סרטה "הרחוב".

סרט אנימציה על פי יומניו:

וממקום אחר:
רחלי רוטנר הוציאה ספר קומיקס לפני כמה שנים בשם "הצד האחר של העולם" שבו הדימוי של הג'וק האנושי קיבל פרשנות שונה.
חלום, 10
ולסיום, סרט אנימציה רוסי ישן נושן, מאת סלדיסלב סטרביץ', שבו עשו סטופמושן מג'וקים מתים. אקספרימנטלי, ללא ספק. בדיוק מלפני מאה שנה. 1911.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/