דלג לתוכן הראשי

קפקא, סוריאליזם וג'וקים

קפקא. הו, קפקא.

פעם חשבתי שסוריאליזם הוא האמנות המזוקקת. כי הסוריאליזם אינו כבול לשום חוק. להפך, הוא בועט בחוקים בהגדרה.
אבל זה היה מזמן, מאז מאסתי בדימויים סוריאליסטים, גם אמנותית וגם רעיונית. בתור ז'אנר שאמור להיות משוחרר מחוקים, הסוריאליזם הוא אחד הזרמים היותר מנייריסטים.
גדעון עפרת כתב פעם מאמר על זה שאין סוריאליזם יהודי. שתמיד מדובר בעצם בסימבוליזם. ולמה? (מעלה מזכרוני) כי היהדות לא מכירה בהבדלה שקיימת בסוריאליזם בין העולם המודע לעולם הלא-מודע. בדיכוטומיה המוחלטת. דימויים סוריאליזסטים, בניגוד לסימבוליסטים, אינם עובדים על הרגש ואינם מזמינים פרשנות. פעמים רבות הם מחפשים את אובדן הדרך, את הלסת השמוטה ואת תחושת החלום. תחושה שמתבססת דווקא על חוסר המובנות שבדימוי.
ביהדות, העולם המודע אינו כה מובן ומואר, ומכאן גם העולם הלא מודע, המודחק, אינו כה שחור. קיימת חפיפה בין העולמות עם ירידה, עלייה והזנה הדדית.
קפקא הוא דוגמא טובה לכך. הדימויים שלו הם לכאורה סוריאליסטים אבל העוצמה שלהם היא בריאליזם. הטירוף שהוא מזקק מחיינו האמיתיים, הלא מדומיינים, הם חזקים מכל דימוי סוריאליסטי שהוא אולי נועז יותר, כדימוי, אך חסר שיניים כאמירה. אולי זו גם הסיבה לביטויים השונים שהוא מקבל באנימציה. גם באנימציה, אני מרגיש, קיים המתח הזה שבין לייצר דימויים מקוריים שאינם כבולים למציאות יחד עם הצורך לייצר אמירה.
חבר ללימודים אמר פעם שהוא שונא את השאלה: "למה בחרת לעשות את הסרט באנימציה, דווקא?" שאלה שהופנתה לא פעם לסטודנטים שעשו סרטים "ראליסטים מדי" מבחינת תוכן או צורה. הוא טען שאנימציה לא צריכה הצדקה על ידי דימויים "הזויים". זו שפה אסתטית וזו ההצדקה שלה.

למה נזכרתי בקפקא? כי נתקלתי לאחרונה בסרטו האחרון של קוז'י יממורה, שעשה את "ראש הר" (עליו אולי אכתוב מתישהו). מעניין לראות אנימטור יפני שבוחר בקפקא כנושא לסרט. התוצאה- מרשימה מאוד.

גרגורי סמסא זכה לעיבוד של קרוליין ליף, מגדולות האנימטוריות בעולם. וחלוצת אנימציית החול, עד כמה שידוע לי) כדאי גם לראות את סרטה "הרחוב".

סרט אנימציה על פי יומניו:

וממקום אחר:
רחלי רוטנר הוציאה ספר קומיקס לפני כמה שנים בשם "הצד האחר של העולם" שבו הדימוי של הג'וק האנושי קיבל פרשנות שונה.
חלום, 10
ולסיום, סרט אנימציה רוסי ישן נושן, מאת סלדיסלב סטרביץ', שבו עשו סטופמושן מג'וקים מתים. אקספרימנטלי, ללא ספק. בדיוק מלפני מאה שנה. 1911.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קליפ חדש בבימוי יוני גודמן CHANGING

יוני גודמן, מבכירי האנימטורים בארץ שאחראי לבימוי האנימציה של "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים" יצר קליפ אנימציה חדש לזמרת עדינה אבן-זוהר בשם "Changing". ביקשתי ממנו לחלוק את תהליכי העבודה על הסרט ובנדיבותו: הם מוצגים כאן.



יוני גודמן מספר על תהליכי העבודה שלו על הקליפ ולאחר מכן תמצאו עיצובים ומחקר של מעיין שנער שאחראית על הארט. על האנימציה: יוני גודמן וספי גייגו.

"עדינה אבן-זהר (Adina-E) הזמרת, לואי להב ואשר ביטנסקי פנו אלי עם השיר ופחות או יותר נתנו לי יד חופשית, שזה תמיד תענוג- באופן כללי כל שלב הקונספט והתסריט והארט עבר מאוד חלק. התחלתי מהגיטרה בהתחלה, שזה סאונד שתפס אותי ומייד התחבר לי לויז׳ואל של הפרח על הגבעה, שהזרעים שלו עפים ברוח. משם זה איכשהו נבנה מעצמו- המרחק שעוברים, המפגש עם הנערה וכל ענין הבריחה מהבית וזה איכשהו ישב כמו פאזל על השיר. לגבי האנימטיק, באופן עקרוני בתהליך העבודה שלי אין ממש סטוריבורד ואני גם לא מאמין גדול ב״סטוריבורד יפה״- שהציורים בו יפים ומדוייקים. כגישה אני עושה אנימטיק גס וסקיצתי עם הרבה יותר תנועה ומשחק על חשבון הזמן של צ…

אם הייתי אלוהים -סרטו של קורדל ברקר

השם קורדל ברקר נשמע לכם מוכר? בודאי זה בגלל סרטו המופלא "החתול חזר" (בהמשך הפוסט) שנחשב לאחד מקלאסיקות האנימציה הקצרות. קורדל לא יצר הרבה סרטים מאז ועכשיו הוא חוזר עם סרט סטופמושן חדש: אם הייתי אלוהים" If i was god.
קבלו אותו עם זכרונותיו מכיתה ז.
מאחורי הקלעים (לקוח מתוך Cartoon brew) 









סרטיו הקודמים שסובלים ממחסור באהבת אדם אבל יש בהם הרבה יצירתיות, הומור וביקורת:


LA CHINE A L'HONNEUR » פתיחי אנסי 2017

הפתיחים לפסטיבל אנסי השנה עסקו בסין וכמדי שנה הפם נוצרו על ידי סטודנטים מגובלינס, בית הספר הצרפתי לאנימציה. אחד היפים שבהם הוא LA CHINE A L'HONNEUR.


הפתיחים האחרים:

ארט מתוך הטמבלר של היוצרים, סטודנטים בגובלינס:  Camille GuillotJocelyn CharlesJoséphine MeisQuentin Boyer Di Bernardo