דלג לתוכן הראשי

דין וחשבון עם האקדמיה

סיימתי את המחלקה לאנימציה בבצלאל ב2006.
מודעה לבית ספר לאמנות 

מה מלווה אותי מאז "שיחרורי" מבצלאל? הרצון לעשות סרט נוסף. שזה שלב פסיכולוגי אחד אחרי הרצון לחזור ולתקן את הסרט גמר. זו פנטזיה עמוקה שרק שולחת את שורשיה עמוק עד כדי המחשבה שאי-עשיית סרט היא עשיית סרט טוב (דחיינות, זוכרים?)
אבל הוידוי הוא, עצוב להודות, שאני, כמו אחרים לא מעטים, לא אנימטורים קלאסיים באמת. כלומר, אני לא באמת יודע איך עושים סרט אנימציה קלאסי.
מה, לא למדתי את זה בבצלאל?
אז זהו שלא.


למעשה, הרבה דברים משמעותיים לא למדתי בבצלאל. לא באמת למדתי סטוריבורד. לא למדתי עיצוב דמויות. לא באמת למדתי בימוי (לאנימציה). כן למדתי עיצוב. למדתי תסריט (אם כי לא מספיק מוכוון אנימציה) לא באמת למדתי טכניקה. כשרצינו לדעת איך עושים תנועת מצלמה המורה עצמו לא ידע. הוא ידע פלאש, אבל קלאסית? לא. אני עד היום לא באמת יודע לעשות תנועת מצלמה. כן, יש לי כיוון כללי ולמדתי איך להזיז מצלמה בפרמייר אבל איך עושים לייאאוט מדויק לתנועה כזו? לא.
גם אנימציה לא למדתי. העובדה העצובה היא שבבצלאל מעולם לא הייתי בסדנת אנימציה! כלומר מעולם לא שרבטתי כשמעליי נוזף בי אנימטור רב נסיון. ביקורות חטפתי הרבה. אבל מעולם לא נשלחה יד כשרונית לתקן לי KEY. מה שכן קרה לי בשיעור רישום.
אני לא טוען שהייתי צריך להיות אוטודידקט, כי זה היה קטסטרופה. אבל אני כן אומר שהתשוקה שלי לא קיבלה כלים כדי להפוך אותי לאמן אנימציה. כסטודנט, הגישה של "פשוט לעשות את זה" עובדת. כי האנרגיות מכפות על חוסר השיטתיות שבתהליך העבודה. אבל כאדם עובד, נשוי, אב לילדים במציאות שקשה להשיג מימון ולהתפנות לעשיית סרט, אני מרגיש את החוסר ביכולת להתחיל פרויקט. אני לא יודע מה הצעד הראשון.
יוצא שיש סיבה למה אני לא עושה עוד סרט. פשוט, כי הסרט הראשון שעשיתי ולימודיי לא נתנו לי תהליך עבודה מסודר. וככה אי אפשר להעריך את הצעדים לקראת מסע שכזה.

אני יושב מול TVPAINT 9 PRO ולומד להתחיל ללכת.
שוב.

נ.ב.1 אני מתאר לעצמי שדברים השתנו מאז, ותוכיח רמת ההפקה האיכותית של סרטי סטודנטים, ועדיין...

נ.ב.2 בצלאל, השנים הראשונות שלי:
שמירה על דמות

שינוי צורה:

תנועת גל:

הליכה עם אופי (כן, רימיתי, יצא רע אז קראתי לזה "הליכה מוזרה"):

תרגיל תנועת מצלמה:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: