דלג לתוכן הראשי

דין וחשבון עם האקדמיה

סיימתי את המחלקה לאנימציה בבצלאל ב2006.
מודעה לבית ספר לאמנות 

מה מלווה אותי מאז "שיחרורי" מבצלאל? הרצון לעשות סרט נוסף. שזה שלב פסיכולוגי אחד אחרי הרצון לחזור ולתקן את הסרט גמר. זו פנטזיה עמוקה שרק שולחת את שורשיה עמוק עד כדי המחשבה שאי-עשיית סרט היא עשיית סרט טוב (דחיינות, זוכרים?)
אבל הוידוי הוא, עצוב להודות, שאני, כמו אחרים לא מעטים, לא אנימטורים קלאסיים באמת. כלומר, אני לא באמת יודע איך עושים סרט אנימציה קלאסי.
מה, לא למדתי את זה בבצלאל?
אז זהו שלא.


למעשה, הרבה דברים משמעותיים לא למדתי בבצלאל. לא באמת למדתי סטוריבורד. לא למדתי עיצוב דמויות. לא באמת למדתי בימוי (לאנימציה). כן למדתי עיצוב. למדתי תסריט (אם כי לא מספיק מוכוון אנימציה) לא באמת למדתי טכניקה. כשרצינו לדעת איך עושים תנועת מצלמה המורה עצמו לא ידע. הוא ידע פלאש, אבל קלאסית? לא. אני עד היום לא באמת יודע לעשות תנועת מצלמה. כן, יש לי כיוון כללי ולמדתי איך להזיז מצלמה בפרמייר אבל איך עושים לייאאוט מדויק לתנועה כזו? לא.
גם אנימציה לא למדתי. העובדה העצובה היא שבבצלאל מעולם לא הייתי בסדנת אנימציה! כלומר מעולם לא שרבטתי כשמעליי נוזף בי אנימטור רב נסיון. ביקורות חטפתי הרבה. אבל מעולם לא נשלחה יד כשרונית לתקן לי KEY. מה שכן קרה לי בשיעור רישום.
אני לא טוען שהייתי צריך להיות אוטודידקט, כי זה היה קטסטרופה. אבל אני כן אומר שהתשוקה שלי לא קיבלה כלים כדי להפוך אותי לאמן אנימציה. כסטודנט, הגישה של "פשוט לעשות את זה" עובדת. כי האנרגיות מכפות על חוסר השיטתיות שבתהליך העבודה. אבל כאדם עובד, נשוי, אב לילדים במציאות שקשה להשיג מימון ולהתפנות לעשיית סרט, אני מרגיש את החוסר ביכולת להתחיל פרויקט. אני לא יודע מה הצעד הראשון.
יוצא שיש סיבה למה אני לא עושה עוד סרט. פשוט, כי הסרט הראשון שעשיתי ולימודיי לא נתנו לי תהליך עבודה מסודר. וככה אי אפשר להעריך את הצעדים לקראת מסע שכזה.

אני יושב מול TVPAINT 9 PRO ולומד להתחיל ללכת.
שוב.

נ.ב.1 אני מתאר לעצמי שדברים השתנו מאז, ותוכיח רמת ההפקה האיכותית של סרטי סטודנטים, ועדיין...

נ.ב.2 בצלאל, השנים הראשונות שלי:
שמירה על דמות

שינוי צורה:

תנועת גל:

הליכה עם אופי (כן, רימיתי, יצא רע אז קראתי לזה "הליכה מוזרה"):

תרגיל תנועת מצלמה:


תגובות

  1. סיימתי בצלאל השנה, מאוד מזדהה עם דברים שאמרת. זה מאוד מתסכל שאחרי שסיימת אתה מבין שהתיק עבודות שלך לא ברמה שהיית רוצה. באמת שאין לי הרבה מה להוסיף כמעט כל הדברים שאמרת נכונים רק שלצערי אני חושבת שעכשיו המצב עוד יותר התדרדר כי מאז שהמחלקה קיבלה תואר משולב עם ווידאו לא רק שלא לומדים את כל מה שאמרת שחסר אלא נותנים שיעורים שעוד יותר מתרחקים מאנימציה במקום.

    השבמחק
  2. וואו. מפתיע לשמוע את זה ועוד ממך. כי באמת חשבתי שאיכות הסרטים במחזור שלך מעידים שמשהו כן השתנה. אני מקווה שבכל זאת נוכל לשפר דברים, למרות שכבר יצאנו לעולם האמיתי. תודה לך.

    השבמחק
  3. זו סוג של אמת שכמעט לא מדברים עליה בפומבי, רק בין סטודנטים אחרים. ודניאל יודעת על מה אני מדבר (:

    כמובן שאני מזדהה אם הדברים שלך, כל כך הרבה קורסים לא ממוקדים/מיותרים עברו על המחזור שלנו חלקם בתירוץ שהם הונחתו על המחלקה בשביל שנקבל את התואר המפורסם וחלקם מסיבות מביכות יותר.
    אני חושב שהאיכות של הסרטים מבצלאל השנה קשורה קשר ישיר לשימוש מהיר ונפוץ יותר בטוטרילים, שליחת קבצים ענקים אחד לשני דרך הרשת, תוכנות כמו אפטר וTV PAINT מאוד השתפרו והפכו להיות יותר נגישות. מה שאני אומר בעצם זה שקפיצת מדרגה הגדולה היא ב-production value שנבעה מלימוד אוטודידקטי של סטודנטים צמאים לידע ולא מהאקדמיה.

    השבמחק
  4. אני חושב שאכן הנגישות עוזרת להוציא היום סרטים לבד וכרגע זו הדרך היחידה, לפחות עד שהאיגוד או מישהו אחר יצור תקדים מבורך לעשיית סרטים קצרים לגיטימית בארץ, כמו באירופה. אבל אחד האישואים הגדולים הם שבניגוד לתלת, לא מתעסקים עם אנימציה קלאסית בארץ, אין מתודיקת לימוד ואין באמת כמעט אנימטורים שיכולים מבחינה מקצועית לשבת לך מאחורי הכתף ולהעיר, ואלה שיש, האקדמיות לא משכילות לקחת אותם ולהשתמש בהם והם מצידם, לא מבינים את השלחיות הזו. בטח לא בעידן בו בתי ספר צציפ כמו פטריות אחרי הגשם.
    מעבר לזה, גישת הלימוד בארץ היא מולטי טסקינג, באיזושהיא מחשבה אליטיסטית ליצור יוצרים עצמאיים, תוך כדי תירוץ שככה התעשייה עובדת.
    למרות שבחול, במוסדות לימוד רבים, אתה מתמקצע, אתה נכנס למוסד ולומד אנימציה שנתיים, או עיצוב שנתיים ויוצא איש מקצוע שמבין גם את מקומו בפייפליין.
    דבר שהוא עוד טעות מצד בתי הספר בארץ, מאחר שהם מכינים יוצרים עצמאיים שחלומותיהם מתרסקים כאשר הם מגיעים לחומת המציאות.
    מי ייתן שיקום בית ספר שיתמקד בשיטת הפרקטיקה, או יאמץ מגישות בתי הספר בחול על מנת להבין שלהוציא בוגרים, זה להוציא אנשים שיוכלו להשפיע על השוק ולא רק להתברג מתוסכלים למקום עבודה.
    קצת ארוך, אך נגעת בנקודה חשובה יוני. אתה מכיר אותי...

    השבמחק
  5. אתה צודק בהכל, ברק, אבל מצד שני אם היו מגדלים אותי להיות אנימטור קלאסי שהוא חלק מפייפליין עדיין הייתי מתרסק מול המציאות והייתי מפסיד גם את החוויה של להיות מולטיטסקינג יוצר עצמאי. כי זה שלא עושים קלאסית מסחרי זה לא "תופעה ישראלית" אלא כלל עולמית. אני גם לא יודע אם בכלל הייתי רוצה להיות אנימטור שאינו במאי אנימציה.
    שאלה טובה...

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)