דלג לתוכן הראשי

על מואנה ועל מסע נשי

על מואנה ועל מסע נשי
*מיועד לקריאה לאחר צפיה.

לא עוד סרט מסע

הסיפור של מואנה הוא לכאורה סיפור מסע מוכר של דמות שצריכה לפרוץ גבולות כנגד הגבלות אביה השמרן כדי להציל את עצמה ואת מה שיקר לה ולשם כך עוברת דרך כמה תחנות בהן תתמודד עם דמויות ואתגרים הרלוונטים למטרת המסע. הרבה מזה נשמע כמו תבנית דיסני מוכרת ולכן ראוי לתהות מה היה חדש במסע הזה. נראה שלא פחות משמואנה הוא סרט מסע הוא סרט על סרטי מסע שכן לאורכו מואנה מלווה בדמות, שכבר עברה את המסע הזה בעבר ופגשה את כל מה שמצפה לה בדרך רק באופן שונה. במובן זה הסרט מאוד דומה במבנה שלו ל"קובו ושני המיתרים" (לייקה 2016) שגם בו המסע הוא מעין שחזור של מסע קודם. בכל אופן, אחד הדברים שמאפיינים את המסע של מואנה מתבטא ב"שיר הקונפליקט" שלה המדבר על המקום בו היא נמצאת: האם במשאת ליבה או איפה שהיא נמצאת פיזית, עם משפחה, קהילה ואי. המתרגם של השיר לעברית (בגרסת התרגום) החליף את המילים Where you are למילה אתגר פשוט כי זה מתחרז ואני הרגשתי שיש בזה עוול כלפי הסרט כי מואנה לא רוצה "הרפתקה אי שם" או "אתגר". מואנה נמשכת לים כי היא מרגישה שזהו שורש נשמתה. כן, זה ניואנס כי בפועל בהמשך הסרט נופל לתבנית הקבועה של רצון להיות "שם" ולא בשגרה. אבל מבחינתה של מואנה המתח אינו נובע מכך שהחיים באי משעממים אלא שהמחויבות שלה לקהילה סותרת קול פנימי שיש בה, קול פנימי שמתגלה בהמשך כאותנטי מאוד גם לשאר חברי הקהילה בה היא חיה.

מואנה לא רוצה לשבור שגרה אל הלא נודע, היא רוצה שגרה שנכונה לה. כך גם היה יפה לראות שאין למואנה מושא אהבה כי זה פשוט לא נושא הסרט. מואנה לא נמשכת להקים בית או זוגיות כי היא נמצאת שלב לפני כן. שלב של לבחון את הנאמנות שלה לעצמה לפני כל דבר אחר.

הים כקריאה אותנטית וכדמות כושלת

הסרט, כמו הדמויות הראשיות שלו, נקרע בין בית ואותנטיות. היוצרים של הסרט, ג'ון מוסקר ורון קלמנטס, שאחראים בין השאר לרנסנס של דיסני משנות ה-90, הינם מיומנים מאוד: הם יוצרים עוד "סרט נסיכות" (לכאורה!) עבור תאגיד ענק שיש לו כבר מסורת של תבניות סיפוריות נוקשות כך שמשא העבר והמחויבות לתבנית מכניסים את היוצרים למלכוד קלישאתי עטוף בציפיות מסוימות מאוד. בסצינה יפה בסרט סרטן ענקי מסביר למאווי, חצי-האל, שהם בעצם דומים. הם נושאים על גופם אוצר כבד מאוד של עבר שבא לכסות על חוסר, הם כפופים לו והוא שולט בהם. מאווי נושא על גופו כתובות קעקע שהם למעשה צלקות חיות של ההרפתקאות שלו. אבל הצורך שלו לשעשע ולחפש אהבה הופכים אותו לליצן יותר מאשר לאל, שכן הוא זקוק להערצת הקהל. מאווי מודע לחולשה שלו כדמות כי הוא מנסה להקסים אותנו ובכך הוא מכסה על המקום האישי שבאמת כואב לו. כמו יוצרי הסרט הוא מנסה לעבור משהו אמיתי אבל בתוך מסגרת נוקשה קבועה מראש של בידור מסחרי.

בביקורת אחת שקראתי על הסרט הוא תואר כאוסף של כל מה שעבד בתבנית של דיסני שהולחם ברישול ובאמת ישנה תחושה בזמן הצפיה של מבנה חיצוני כפוי. החולשה הזו בולטת באחת הדמויות משנה החשובות והפחות מוצלחות בסרט: האוקינוס עצמו.

הים בסרט הוא ה-קריאה לצאת לדרך אבל זוהי אינה קריאה מופשטת. הים הוא כוחני ובעל אישיות מובהקת. כשהוא רוצה אותך הוא פשוט תופס אותך, מטביע אותך, משפריץ עליך, אוקינוס שלם שמתנהג כמו סיידקיק וזה... די גרוע. כי הרי מהו האוקינוס אם לא הקריאה אל הלא נודע, אל המודחק והפראי? ואילו הים במואנה לובש לא פעם צורה של גל בעל אישיות הדומה לשטיח של אלדין. כל העוצמה שלו מתגלמת בגל קטן וחסר פנים שאולי נראה כמו טריק אנימטיבי טוב אבל למעשה הוא חולשה ענקית בבניה של דמות שהיתה יכולה להיות מסתורית ומרתקת. כי לים אין פנים, הוא לא באמת אומר לך מה לעשות, הוא הקריאה בהתגלמותה מבלי להבטיח דבר בתמורה.

לסרב למסע

על פי "מסע הגיבור" הסירוב לקריאה היא שלב חשוב במסע. אבל מואנה מסרבת למסע בשלב מאוד מאוחר שלו. וזו אחת הסצינות האהובות עליי בסרט: כשמואנה ממאנת לשליחות. מואנה נעה כל הזמן בין הקריאה הפנימית שלה לבין הבית. ותמיד אצל דיסני הקריאה חייבת להענות כי זו הדרך היחידה בה אפשר להגיע לשלווה פנימית. אבל לא אצל מואנה.

ברגע של משבר היא באמת עומדת בפני בחירה לחזור הביתה בידיים ריקות. זו באמת אופציה שפתוחה בפניה. ברגע הזה היא עומדת להכניס את המשוט למים בדרך לפניית פרסה. זה משמעותי בגלל שמותר לסרב לקריאה. מותר לה לעבור למצב של "השרדות" מבלי לממש ייעוד. מואנה יכולה לחזור הביתה ולהסתדר איכשהו כפי שרבים מאיתנו עושים בחיינו הבוגרים. אבל אצל מואנה החזרה הביתה בשלב הזה היא לא רק כניעה אלא הכרעה אמיתית לחיות באיזושהי מציאות שאין בה קסם. מציאות שבה המרחב הבחירי שלך הוא המרחב הגלוי, במוכר ובנודע, ואתה מפנה עורף לאפשרות שמשהו חדש יקרה ממש כפי שאביה עשה כנראה.

וכאן זה מתחבר לי לעצם המרידה בתבנית הדיסנית שכן באופן אירוני, כאשר אתה כיוצר, כתסריטאי של דיסני, דוחף את הדמות שלך בכוח להרפתקה אתה למעשה מונע מעצמך לגלות משהו חדש. סיפורי העבר של דיסני חקוקים על גופך ככתובות קעקע נצחיות שהדרך היחידה להשתחרר מהן היא לחפש משהו אישי שיפתח דרך לחידוש ועם זאת להעז לעמוד מול התלם שנקבע לך ולומר לו "לא".

קסם המיתוסים ואגדות רבה בר בר חנה

כחובב עיסוק במיתוסים, קראתי לאחרונה ספר בשם "חיות הקודש" של עדו חברוני בו הוא מנתח אגדות מהגמרא. אחת האגדות הפרועות בגמרא מספרת על רבה בר בר חנה והרפתקאות הים שלו. בין השאר הוא עובר כמה הרפתקאות שמזכירות את אלו של מואנה. אילו אגדות שכל מהותן הוא להיות אגדתיות ומיתיות והן מתארות את הדברים המוזרים שניתן לגלות כשאתה עולה על ספינה. פרשנות נפוצה מתייחסת למוטיב הים כאל הלא מודע והמודחק הרוגש ומתפרץ וכך מוסברת הנטיה הספרותית לראות בו מקום בו אגדות עדיין יכולות לקרות. בספר "חיות הקודש" הוא טוען שסיפורי רבה הוצגו בגמרא במסגרת דיון על קניית סירה, או ליתר דיוק, מה אתה רוכש כשאתה רוכש סירה, האם זה כולל את התורן וכו'. הוא מסביר שכשרוכשים סירה למעשה גם רוכשים את הים, שעם הסירה באה ההרפתקה והפתח אל עולמות לא נודעים ולכן סיפורים אילו סופרו בגמרא בהקשר זה.

כשצפיתי במואנה נזכרתי בפרשנות הזו כי בעולם של מואנה כמו בסרטי דיסני רבים יש פער מעניין בין העולם המציאותי ועולם הקסמים. כתבתי על זה בהרחבה לגבי "פלונטר" אבל אצל מואנה מודגש שהיציאה אל הים היא יציאה אל המקום בו ניתן לפגוש חיות מדברות או מכשפי ענק וחצאי אלים. אלו הם סוג הדברים שלא קיימים בבית והם לגמרי טבעיים בעולם שאחרי השונית, בעולם שבו חיים מיתיים עדיין פועמים.

אם כן, אנחנו חיים בעולם שמכיר סיפורים ומכיר את התבנית שבה על הגיבור לצאת בעקבות הקריאה אבל כדי לעשות את הדרך הזו אנחנו חייבים להשתחרר מהקריאה עצמה ולהצליח לעמוד על שלנו. כי בקריאה עצמה יש מימד ביתי מגונן, משא שמכריח אותך לצאת למסע, והמסע האמיתי תמיד יתקיים במתח בין הביתי לבין המיתי ולפעמים הם מתחלפים בינהם והמיתי הוא הבית ממנו צריך להשתחרר כדי לצאת להרפתקה.

אם לדייק: גם המיתי צריך שיהיו ביקורתיים כלפיו. מואנה לא באמת צריכה לעזוב את הבית וגם לא לשוב אליו, היא צריכה להגדיל את הגבולות של הבית. הים הוא גם הבית, זה מה שסבתה לימדה אותה וזה מה שבני עמה למדו לבסוף: הבית הוא איפה שהלב נמצא.

פמיניזם

  *ספוילר לפניך!*
טפיטי וטה-קה הן אחת.


אבירן רווח העיר יפה שזו סרט עם דמות נשית מצוינת והעצמה נשית אותנטית: כל עניין המלוכה של בת הצ'יף מתקבל באופן הכי טבעי בעולם בסרט הזה. אין עיסוק לשניה אחת בשאלה אם אישה יכולה או לא להנהיג. זהו סרט עם גיבורה נשית אמיתית מאוד ללא הטפה ועיסוק מגדרי מאולץ.

בתחילת המאמר ציינתי שאת המסע שלה מאווי כבר עבר אבל באופן שונה. וזה הכי בולט ביחס שלו לטפיטי ולטה-קה. המסע של מואנה הוא מסע נשי. היא נעזרת בגבר כדי ללמוד להיות אישה. זו הסיבה שברגע האמת היא צריכה להתמודד לבדה מול טפיטי. הגדולה של העימות הסופי אינו בהפתעה לגבי מהותה של ט-קה, אלא בהכרה הפנימית של מואנה בדואליות המובנית של החיים. מאווי חווה את החיים כפיצול בין חיים ומוות אך לא היה מסוגל להביט למוות בלבן של העיניים. מואנה עשתה זאת כי שני הכוחות האדירים של אלים ושדים משתלבים בה. היא מסוגלת לראות איך כוחות המוות והלידה יכולים לדור בכפיפה אחת ביישות אחת ולאפשר לה לבחור בטוב. אצל מואנה המבט האנושי מצליח לפרק את מערכת היחסים הדיכוטומית בין אלים ושדים, חיים ומוות, "אשה בונה" ו"אשה הורסת" ולראות איפה הם אחד: "הקו המחבר בין הים לרקיע הוא שקורא לי".

זוהי העצמה נשית אמיתית (סליחה על ההסגברה) כיוון שהיא מצאה מקום מיתי אך עם זאת קיומי שבו נקודת מבט נשית מאירה את המציאות באור שונה מבלי להכריח נשים להתנהג בצורה גברית או לבעוט במערכות מסורתיות כדוגמת מרידה ("אמיצה) שעסוקה במשך סרט שלם לדחות את חתונתה בכמה שנים.

פוסט-ציונות

אסיים בנקודה אישית ומקומית.
הסרט מסתיים במילים "נדע לחזור". זה תיאור מאוד מוצלח של מה שמואנה מנסה לומר: המסע אל מעבר לעצמך, אל השדים והאלים, אל האינדיבידואליות ואל התהום אינו בריחה או מסע חד פעמי, זוהי תנועה מתמשכת. בגרסה העברית מואנה גם לא מגלה שבני עמה הם היו בעבר "יורדי ים" אלא" "נוודים". זה היה תרגום מאוד מוזר אלמלא ההבנה שהגילוי שלה הולם את ישראל 2016: הגילוי שהמקום אליו הגענו לא יכול לכסות על התנועה שמתחת לפני השטח, עם של נוודים, עם שלפני שנקרא עם יהודי היה עם של עברים שחלק ממהותו היא לעבור את הגבול.
הגילוי הזה אינו סותר שאיפה לביטחון ויציבות ומקום קבוע, אלא תנועה של לֶךְ-לְךָ תמידית. של קול שקורא לעזוב את בית אבא ולגלות דברים חדשים שוב ושוב ולא לחשוש להתרחק כי נדע לחזור.
השיבה שלנו ארצה אחרי גלות ארוכה אינה תחנה סופית אלא בית ממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לחזור תמיד. ככה זה כשאתה יודע מי אתה, כשהזהות הלאומית שלך ברורה לך, דווקא אז אתה יכול להפתח לרוחות השמיים כי כמו ששרים יורדי הים בסוף הסרט:

"אנו סוללים דרך למצוא איים חדשים
הבית נמצא בתוכינו תמיד
וכשמגיע הזמן לחזור
נדע לחזור
אנחנו חוקרים ומחפשים כל סימן
מספרים סיפור ישן העובר מדור לדור
אנחנו יודעים את הדרך."




Maui
http://cosmoanimato.tumblr.com/






pbcbstudios:
“ Love Anette’s work. She did some visdev for the film that I hope is in the Art of Book!
More of Annette’s beautiful work here: http://annettemarnat.blogspot.fr/
”
This tie-in book can be pre-ordered on Amazon, and will be released on...


ryanlangdraws:
“ Just saw Disney’s Moana, and it was awesome! Here’s a early piece I did for the movie that they showed at D23 earlier this year.
”


abbydraws:
“An Innocent Warrior
”







 





 





























פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתבי אהבה לרות - משה דיין בעמק הניכור

זהו מאמר אורח של יונתן וסרמן, על תהליך העבודה שלו על "מכתבי אהב לרות" המציג בימים אלו בגלריה "המדרשה".

רותי שלי, סופי שאצא מדעתי. אינך יכולה לשער כמה רוצה הייתי לקבל ממך כל שעתיים מכתב, ושלא לענות כלום. לקרוא ולשתוק, לקרוא ולשתוק. איזה בוז תוקף אותי כשאני כותב את תשובותיי העלובות. לא שמצטער אני על הסגנון או הביטוי הדל, אלא חורה לי שאינן מביעות כלום, אפילו שמץ ממה שאני רוצה לכתוב"-משה דיין, 1937על עבודת הוידאו ״מכתבי אהבה לרות״ \ מאת יונתן וסרמן "מכתבי אהבה לרות" היא עבודת וידאו של האמנית רות פתיר, אמנית וידאו בוגרת בצלאל (2011) וקולומביה (2017). הוידאו הוא סרט אנימציה בן כ-20 דק' המורכב מששה פרקים. כל פרק מבוסס על מכתב אמיתי של משה דיין לאשתו רות ומבוצע כמונולוג. כל פרק מדובב ע"י אחד מחבריה לשעבר של רות (כל פרק מוקדש וקרוי על שם המקריא). הרעיון לעבודה נולד כאשר רות נתקלה בספר"מכתבי אהבה - משה דיין", והוקסמה מהמכתבים. המכתבים מרגשים ומלאי תשוקה אבל גם מציירים מערכת יחסים אלימה, מלאת רגשות ומורכבת. רות החליטה "לנכס לעצמה את המכ…

הולולנד (2013) - פליטים בארצם

"האם הקוסמופוליטיות הישראלית של שכבת העלית מעידה רק על  רוחב אופקים, הכרה בשוויון של כל בני-האדם והזדהות עם אינטרסים כלל-אנושיים עד כדי נכונות לעזור לכל סובל בן כל עם,  או  שמא גם על שאיפה להשתחרר ממחויבות? ומה היא אומרת לגבי סיכויי ההישרדות של ישראל? האם דיבור בעברית ומגורי קבע בארץ מספיקים כדי ליצור הרגשת שייכות ומחויבות לְמה שהציונות מוסיפה לדרוש מהאדם הישראלי? לדעתי, הפיתרון לשאלות המדאיגות האלה הוא  מיזוג הרמוני בין קוסמופוליטיות נאורה וליברלית עם פטריוטיות ישראלית ויהודית.  את המיזוג הזה עלינו לזהות, לעודד, וליצור יותר משעשינו עד כה."
מתוך עידן הציונות, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס


הסרט הולולנד של אורי ומיכל קרנות עוסק בפליטות. אך סוג אחר מזה של משבר הפליטים העכשווי.



מחשבה: בני הזוג הם פליטים, סחופים המגיעים למדינה זרה. אלא שמי שמכיר את היוצרים ואת הנושאים שהם עוסקים בהם יזהה שהפליטות הזו היא פליטות של אדם בארצו וממורשתו. הרמיזות לארץ ישראל, מדינת ישראל והדת היהודית הן אמנם רמוזות אך נוכחות.
הדמויות בסרט חוות ניכור הולך וגובר למקום המוזר שהן הגיעו אליו. כמו שאפרים סידון מתא…

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

להבין קומיקס - בעברית!

להבין קומיקס (בסטימצקי ובשאר החנויות אבל אם אתם חברי הבלוג אולי תקבלו עותק חינם)
סקוט מקלאוד כתב את אחד הספרים החשובים והבהירים ביותר שנוגעים לסטוריטלינג: "להבין קומיקס" שיצא עכשיו בעברית. מקלאוד אמנם התמקד במדיום הקרוב אליו, הקומיקס, אבל דרך המבט המעמיק שלו הוא נוגע בתחומים רבים נוספים והוא רלוונטי לכל יוצר בתחומי האמנויות של סיפור ויזואלי.
טכניקת הכתיבה שלו: לדבר *על* קומיקס *בעזרת* קומיקס. זהו ספר עיון ויזואלי שמאיר את התהליך של יצירת קומיקס ומדגים את הרעיונות שלו בצורה בהירה ועם זאת מעמיקה, ממש כפי שמקלאוד תופס את המדיום אותו בא להציג: אמנות ולא מדיום שטחי.

הנושאים שבהם הוא נוגע הם רבים והכל נעשה בעזרת דמות קומיקס שמסבירה את הרעיונות השונים בזמן שהם מקבלים נוכחות ויזואלית בקומיקס עצמו. הנושאים ודרך הצגתם הפכו לכלי הוראה שימושי למרצי אנימציה וסיפור ואני אחלוק אתכם כמה נקודות שעולות בספריו שאני משתמש בהן בהוראת אנימציה וביצירה:
זמן מקלאוד מסביר מה המשמעות של זמן בקומיקס. לקומיקס אין "זמן" במובן הפשוט, אפשר לקרוא מהר או לאט, להתעכב על פרטים או לרוץ הלאה. מסיבה זו ה…

הפסטיבל הראשון שלי: סיכום פסטיבל קרדיף

הפסטיבל הראשון שלי אני ואלון רותם יצרנו את הסרט הקצר "ניגון" שנה שעברה עם צוות נהדר. הסרט השתתף בכ-35 פסטיבלים עד עכשיו, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. קיוויתי שהוא יתקבל לשטוטגרט\אננסי\זגרב אך הוא לא התקבל אליהם וכשהבנתי שההזדמנויות לטייל איתו בעולם מצטמצמות, קיבלתי את המייל מפסטיבל קרדיף בווילס עם הזמנה להגיע.
ההזמנה היתה מאוד נעימה וחביבה ומשהו בי התחיל לדגדג ולומר "כן" למרות שמעולם לא שמעתי על הפסטיבל קודם לכן. ההצעה לקחת חלק בפאנל שאלות ותשובות עם בן מיטשל מהבלוג המצויין SKWIGLY חיזקה את הרצון להגיע יחד עם סקירת התוכנית של הפסטיבל. תוכנית זו כללה בין השאר פאנלים ושיחות עם יוצרי "אי הכלבים" "אארדמן" וCartoon Saloon האחראים על "שיר הים"ו"המפרנסת". אני טיפוס אימפולסיבי קצת ולמרות שאני לא אוהב להוציא כך סתם מאות דולרים ושמעולם לא טסתי לבדי וזהו הפסטיבל הראשון אליו הלכתי מחוץ לישראל לא בררתי יותר מדי עליו. בדיעבד הסתבר לי שזו שנתו הראשונה של הפסטיבל(!) המחודש לאחר שהיה בתרדמת עד שזכה לנשיקת התעוררות של כמה אנשים מקסימים. במבט …