דלג לתוכן הראשי

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק



כבר הזכרתי פה בעבר את הבלוג של האנימטור הבכיר של דיסני אנדרה דה-ז'ה והסקיצות של מחוות דמויות שהוא מעלה. אז מסתבר שדיסני הוציאו ספרים של הסקצ'בוקים של הסרטים. ומסתבר שהבלוג המגניב של flooby nooby החליט להעלות אותם בPDF. אז אתם מוזמנים להוריד משם את ספרי הסקיצות הבאמת מרשימים האלו:
הסקצ'בוק של במבי
הסקצ'בוק של היפהפיה הנרדמת 
הסקצ'בוק של פיטר פן
הסקצ'בוק של היפהפיה והיחפן
הסקצ'בוק של צעצוע של סיפור
הסקצ'בוק של בת הים הקטנה
ובאותה הזדמנות: כמה מחשבות עיצוב ואפיון:
















מרי בלייר
Mary Blair Google Doodle
לפני כמה ימים ציינו בגוגל יומולדת 100 למרי בלייר. מרי בלייר היא מאיירת ואשת צבע וארט בדיסני. היא השפיעה מאוד על המראה והצבעוניות של עליסה בארץ הפלאות, פיטר פן שירת הדרום ועוד. היא מאיירת מצוינת אבל כקונספט ארטיסט אני חושב שהיא הזיקה לא מעט לסרטים. הגישה שלה היא שטוחה, גראפית, ממש איור ספר, ואילו הדמויות של דיסני הן לרוב ראליסטיות בעיצובן, תלת מימדיות במראן ובאופי התנועה שלהן. המפגש יצר לדעתי בעייתיות גם קונספטואלית וגם צבעונית. יש הרבה שוטים בפיטר פן שקשה לי לצפות בהם. ולדעתי הם גם לא משרתים את האוירה. באיורים שלה, לעומת זאת, זה נראה הרבה יותר טוב.











הוק
מעניין לחשוב על זה אבל גם הוק לא ממש עובד לי בסרט. כדמות ספרותית אני מת עליו. אבל דיסני פספס אותו. ואני חושב שגיליתי את אחת הסיבות לכך. בבצלאל נועם נדב הגדיר שתי גישות בסיסיות לדמויות : סטרייט (straight, ולא במובן הזהות המינית) וקרטון (cartoon). סטרייט: הכוונה לדמות שהיא על גבול הריאליסטית. שהתנועה שלה נכונה פיזיקלית וכן גם העיצוב. הקרטון, לעומת זאת, הוא קריקטורי יותר, מעוצב יותר, עם אנימציה פחות ראליסטית. איך מבדילים ביניהם? די פשוט: דיחפו דמות מהגג. אם היא מתה או נפצעה: היא סטרייטית. אם היא קמה לתחייה ואמרה: "זה היה מעשה מתועב", היא קרטון. אצל דיסני קל להבדיל בין השתיים. כמעט בכל סרט ישנן גם וגם, ובעיקר בסרטים הקלאסיים אבל לא רק:

סטרייט וקרטון
אבל מה קורה עם קפטן הוק? הוק בתחילת הסרט נראה סטרייט ל  מרי. הוא נראה הסטרייט היחידי בכל ספינת השודדים. אבל ככל שהסרט ממשיך הוא יותר ויותר יוצא מהדמות שלו ומתחיל להיות קרטוני לגמרי. השיא הוא כשקפטן הוק רץ על פני המים אל האופק כשהתנין בעקבותיו.
מצד אחד אני אומר: זה הרס את הדמות. שימו לב לסקיצות של הוק כשהוא ראליסטי: הוא אפל, מחושב, מאיים באמת. כשהוא קרטוני, לעומת זאת, הוא לא רק לא משכנע כדמות אלא גם מצויר רע (הלסת גדלה, הניואנסים בהבעה נעלמים).



וחשבתי לעצמי: או שזו טעות שנובעת מחוסר עקביות, או שזו החלטה מוזרה כדי שלא יהיה דמות מאיימת מדי (קשקוש, קרואלה דה ויל נשארה סטרייטית לכל אורך הסרט ויצאה מאוזנת מבחינת אימה-שעשוע). והתשובה המתחכמת-מתפלספת-אם-כי-לא-לגמרי-לא-סבירה היא כזו: "ארץ אפעם לא" היא ארץ פנטזיה. כל הדמויות בה הן קרטוניות כמעט: שודדי הים, האינדיאנים, החיות(!) היחידים שאינם קרטוניים הם הדמויות הנשיות (טינקרבל, בנות הים, טייגר לילי, (כנראה לא מסיבות עקרוניות אלא כשל של צוות גברי מדי) ג'ון, מייקל (שניהם גבוליים מבחינה עיצובית) ופיטר. כלומר, אם אינך אישה ואתה תושב מקומי בארץ אפעם-לא הזו אתה בטח קרטוני. אבל הוק הוא לא כזה. הוק אינו יליד המקום. הוא היה ילד כמו פיטר שהגיע מאנגליה וזה מה שמאיים בו. כך גם בסיפור המקורי. וכך אולי דיסני מצייר אותו כדמות ביניים. דמות שכלואה בין עולמות. כמו פיטר, הוא בחר לחיות בעולם של דמיון, שלא כמו פיטר, הוא ממשיך לגדול, להזדקן, ונאחז בכוח במקומו.
ואם אתם סקרנים לדעת, ההבדל בין הוק לפיטר טמון בשפה. פיטר הוא תמים. תמים בעברית זה שלם. הוא תמיד חוזר לתמותו. לתמימותו. כשהוא נפגע מחוסר מוסריות הוא לא "לומד לקח", אלא שב להיות תמים (מפורש בספר). ולכן הוק הוא ההפך. כי הוק הוא "בעל המום". שאינו שלם. ולכן הוא קרוי על שם המום. הוא הפך את המום לאמנותו, למהותו ולתכליתו (הוא אמר: "אם הייתי יכול, הייתי רוצה שילדיי יוולדו עם קרס במקום יד"). אם פיטר הוא זה שלא מתבגר, הוק הוא זה שאיבד כל יכולת להיות שלם בחייו. ולכן הוא נודד בארץ הדמיון. מתחמק מלהתבגר. וזה, כמובן, קשור ללילית... אבל בפעם אחרת.
איור שלי לארמדיל על פחדים. ילד מזדקן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …