דלג לתוכן הראשי

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק



כבר הזכרתי פה בעבר את הבלוג של האנימטור הבכיר של דיסני אנדרה דה-ז'ה והסקיצות של מחוות דמויות שהוא מעלה. אז מסתבר שדיסני הוציאו ספרים של הסקצ'בוקים של הסרטים. ומסתבר שהבלוג המגניב של flooby nooby החליט להעלות אותם בPDF. אז אתם מוזמנים להוריד משם את ספרי הסקיצות הבאמת מרשימים האלו:
הסקצ'בוק של במבי
הסקצ'בוק של היפהפיה הנרדמת 
הסקצ'בוק של פיטר פן
הסקצ'בוק של היפהפיה והיחפן
הסקצ'בוק של צעצוע של סיפור
הסקצ'בוק של בת הים הקטנה
ובאותה הזדמנות: כמה מחשבות עיצוב ואפיון:
















מרי בלייר
Mary Blair Google Doodle
לפני כמה ימים ציינו בגוגל יומולדת 100 למרי בלייר. מרי בלייר היא מאיירת ואשת צבע וארט בדיסני. היא השפיעה מאוד על המראה והצבעוניות של עליסה בארץ הפלאות, פיטר פן שירת הדרום ועוד. היא מאיירת מצוינת אבל כקונספט ארטיסט אני חושב שהיא הזיקה לא מעט לסרטים. הגישה שלה היא שטוחה, גראפית, ממש איור ספר, ואילו הדמויות של דיסני הן לרוב ראליסטיות בעיצובן, תלת מימדיות במראן ובאופי התנועה שלהן. המפגש יצר לדעתי בעייתיות גם קונספטואלית וגם צבעונית. יש הרבה שוטים בפיטר פן שקשה לי לצפות בהם. ולדעתי הם גם לא משרתים את האוירה. באיורים שלה, לעומת זאת, זה נראה הרבה יותר טוב.











הוק
מעניין לחשוב על זה אבל גם הוק לא ממש עובד לי בסרט. כדמות ספרותית אני מת עליו. אבל דיסני פספס אותו. ואני חושב שגיליתי את אחת הסיבות לכך. בבצלאל נועם נדב הגדיר שתי גישות בסיסיות לדמויות : סטרייט (straight, ולא במובן הזהות המינית) וקרטון (cartoon). סטרייט: הכוונה לדמות שהיא על גבול הריאליסטית. שהתנועה שלה נכונה פיזיקלית וכן גם העיצוב. הקרטון, לעומת זאת, הוא קריקטורי יותר, מעוצב יותר, עם אנימציה פחות ראליסטית. איך מבדילים ביניהם? די פשוט: דיחפו דמות מהגג. אם היא מתה או נפצעה: היא סטרייטית. אם היא קמה לתחייה ואמרה: "זה היה מעשה מתועב", היא קרטון. אצל דיסני קל להבדיל בין השתיים. כמעט בכל סרט ישנן גם וגם, ובעיקר בסרטים הקלאסיים אבל לא רק:

סטרייט וקרטון
אבל מה קורה עם קפטן הוק? הוק בתחילת הסרט נראה סטרייט ל  מרי. הוא נראה הסטרייט היחידי בכל ספינת השודדים. אבל ככל שהסרט ממשיך הוא יותר ויותר יוצא מהדמות שלו ומתחיל להיות קרטוני לגמרי. השיא הוא כשקפטן הוק רץ על פני המים אל האופק כשהתנין בעקבותיו.
מצד אחד אני אומר: זה הרס את הדמות. שימו לב לסקיצות של הוק כשהוא ראליסטי: הוא אפל, מחושב, מאיים באמת. כשהוא קרטוני, לעומת זאת, הוא לא רק לא משכנע כדמות אלא גם מצויר רע (הלסת גדלה, הניואנסים בהבעה נעלמים).



וחשבתי לעצמי: או שזו טעות שנובעת מחוסר עקביות, או שזו החלטה מוזרה כדי שלא יהיה דמות מאיימת מדי (קשקוש, קרואלה דה ויל נשארה סטרייטית לכל אורך הסרט ויצאה מאוזנת מבחינת אימה-שעשוע). והתשובה המתחכמת-מתפלספת-אם-כי-לא-לגמרי-לא-סבירה היא כזו: "ארץ אפעם לא" היא ארץ פנטזיה. כל הדמויות בה הן קרטוניות כמעט: שודדי הים, האינדיאנים, החיות(!) היחידים שאינם קרטוניים הם הדמויות הנשיות (טינקרבל, בנות הים, טייגר לילי, (כנראה לא מסיבות עקרוניות אלא כשל של צוות גברי מדי) ג'ון, מייקל (שניהם גבוליים מבחינה עיצובית) ופיטר. כלומר, אם אינך אישה ואתה תושב מקומי בארץ אפעם-לא הזו אתה בטח קרטוני. אבל הוק הוא לא כזה. הוק אינו יליד המקום. הוא היה ילד כמו פיטר שהגיע מאנגליה וזה מה שמאיים בו. כך גם בסיפור המקורי. וכך אולי דיסני מצייר אותו כדמות ביניים. דמות שכלואה בין עולמות. כמו פיטר, הוא בחר לחיות בעולם של דמיון, שלא כמו פיטר, הוא ממשיך לגדול, להזדקן, ונאחז בכוח במקומו.
ואם אתם סקרנים לדעת, ההבדל בין הוק לפיטר טמון בשפה. פיטר הוא תמים. תמים בעברית זה שלם. הוא תמיד חוזר לתמותו. לתמימותו. כשהוא נפגע מחוסר מוסריות הוא לא "לומד לקח", אלא שב להיות תמים (מפורש בספר). ולכן הוק הוא ההפך. כי הוק הוא "בעל המום". שאינו שלם. ולכן הוא קרוי על שם המום. הוא הפך את המום לאמנותו, למהותו ולתכליתו (הוא אמר: "אם הייתי יכול, הייתי רוצה שילדיי יוולדו עם קרס במקום יד"). אם פיטר הוא זה שלא מתבגר, הוק הוא זה שאיבד כל יכולת להיות שלם בחייו. ולכן הוא נודד בארץ הדמיון. מתחמק מלהתבגר. וזה, כמובן, קשור ללילית... אבל בפעם אחרת.
איור שלי לארמדיל על פחדים. ילד מזדקן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…