עם הזרם - גינטס זילבאלודיס בלגיה לטביה צרפת 2024
כן, אני אכתוב על הסרט היפה הזה למרות שהסיכוי שראיתם או תראו אותו קטן מאוד. זה סרט אנימציה באורך מלא, הוא בלי מילים, הדמויות בו כולן בעלי חיים ראליסטיים והוא פונה לכאורה לילדים. הסיכוי שהוא יהיה מצליח במיוחד קטן אבל בשביל זה בדיוק יש פסטיבלים כמו אניניישן בו צפיתי בסרט. כדי להכיר סרטים שמאתגרים את מה שנמצא נונסטופ בדיסני פלוס פינת נטפליקס ובקולנוע. והסרט הזה שווה שנדבר עליו.
חתול במים
העלילה בקצרה מספרת על חתול שחור וחמוד שנקלע לשיטפון אדיר שמציף הכל. כמה הכל? ראשי ההרים עצמם הם כבר מקום שאי אפשר לברוח אליו. סוג של אפוקליפסה לא מוסברת. הוא מוצא סירה ואיתה הוא שט "עם הזרם" תוך כדי שמצטרפות אליו חיות שכל אחת בדרכה היא סוג של אנדרדוג: קקיברה שלווה ומתבודדת, למור אספן כפייתי, גולדן רטריבר שנפרד מלהקתו וציפור מוזרה שלא יכולה לעוף. כך זה נמשך רוב הסרט וזה חלק מהיופי כי "עלילה" פה דורשת מאיתנו לראות מעבר למבנה רגיל של סרטים פופולריים שאנחנו מכירים. ישנה התפתחות עלילתית אבל כשמו, עם הזרם, בעיקר זורם במעברים עדינים מהתפתחות להתפתחות מבלי לזעוק את זה.
עכשיו בוא נראה מה מייחד אותו והופך את המבע הקולנועי שלו לנדיר וגם לכזה שהולם את הסרט הספציפי הזה.
קודם כל סרטים ללא מילים הם אתגר לצופים גדולים כמו קטנים. האחיין החמוד שהלך איתי נרדם חצי סרט בעוד אחיו נהנה מאוד. משעמם? לא בהכרח אבל כאמור מאתגר. סרטים אילמים מחייבים אותנו מצד אחד לרגישות גבוהה לניואנסים כמו פירוק מחוות גוף ומצד שני נותנים תחושה לא פעם שדברים לא מתקדמים, פשוט כי זה נמצא יותר בסאבטקסט.
בעולם האנימציה, סרטים ללא דיבור מעצימים את הרעיון של "SHOW don't TELL" שבו המבע הקולנועי והאנימטיבי מגיע לשיאו. היוצרים לא יכולים להסתמך על מלל כדי לספר את הסיפור ולכן נדרשים להיות במיטבם לא רק כמספרי סיפורים של בניית העלילה אלא בכל פרט של הסרט ובמיוחד, אנימציית הדמויות. האלמנטים השונים החזותיים כולם מגוייסים להעברת העלילה ובנוסף את החויה הרגשית האוירתית. כך שצופה רגיש מתוגמל בזה שהוא נשאב אל הסרט במלואו מבלי שהדיבור יהווה גשר מתווך.
וזה מתבטא בסרט בכמה אופנים מיוחדים אחרים. הסרט הזה מבויים ו"מצולם" עם מצלמה שאינה יודעת רוגע. זה לא שהיא מצלמת יד רועדת כמו שהמצלמה דינמית מספיק כדי לדמות מבט. של מי? שלנו הצופים. אם איני טועה, אין ולו POV אחד בסרט, כלומר נקודת מבט של הדמויות עצמן. אנחנו נעים איתן, לאורך המסע, מעל ומתחת למים אבל תמיד מתבוננים. מהבחינה הזו הבימוי מזכיר מאוד משחקי מחשב ולא סרטי קולנוע. המצלמה מחפשת כל הזמן מה מעניין לראות. פעמים רבות זו תהיה התרחשות שנוגעת לדמויות אבל גם אז המצלמה לא פשוט נחה עליהן סטטית אלא ממשיכה לנוע כאילו אומרת לנו שבכל רגע היא יכולה להפנות את המבט גם לכיוון אחר. זה מאוד מזכיר סרטי VR 360 מעלות וזה נותן תחושה חזקה מאוד של בניית עולם, מהסיבה הפשוטה שהעולם נמצא סביב גם אם לא הבטנו לכל הכיוונים. העולם של הסרט עוטף אותנו כל הזמן. מרבית הסרטים המוכרים מכילים שוטים בעלי קומפוזיציה. כלומר, השוט שמתקיים בתוך מרחב מודע למרחב ועדיין הקומפוזיציה של שוט ספציפית כופה עצמה על המרחב הזה. הזוית הספציפית של המצלמה ואיך שהיא מעמידה את האלמנטים השונים בפריים. ב"עם הזרם" לעומת זאת כיוון שהמצלמה לא נחה לרגע אנחנו גם לא מקבלים קומפוזיציות סטטיות חד פעמיות. זה לא אומר שהסרט לא אסתטי, להפך. הוא מפצה על זה יפה בעולם פראי ומרהיב עם צבעוניות עשירה ושימוש בארליזם אפי של אור והשתקפיות גם מבלי לנוח על קומפוזיציה סיפורית נייחת.
החויה שמדמה משחק מחשב היא בחירה שמתאימה לסרט מבחינה תמטית אבל על כך בהמשך.
בכל הנוגע לאנימציה, הראליזם של תנועת החיות, המים, העצים יוצר סצנות מורכבות מאוד להפקה. כמה יצורים עלי מבנה גוף והתנהגות שונה, נמצאים יחד על סירה טלטלת על פני מים סוערים, זה לא דבר מובן אליו לתזמור מבחינת בימוי ואנימציה. אבל מעבר לאתגר הטכני ישנו האתגר של הקריאות. כלומר, איך לגרום לחיות האלו לתקשר עם הצופה מבלי להאניש אותן יותר מדי. התשובה המקסימה היא ניואנסים חייתיים. למרות שכל חיה מדברת בשפתה (בעיקר מיאו, האו וכדומה) הן כולן למעשה שרות. הניגון שלהן מדבר. הרי את המילים אנחנו הצופים לא מבינים אבל הדיוק שבמבע הקולי שלהם מצליח לא רק להעביר לנו מה קורה לחיות ומה הן מנסות להביע אלא אפילו להצחיק. וזאת, שוב, בלי האנשה מוחצנת. רוב השיח של החיות בסרט הוא שיח מינימליסטי של חיות: תן לי, לך מפה, קח, בוא נשחק. אך מה שהופך אותן לדמויות זה ניגון המדויק של כל מחווה קולית עד שכמעט כמו רוז בסרט אחר שרץ במים אלו "רוז הרובוטית" אנחנו מתרגלים להאזין בקשב לניואנסים האלו עד שאנו מתחברים אליהן כאילו היו בני אדם. למדנו את שפתם.
נגד הזרם
בסרט כזה שלא מצליח לזעוק את המסרים שלו בקלות, המבע הקולנועי כולו משרת את מה שהסרט מעביר. כבר הזכרתי את החויה המשחקית בסרט אבל איך היא הופכת למבע קולנועי? התשובה היא שתנועת מצלמה מרחבית ניידת מזמינה אותנו הצופים כמו במשחק מחשב לחפש ולשאול את עצמנו שאלות תוך כדי צפיה: מה בטוח? מה מסוכן? מי לטובתנו ומי נגדנו? כמו הגיבור של הסרט שצריך לקבל החלטות במהלך המסע כך אנחנו נהיים אקטיבים גם אם רק במבט אחרי הבחירות והמעורבות שלנו בהן. כי משחקי מחשב תמיד צועקים לך: "מה תעשה עכשיו?" בעוד סרטים לרוב שמים דגש על "מה יקרה עכשיו?" וזה נוגע לדעתי לתמה העיקרית של הסרט.
עם הזרם עוסק קודם כל בזרימה. התנועה של גיבורי הסרט היא עם הזרם מרגע שהעולם הוצף ואין ברירה אלא להצמד לסירה. וכיוון שלחיות קשה לנווט סירה ברמת שליטה גבוהה, מרבית התנועה היא עם הזרם עצמו. יקח לאן שיקח. אבל הגיבורים שלנו ובעיקר הגיבור הראשי לא שוחים עם הזרם. חיות, כך אנחנו מכירים אתן לרוב מונעות על ידי אינסטינקטים כשהחזקים שבהם הם האינסטינקטים ההשרדותיים. החיות שלנו נמצאות העיצומה של אפוקליפסה. העולם מוצף, כולו, האוכל אוזל, העתיד לא ידוע ולפעמים אתה חולק סירה עם אויב או אויב לשעבר (קצת כמו "חיי פיי" שם נער הודי חולק סירה עם נמר). אך למרות שהדמויות ראליסטיות לחלוטין ומתנהגות כחיות לכל דבר הן עדיין נקראות לא פעם לשחות נגד זרם האינסטינקטים שלהם ולבחור באופן אקטיבי. הבחירה הזו היא רגע של האצלה, או התעלות. החתול לא פעם ולא פעמיים הולך נגד יצר ההשרדות לו ומציל את אויביו, מעניק אוכל לאחרים או לומד לחיות בשלום עם יצורים רחוקים ממנו, מציפור גדולה ועד לוויתן שכמו במעין דאוס אקס מכינה מופיע כשצריך אותו ונעלם. התנהגויות אלו של בחירה מול השרדות שמלוות אותנו כמעין תמת על לאורך המסע מועצמות כשמדובר בחיות, אבל הרגש שהן מעוררות בנו אנושי לחלוטין. אנחנו מזדהים ומתלבטים ובעיקר מרגישים שהבחירה הזו היא שמגדירה אנושיות מלכתחילה: אמפתיה, אלטרואיזם ויכולת לראות מבט שמעבר לנקודת המבט הספציפית ההשרדותית שלי כפרט. לא כולם מסוגלים לזה. ובמיוחד חבורת הכלבים הטרמפיסטים שהם ממש חיות שבאות להצלה במשיכת חבל אבל ברגע שארנב מופיע בסביבה הן נוטשות את העזרה שהעניקו למי שהציל אותם ופונות למדרף אחר. אז מתגלה הפער בין הגולדן רטוויר ה"אנושי" שאינו מתפצה אחר הארנבת, לחברי להקתו ה"חייתיים" שברגע נעלמו מהאיזור וזרמו עם האינסטינקטים החייתיים שלהם.
זכר לאנושיות
בעולם של "עם הזרם" אין עבר. ללא דילוגי זמן כמעט מתחילת הסרט המסע שלנו הוא לינארי זורם אירוע אחר אירוע ופעמים רבות במעין זמן אמת. כשהעולם מוצף ונחרב אנחנו לא מספיקים להפרד מהעולם הקודם, טרום האפוקליפסה, כי לא הכרנו אותו כלל. עם זאת, כמה דברים מעניינים מאפיינים את אותו עולם שנחרב. הראשון הוא שאין בו בני אדם. הם היו בו? האם הם הוכחדו או ברחו לפני כן? אנחנו לא יודעים. אז איך יש שם בתים? ואיך יש שם סירה וחפצי נוי כמו מראה, אם לא היו שם בני אדם? כל השאלות האלו לא זוכות למענה אבל אולי מקבלות משמעות לאור מה שתארתי קודם. המקום האנושי מתגלה גם במקום בו אין בני אדם. האנושיות מרחפת מעל פני המים גם אם במעין הד מעומעם. הלמור שאובססיבי לאיסוף חפצים מזכיר את המלך לואי שהתמקם במקדש הנטוש של בני האדם ב"ספר הג'ונגל" ורואה בעצמו מעין מלך ואולי סוג של חיקוי אדם בלי שישנו מקור. התחושה הזו של אפוקליפסה בתוך אפוקליפסה מזכירה את הסרט "זוטרופוליס" בו החיות מתנהגות כמו בני אדם אבל הם עצמם אינם. האם זהו "כוכב הקופים" לילדים, שחיות צריכות למצוא מקומן מחדש בעולם ללא אדם? אולי אבל לשם כך למה לנו האפוקליפסה השניה של המבול? הסרט לא מביא תשובה אבל השאלה עצמה מהדהדת בו לאורכו. שכשם שהמבט שלנו מחפש במה להאחז בתנועת המצלמה, וכשם שהחיות מתגלות ככאלו המתעלות על הצד החייתי שלהן באמצעות בחירות מוסריות, וכשם שהסרט לא חושף בפנינו מידע על העולם והקשר רחב מעבר למה שהחיות רואות משאיר אותנו במתח מול הקיום האנושי שלנו. חוסר האונים הזה שם אותנו הצופים ללא תמונה גדולה להאחז בה. אנחנו אבודים והשרדותיים בדיוק כמו הדמויות, נאחזים רק בבחירות שלנו ובקיום שלנו.
אמרתי שאין לנו רמז על העולם שהיה? לא מדויק.
החתול שלנו, בתחילת הסרט, גר בבית נטוש אמנם, אבל הבית עצמו מוקף בפסלי חתולים. הם מפוזרים בתנוחות חתוליות מסביב לבית שבו הוא גר, והוא החתול היחיד בנמצא. במובן מסוים, זה עולם פוסט-חתולי לא פחות מאשר עולם פוסט-אנושי. אלא שהחתוליות הזו, המגולמת בצלמיות המפוזרות ובמיוחד בפסל החתול הענקי שניצב לא רחוק משם בגובה של בניין הנושק לשמיים, מאופיינת יותר כפולחן מאשר כחיה. המונח צלמיות שאני משתמש בו רומז לעבודת אלילים, לפולחן, יותר מאשר לפיסול אמנותי. החתולים האלו יוצרים סביבה שמזמינה לא רק גילוי עצמי של החתול הגיבור, אלא גם שאלה עמוקה: מה קורה כשחיה חיה הופכת לאליל? דווקא בגלל שהוא מוקף באלילי חתול, החתול שלנו יכול לצאת לגלות מי הוא באמת, בעולם שהגדיר אותו דרך פסלים קפואים וחרב בעצמו. כאן טמון הפרדוקס: הפולחן, שבמקורו נועד להאדיר את מהות החתול, הופך אותו לדימוי בלבד – לקיפאון. החתול מסמל את החירות ואת הזרימה הטבעית, את החיות שיכולה להתקיים רק בהווה. אבל כשהחתול הופך לפסל, לאליל, הוא מאבד את החיות הזו. המים, שנמצאים גם הם בסיפור כרקע מתמיד, מציעים תשובה שונה. בניגוד לקיפאון של הפסלים, המים הם תנועה מתמדת. הם מזמינים אותנו לא רק להכיר בקיפאון, אלא גם להשתחרר ממנו. לצאת מתוך העולם המפואר אך הקפוא של אלילי החתולים – ולהעז לזרום, לגלות, לחיות באמת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה