״אימת הגוף אינה שקר, אף לא פרי הדמיון. היא ממשית.״
שמח לפרסם כאן את סרט הסטודנטים הישראלי של מיקה רוסקין, הזוכה בפרס אסיף לשנת 2024.
"יומן מחלה" מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, כשמו הוא מספר בקול ובאנימציה את התמודדות השל הסופרת ז'קלין כהנוב על קשיי מחלת סרטן הרחם בה לקתה. הסרט הזה ייחודי בכך שלמרות שהוא מדבר בשפת ה"מושן גראפיקס" שלרוב מעדיפה אסתטיקה על סיפור, רגש ורגישות לתנועה, מצליח פה לתת דגשים שיש בהם עין של אנימטורים. רגישות לתנועה זה לא אומר "תנועה חלקה" או "נכונה" אלא בעיקר כזאת שיש בה טקסטורות שונות. כמו שציירי רישום מציירים תמיד בקו, אך הקו אינו אותו קו ומשתנה בהתאם לגוף הציור. גם אני וגם שותפיי לשיפוט בתחרות שמו לב לדרך בה הפרפר מושך את החוטים במהלך הסרט. מהלך שהיה נראה אחרת אם היה באמת "מושן גראפיקס" מהזן המוכר וזהו.
מעבר לזה, הסרט לא מסתפק בשפה אחת מגובשת ועושה שעמוש מקביל בכמה שונות: מצד אחד חומרים כאילו ארכיונים עם תחושה של עדשה לא מפוקסת שמשוטטת עליהם עם חומריות אותנטית, ומצד שני נקיון וזרימה של סרט הייטק. היכולת לשלב בין שתי השפות ללא הרגשת קולאז' זה גם הישג מרשים.
לאינסטגרם של מיקה: https://www.instagram.com/mikaruskin/
ובכל זאת כמה הערות:
1. ז'קלין כהנוב, היוצרת, לא ממש מיוצגת בסרט. סופרת יהודיה ילידת מצריים ועברה חיים עשירים ויצירתיים. התוצאה בסרט אולי עוצמתית יותר ואניבסרלית יותר אבל משהו באישי ובספציפי שלה אבד לי.
2. הסרט יצא לא מזמן וכבר עלה לרשת. זאת בניגוד להמון סרטי סטודנטים שמעלים אבק ומחכים לעינם של צופי פסטיבלים בלבד. אני מזמין שוב סטודנטים ויוצרים לשלוח, לפרסם, לשתף. יש קהל גדול של אוהבי אנימציה שכבר לא מוצא סרטים חדשים. זו אחריותכם כלפי הקהל שלכם.
3. זו לא היתה שנה קלה לשיפוט סרטי סטודנטים. בגדול, לא אחת השנים המוצלחות ואפשר להבין. ליצור תוך כדי מלחמה זה בלתי אפשרי כמעט. בנוסף, חלק גדול מהסרטים באופן מפתיע (וכמה מהטובים והמיוחדים) היו של עולים או פליטים מהמלחמה באוקראינה. לצערי לא קיבלנו הסבר לצידם לגבי היוצרים ולכן זה הרגיש מאוד שונה מיבול שנתי ישראלי רגיל. מקווה שאצליח לשים יד על חלקם בהמשך.
מיקה רסקין
על ז'קלין:
תגובות
הוסף רשומת תגובה