דלג לתוכן הראשי

על "יללה" של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

HOWL, סרט הגמר של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי. בוגרי בצלאל 2011
"יללה" הוא סרט מאוד מרשים. הוא מבוים יפה, הוא מתוסרט יפה, הוא מעוצב יפה ומונפש יפה. לא זכור לי סרט בוגרים כל כך "נכון" כל כך סגור ומקצועי.
ניתוח אחר כך.


ועכשיו ניתוח, שאולי נועד להסביר למה עם כל היופי של הסרט אני מרגיש מרוחק ממנו רגשית.
הסרט הוא מאוד אוניברסלי, מה שבא לידי ביטוי בעיצוב הנטרלי שלו וגם בשם הסרט, באנגלית, ללא רמז לעברית. קוסמופוליטי. המקום הוא שומקום, אזור אורבני כללי. אולי חוץ מהרמז לדוד שמש, שמאפיין גגות ישראלים.
בסרט יש ייצוג לשני מתחים קיומיים: בין אם ובנה ובין התרבות לפראיות. המתח שבין התרבות לפראיות מתבטא בעיקר בחלום האם. שם אנחנו רואים את הילד כאדם פראי הרוקד ביער עם זאבים. משהו בה, עמוק, נמצא דווקא ביער, היער שתמיד מאיים על התרבות, על האורבניות, שהינה דומיננטית בסרט. יש פה גם רמז למקור ה"עיוות" של הילד: הפראיות קיימת באם, אבל היא מודחקת, ובאה לביטוי בילד. אותה אסתטיות של החלום קיימת גם בעולם שמעבר למלונה. המלונה היא נסיון לביית את הפרא, כמו הבית, כמו האורבניזם כולו, אבל הפרא צומח מבפנים שוב, הכלב בויית אבל האדם נעשה פראי.

המתח שבין אם ובנה הוא מובנה וקיומי: חלק מתהליך גדילת הילד היא ההפרדות מהאם, ההבנה שהאם שונה מבנה, ושבמובן מסויים הוא זר, שצריך ללמוד להכיר, למרות הדמיון החלקי בינהם (שנרמז במוטיב השיער של האם ובנה).

אבל משהו בסיפור הולך לכיוון אחר.
התבנית הסיפורית עליה מושתת הסרט אומרת שעל האם להכיל את הפער שבינה לבין הילד וללמוד להנות מעולמו של הילד על אף השוני. להנות מהייחודיות, במקרה זה, מהפראיות או ממה שהיא מייצגת. אבל שני דברים קורים כשהאם נכנסת אל עולמו של הילד: הראשון, הילד משתנה, הוא "מוריד את המסכה" ומתגלה כחיה. כלומר, הוא בכלל לא אנושי. בחזותו ובפנימיותו. והדבר השני הוא, שאותה פראיות שהייתה קיימת בחלום האם נעלמה ונאלמה. כלומר, הילד לא הזמין את האם לעולמו ושם היא יכולה להפתח אליו. להפך, המפגש בינהם רק מקבע את הפער. עכשיו הפער הוא מוחלט. את אדם, אני חיה. אין בין האם לבנה דבר משותף יותר, אותה פראיות מחלום האם אינה קיימת פה, במקומה יש שקט, עצבות מסוימת. וכל מה שנותר לאם ולבנה זה לשבת יחד, זה לצד זה, כשהמרחק בינהם רק גדל, ואולי, הוא בלתי ניתן לגישור.

בלוג הסרט פה, כולל פנסיל טסטס.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …