דלג לתוכן הראשי

על "יללה" של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

HOWL, סרט הגמר של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי. בוגרי בצלאל 2011
"יללה" הוא סרט מאוד מרשים. הוא מבוים יפה, הוא מתוסרט יפה, הוא מעוצב יפה ומונפש יפה. לא זכור לי סרט בוגרים כל כך "נכון" כל כך סגור ומקצועי.
ניתוח אחר כך.


ועכשיו ניתוח, שאולי נועד להסביר למה עם כל היופי של הסרט אני מרגיש מרוחק ממנו רגשית.
הסרט הוא מאוד אוניברסלי, מה שבא לידי ביטוי בעיצוב הנטרלי שלו וגם בשם הסרט, באנגלית, ללא רמז לעברית. קוסמופוליטי. המקום הוא שומקום, אזור אורבני כללי. אולי חוץ מהרמז לדוד שמש, שמאפיין גגות ישראלים.
בסרט יש ייצוג לשני מתחים קיומיים: בין אם ובנה ובין התרבות לפראיות. המתח שבין התרבות לפראיות מתבטא בעיקר בחלום האם. שם אנחנו רואים את הילד כאדם פראי הרוקד ביער עם זאבים. משהו בה, עמוק, נמצא דווקא ביער, היער שתמיד מאיים על התרבות, על האורבניות, שהינה דומיננטית בסרט. יש פה גם רמז למקור ה"עיוות" של הילד: הפראיות קיימת באם, אבל היא מודחקת, ובאה לביטוי בילד. אותה אסתטיות של החלום קיימת גם בעולם שמעבר למלונה. המלונה היא נסיון לביית את הפרא, כמו הבית, כמו האורבניזם כולו, אבל הפרא צומח מבפנים שוב, הכלב בויית אבל האדם נעשה פראי.

המתח שבין אם ובנה הוא מובנה וקיומי: חלק מתהליך גדילת הילד היא ההפרדות מהאם, ההבנה שהאם שונה מבנה, ושבמובן מסויים הוא זר, שצריך ללמוד להכיר, למרות הדמיון החלקי בינהם (שנרמז במוטיב השיער של האם ובנה).

אבל משהו בסיפור הולך לכיוון אחר.
התבנית הסיפורית עליה מושתת הסרט אומרת שעל האם להכיל את הפער שבינה לבין הילד וללמוד להנות מעולמו של הילד על אף השוני. להנות מהייחודיות, במקרה זה, מהפראיות או ממה שהיא מייצגת. אבל שני דברים קורים כשהאם נכנסת אל עולמו של הילד: הראשון, הילד משתנה, הוא "מוריד את המסכה" ומתגלה כחיה. כלומר, הוא בכלל לא אנושי. בחזותו ובפנימיותו. והדבר השני הוא, שאותה פראיות שהייתה קיימת בחלום האם נעלמה ונאלמה. כלומר, הילד לא הזמין את האם לעולמו ושם היא יכולה להפתח אליו. להפך, המפגש בינהם רק מקבע את הפער. עכשיו הפער הוא מוחלט. את אדם, אני חיה. אין בין האם לבנה דבר משותף יותר, אותה פראיות מחלום האם אינה קיימת פה, במקומה יש שקט, עצבות מסוימת. וכל מה שנותר לאם ולבנה זה לשבת יחד, זה לצד זה, כשהמרחק בינהם רק גדל, ואולי, הוא בלתי ניתן לגישור.

בלוג הסרט פה, כולל פנסיל טסטס.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה:

המחזור החודשי- סרטון הסברה ישראלי עצמאי

מה אתם יודעים על המחזור החודשי? צוות TOOSH, עדה רימון ואופק שמר https://vimeo.com/toosh, יצרו סרטון שמסביר מה קורה לגוף בזמן המחזור. הסרט היה מועמד בתחרות אסיף בקטגוריית עצמאי לשנת 2017. למה עצמאי? כי למרות שהסרט נראה כסרט הסברה מוזמן ומושקע הוא נעשה מתוך יוזמה עצמאית על מנת להעלות את הנושא למודעות.
הסרט עושה שימוש בטקסטורות, בדים וחומרים שנותנים לגוף הנשי חומריות חדשה ואולי גם מאיימת פחות עבור אלו שנרתעים מעיסוק בנושאים אינטימיים:


צוות TOOSH יצר גם את "בוקה, מבוקה ומבולקה" הסאטירי:


ראיון במונפש: http://moonfash.co.il/menstrual_cycle/