}

10:44

על "יללה" של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

HOWL, סרט הגמר של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי. בוגרי בצלאל 2011
"יללה" הוא סרט מאוד מרשים. הוא מבוים יפה, הוא מתוסרט יפה, הוא מעוצב יפה ומונפש יפה. לא זכור לי סרט בוגרים כל כך "נכון" כל כך סגור ומקצועי.
ניתוח אחר כך.


ועכשיו ניתוח, שאולי נועד להסביר למה עם כל היופי של הסרט אני מרגיש מרוחק ממנו רגשית.
הסרט הוא מאוד אוניברסלי, מה שבא לידי ביטוי בעיצוב הנטרלי שלו וגם בשם הסרט, באנגלית, ללא רמז לעברית. קוסמופוליטי. המקום הוא שומקום, אזור אורבני כללי. אולי חוץ מהרמז לדוד שמש, שמאפיין גגות ישראלים.
בסרט יש ייצוג לשני מתחים קיומיים: בין אם ובנה ובין התרבות לפראיות. המתח שבין התרבות לפראיות מתבטא בעיקר בחלום האם. שם אנחנו רואים את הילד כאדם פראי הרוקד ביער עם זאבים. משהו בה, עמוק, נמצא דווקא ביער, היער שתמיד מאיים על התרבות, על האורבניות, שהינה דומיננטית בסרט. יש פה גם רמז למקור ה"עיוות" של הילד: הפראיות קיימת באם, אבל היא מודחקת, ובאה לביטוי בילד. אותה אסתטיות של החלום קיימת גם בעולם שמעבר למלונה. המלונה היא נסיון לביית את הפרא, כמו הבית, כמו האורבניזם כולו, אבל הפרא צומח מבפנים שוב, הכלב בויית אבל האדם נעשה פראי.

המתח שבין אם ובנה הוא מובנה וקיומי: חלק מתהליך גדילת הילד היא ההפרדות מהאם, ההבנה שהאם שונה מבנה, ושבמובן מסויים הוא זר, שצריך ללמוד להכיר, למרות הדמיון החלקי בינהם (שנרמז במוטיב השיער של האם ובנה).

אבל משהו בסיפור הולך לכיוון אחר.
התבנית הסיפורית עליה מושתת הסרט אומרת שעל האם להכיל את הפער שבינה לבין הילד וללמוד להנות מעולמו של הילד על אף השוני. להנות מהייחודיות, במקרה זה, מהפראיות או ממה שהיא מייצגת. אבל שני דברים קורים כשהאם נכנסת אל עולמו של הילד: הראשון, הילד משתנה, הוא "מוריד את המסכה" ומתגלה כחיה. כלומר, הוא בכלל לא אנושי. בחזותו ובפנימיותו. והדבר השני הוא, שאותה פראיות שהייתה קיימת בחלום האם נעלמה ונאלמה. כלומר, הילד לא הזמין את האם לעולמו ושם היא יכולה להפתח אליו. להפך, המפגש בינהם רק מקבע את הפער. עכשיו הפער הוא מוחלט. את אדם, אני חיה. אין בין האם לבנה דבר משותף יותר, אותה פראיות מחלום האם אינה קיימת פה, במקומה יש שקט, עצבות מסוימת. וכל מה שנותר לאם ולבנה זה לשבת יחד, זה לצד זה, כשהמרחק בינהם רק גדל, ואולי, הוא בלתי ניתן לגישור.

בלוג הסרט פה, כולל פנסיל טסטס.