דלג לתוכן הראשי

על "יללה" של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי

HOWL, סרט הגמר של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי. בוגרי בצלאל 2011
"יללה" הוא סרט מאוד מרשים. הוא מבוים יפה, הוא מתוסרט יפה, הוא מעוצב יפה ומונפש יפה. לא זכור לי סרט בוגרים כל כך "נכון" כל כך סגור ומקצועי.
ניתוח אחר כך.


ועכשיו ניתוח, שאולי נועד להסביר למה עם כל היופי של הסרט אני מרגיש מרוחק ממנו רגשית.
הסרט הוא מאוד אוניברסלי, מה שבא לידי ביטוי בעיצוב הנטרלי שלו וגם בשם הסרט, באנגלית, ללא רמז לעברית. קוסמופוליטי. המקום הוא שומקום, אזור אורבני כללי. אולי חוץ מהרמז לדוד שמש, שמאפיין גגות ישראלים.
בסרט יש ייצוג לשני מתחים קיומיים: בין אם ובנה ובין התרבות לפראיות. המתח שבין התרבות לפראיות מתבטא בעיקר בחלום האם. שם אנחנו רואים את הילד כאדם פראי הרוקד ביער עם זאבים. משהו בה, עמוק, נמצא דווקא ביער, היער שתמיד מאיים על התרבות, על האורבניות, שהינה דומיננטית בסרט. יש פה גם רמז למקור ה"עיוות" של הילד: הפראיות קיימת באם, אבל היא מודחקת, ובאה לביטוי בילד. אותה אסתטיות של החלום קיימת גם בעולם שמעבר למלונה. המלונה היא נסיון לביית את הפרא, כמו הבית, כמו האורבניזם כולו, אבל הפרא צומח מבפנים שוב, הכלב בויית אבל האדם נעשה פראי.

המתח שבין אם ובנה הוא מובנה וקיומי: חלק מתהליך גדילת הילד היא ההפרדות מהאם, ההבנה שהאם שונה מבנה, ושבמובן מסויים הוא זר, שצריך ללמוד להכיר, למרות הדמיון החלקי בינהם (שנרמז במוטיב השיער של האם ובנה).

אבל משהו בסיפור הולך לכיוון אחר.
התבנית הסיפורית עליה מושתת הסרט אומרת שעל האם להכיל את הפער שבינה לבין הילד וללמוד להנות מעולמו של הילד על אף השוני. להנות מהייחודיות, במקרה זה, מהפראיות או ממה שהיא מייצגת. אבל שני דברים קורים כשהאם נכנסת אל עולמו של הילד: הראשון, הילד משתנה, הוא "מוריד את המסכה" ומתגלה כחיה. כלומר, הוא בכלל לא אנושי. בחזותו ובפנימיותו. והדבר השני הוא, שאותה פראיות שהייתה קיימת בחלום האם נעלמה ונאלמה. כלומר, הילד לא הזמין את האם לעולמו ושם היא יכולה להפתח אליו. להפך, המפגש בינהם רק מקבע את הפער. עכשיו הפער הוא מוחלט. את אדם, אני חיה. אין בין האם לבנה דבר משותף יותר, אותה פראיות מחלום האם אינה קיימת פה, במקומה יש שקט, עצבות מסוימת. וכל מה שנותר לאם ולבנה זה לשבת יחד, זה לצד זה, כשהמרחק בינהם רק גדל, ואולי, הוא בלתי ניתן לגישור.

בלוג הסרט פה, כולל פנסיל טסטס.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):