דלג לתוכן הראשי

על האוסקר לסרט אנימציה קצר. חלק ג': זוכים אהובים

מתוך הרשימה המלאה, זוהי כמובן רק דגימה קטנה. סרטים שאני אוהב ושמח שהם זכו באוסקר. וחוץ מזה לא מצאתי הקשר אחר שבו אציג אותם. כשאני חושב על זה, יש ניחוח מאוד אירופאי מהבחירות שלי. אני צריך לבדוק את זה...

המשורר הדני. מאת טוריל קווה, נורווגיה (זוכה 2006)
טוב. נתחיל מאחד האהובים והמרגשים. זהו סיפור על צירופי מקרים שהובילו לאירוע גורלי. סרט שהוא אגדה ואוטוביוגרפיה. שילוב חד פעמי, אני חושב. אולי הדבר שהוא הכי קרוב להיות משהו שמזכיר אבל לא ממש מהווה סרט תיעודי. פשוט ויפה.


עוד סרטים:

יום הולדת לבוב. (אנגליה, זוכה 1993)
סרטם של אליסון סנודן ודיוויד פין. זה הסרטון שבעקבותיו נעשתה גם סדרת הטלויזיה של בוב ומרגרט.
סרט כל כך כן וכל כך אנושי. הסיפור מדבר על משבר גיל 40 של בוב, רופא שיניים שיש לו תהיות לגבי האושר שלו בחיים. אשתו מארגנת לו מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת. הסרט הזה הוא גם מקרה מובהק של אנימציה שפונה רק למבוגרים מבלי לנסות להיות "לכל המשפחה". התוכן וההומור פונים לקהל בוגר. העיצוב, לעומת זאת, ממש לא.


נוחות החיות. (אולפני אארדמן, אנגליה 1989)
סרט שהוא למעשה אקספרימנטלי כי הסאונדים לא רק נשמעים אמיתיים אלא שהם אכן כאלה. טוב, באופן חלקי. היגואר, לדוגמה, הוא למעשה בחור ברזילאי ששונא את אנגליה והתבקש לומר זאת כאילו הוא יגואר. אני חושב שזה הקסם של הסרט (חוץ מהאקטינג המשובח) מה שקצת קשה לומר על כל אלו שבאו בעקבותיו...

רוני אורן דרך אגב, מאוד הושפע מהסרט הזה. ולטובה.

סרטים ארוכים יותר:
הרווי קרמפט. בימוי: אדם אליוט, אוסטרליה.
זכה בפרס ב2003. יותר משאני אוהב את הסרט אני אוהב את איך שהוא בנוי: הרבה הומור שחור. הרבה מיזנטרופיה. עיצוב ובימוי מאופקים. לא מתאים לכולם.
בעקבותיו הגיע הסרט באורך מלא "מרי ומקס", סרט מצחיק ועשוי טוב עם סוף קיטשי להחריד. זה רק הטריילר:



פטר והזאב (2006)
 לא זכה אבל סרט מרשים מאוד עם טוויסט עלילתי בסוף. (חצי שעה).

ולא. לא שכחתי את "ריאן". זה סרט שדורש התיחסות נפרדת.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …