}

יולי 22, 2012

הנה באים השנקריים

בזמן שהבצלאלניקים שומרים את הסרטים שלהם לפסטיבלים, השנקריסטים מתחילים להעלות את סרטי הגמר שלהם לרשת. אבל לשנקר אין ממש "מחלקת אנימציה" עדיין (הוסבר לי שהיא בהתגבשות) אלא מחלקות "מושן" (שעושים מושן-גרפיקס) ואיור (שעושים גם אנימציה). חייבים להודות שיש משהו מוזר בשם הזה. "מושן" כאומר "תנועה" לעומת אנימציה שבבסיסה ה"נפש" מעיד אולי על הדגש שקיים בשנקר. אין מקום לשפוט אבל הרבה מהסרטים של שנקר השנה (אלו שראיתי) נראים באמת כמו גרפיקה אסתטית שנוספה לה תנועה. הסרטים שאני מביא פה שייכים למסלול "איור" והשונה מביניהם הוא: "אל-נקם" של יונתן פופר, שמציג גישה אנימטיבית קלאסית.


(המשך בפנים)

לאחר בכורת "ממזרים חסרי כבוד" בארץ, שבה התארח הבמאי קוונטין טרנטינו (שהסרט "אל נקם" הוא למעשה מחווה לסרטיו ובעיקר שילוב בין "קיל ביל" ל"ממזרים חסרי כבוד") הוא רואיין ואמר שהוא הופתע מעוצמת מחיאות הכפיים כאשר הנקמה יצאה לפועל. ואני תוהה אם הוא תמים או מיתמם. אחרי הכל הוא יצר את הפנטזיה האולטימטיבית היהודית: שיהודים יצליחו להרוג את היטלר ולסיים כך את השואה. אבל הסרט "אל-נקם" מעלה על פני השטח מתחים מובנים בחברה הישראלית, שעלו גם בסרט "הערת שוליים": האם מתאים ליהודי להלחם ועד כמה אנחנו חוטאים לתפקידנו ההסטורי בזה שאנו מפסיקים להיות קורבנות אלא אוחזים בנשק?
אחרי שהיהודי החדש (החלוץ, הציוני) החליף את היהודי הישן (הרכרוכי, לומד התורה, הגלותי) פתאום נרשמת מגמה הפוכה בה הציוני המאצ'ו הופך לדמות בזויה, אלימה ומתעוררת איזושהי ערגה לגלותיות והעדינות שהביאה איתה. געגועים לשטעטאל גם בקרב  חילונים ליברלים.
הסרט הזה מציג את היהודי ה"חדש" בנעלי היהודי הישן, כזה שלא נכנע לעוולות אותן הוא עובר, לא שותק מול פרוגרום, לא נכנע לקלגסים. הדמות שנרקמת נראית כמעט כאביו הרוחני של נער הגבעות. באופן מוזר, זה לא נראה כמוצג באופן שלילי בהכרח (נראה כאילו שמו של הסרט הוא למעשה "תג מחיר").
האם הסרט אכן מדבר על "נקמה" או "הגנה עצמית"? סרטיו של טרנטינו נראים ככאלו המקדשים את הנקמה אבל בפועל, הן ב"קיל ביל" והן "בממזרים חסרי כבוד" המטרה היא הצלה. להשיב משהו שעוד אפשר להשיב, להחזיר את הילדה הבייתה, לעצור את מלחמת העולם השניה.

"אלו הן פניה של נקמה יהודית!" מתוך ממזרים חסרי כבוד. (מכיל אלימות קשה):


וזוהי סצינת האנימציה מתוך קיל ביל, שגם היא רווית אלימות:

Kill Bill - Animation from Paul Grillakis on Vimeo.
והנה עוד גרסה יהודית אבל למערבון, וניה היימן, בצלאל. דער מנטש.

סרטי סטודנטים אחרים משנקר 2012:
תוכנית פרישה, מתן יניב


זוג או גרב, עמוס ג'רבי



"עוד פעם עם רגש", מריאן בו עושה קליפ לרג'ינה ספקטור


בלוך (סרט שצריך לראות כאסופת סרטונים), דניאל גולדפרב


וmeanwhile בבצלאל... SWING של הגאונים משנה ב'(!)  ג'ק TML ופיפי רוז


וכמה מילים אחרונות: נראה שהרוח ה"אסתטיקה-על-חשבון-סיפור\דמויות" הולכת ותופסת יותר ויותר מקום בסרטי סטודנטים, גם בבצלאל וגם במקומות אחרים. אולי זה בא כקונטרה לשנים של גישה אנטי-מקצועית ואנטי-אסתטית שלא הקפידה על גימור מקצועי אבל בסיכומו של דבר התוצאה היא סרטים שהם פחות "סרטים" אלא יותר סרטי מעצבים, או סרטי מאיירים. עליי אישית זה לא עושה רושם בטווח הארוך.
הייתי השבוע בתערוכה של בצלאל וחוץ מאנימציה היא אחת הגרועות אי פעם. בנוגע לאנימציה התערוכה קצת עודדה אותי. חשבתי שאני בגיל 33 כבר פספסתי את הרכבת ושבתי-הספר לאנימציה מוציאים תותחי-אנימציה שנה אחרי שנה ואני אשאר מאחור. אז זה לא ככה. יש הרבה עבודה לעשות והסטודנטים, ברובם, רחוקים מלהיות גאונים (כן ערן היללי, חוץ ממך ועוד כמה). זו לא שמחה לאיד, זו פשוט הבנה שאני עדיין חלק מאותו הדור. שאני עדיין לא פספסתי את ההזדמנות לעשות אנימציה משמעותית.
ואפרופו אנימציה משמעותית:
קניתי לפני כמה זמן את "אנציקלופדיה של הרעיונות": אנציקלופדיה ישראלית מרתקת שמנסה להקיף מגוון תחומי רעיונות והגות כגון תקשורת, כלכלה פוליטיקה ואמנות. יש שם הרבה ערכים והופתעתי לגלות שאנימציה אינו אחד מהם. לא כערך וגם לא כערך במפתחות של הספר! יש שם אנימה, יש וולט דיסני ויש היפר ראליזם אבל אין אנימציה. מה זה אומר על האמנות שלנו והשפעתה על השיח התרבותי? האם אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין יושבים בעיקר בנישות של "סרטי ילדים\כל המשפחה וסרטים לאנימטורים? שימו לב שאת הסרטים המשמעותיים באנימציה כבר לא עושים אנימטורים: צ'רלי קאופמן, ווס אנדרסון, ז'ואן ספר (קומיקסאי ובמאי לייב) ועוד. אולי דברים שרואים משם לא רואים משולחן האור? תמהני.
אנציקלופדיה של הרעיונות | דוד גורביץ´, דן ערב