דלג לתוכן הראשי

הנה באים השנקריים

בזמן שהבצלאלניקים שומרים את הסרטים שלהם לפסטיבלים, השנקריסטים מתחילים להעלות את סרטי הגמר שלהם לרשת. אבל לשנקר אין ממש "מחלקת אנימציה" עדיין (הוסבר לי שהיא בהתגבשות) אלא מחלקות "מושן" (שעושים מושן-גרפיקס) ואיור (שעושים גם אנימציה). חייבים להודות שיש משהו מוזר בשם הזה. "מושן" כאומר "תנועה" לעומת אנימציה שבבסיסה ה"נפש" מעיד אולי על הדגש שקיים בשנקר. אין מקום לשפוט אבל הרבה מהסרטים של שנקר השנה (אלו שראיתי) נראים באמת כמו גרפיקה אסתטית שנוספה לה תנועה. הסרטים שאני מביא פה שייכים למסלול "איור" והשונה מביניהם הוא: "אל-נקם" של יונתן פופר, שמציג גישה אנימטיבית קלאסית.


(המשך בפנים)

לאחר בכורת "ממזרים חסרי כבוד" בארץ, שבה התארח הבמאי קוונטין טרנטינו (שהסרט "אל נקם" הוא למעשה מחווה לסרטיו ובעיקר שילוב בין "קיל ביל" ל"ממזרים חסרי כבוד") הוא רואיין ואמר שהוא הופתע מעוצמת מחיאות הכפיים כאשר הנקמה יצאה לפועל. ואני תוהה אם הוא תמים או מיתמם. אחרי הכל הוא יצר את הפנטזיה האולטימטיבית היהודית: שיהודים יצליחו להרוג את היטלר ולסיים כך את השואה. אבל הסרט "אל-נקם" מעלה על פני השטח מתחים מובנים בחברה הישראלית, שעלו גם בסרט "הערת שוליים": האם מתאים ליהודי להלחם ועד כמה אנחנו חוטאים לתפקידנו ההסטורי בזה שאנו מפסיקים להיות קורבנות אלא אוחזים בנשק?
אחרי שהיהודי החדש (החלוץ, הציוני) החליף את היהודי הישן (הרכרוכי, לומד התורה, הגלותי) פתאום נרשמת מגמה הפוכה בה הציוני המאצ'ו הופך לדמות בזויה, אלימה ומתעוררת איזושהי ערגה לגלותיות והעדינות שהביאה איתה. געגועים לשטעטאל גם בקרב  חילונים ליברלים.
הסרט הזה מציג את היהודי ה"חדש" בנעלי היהודי הישן, כזה שלא נכנע לעוולות אותן הוא עובר, לא שותק מול פרוגרום, לא נכנע לקלגסים. הדמות שנרקמת נראית כמעט כאביו הרוחני של נער הגבעות. באופן מוזר, זה לא נראה כמוצג באופן שלילי בהכרח (נראה כאילו שמו של הסרט הוא למעשה "תג מחיר").
האם הסרט אכן מדבר על "נקמה" או "הגנה עצמית"? סרטיו של טרנטינו נראים ככאלו המקדשים את הנקמה אבל בפועל, הן ב"קיל ביל" והן "בממזרים חסרי כבוד" המטרה היא הצלה. להשיב משהו שעוד אפשר להשיב, להחזיר את הילדה הבייתה, לעצור את מלחמת העולם השניה.

"אלו הן פניה של נקמה יהודית!" מתוך ממזרים חסרי כבוד. (מכיל אלימות קשה):


וזוהי סצינת האנימציה מתוך קיל ביל, שגם היא רווית אלימות:

Kill Bill - Animation from Paul Grillakis on Vimeo.
והנה עוד גרסה יהודית אבל למערבון, וניה היימן, בצלאל. דער מנטש.

סרטי סטודנטים אחרים משנקר 2012:
תוכנית פרישה, מתן יניב


זוג או גרב, עמוס ג'רבי



"עוד פעם עם רגש", מריאן בו עושה קליפ לרג'ינה ספקטור


בלוך (סרט שצריך לראות כאסופת סרטונים), דניאל גולדפרב


וmeanwhile בבצלאל... SWING של הגאונים משנה ב'(!)  ג'ק TML ופיפי רוז


וכמה מילים אחרונות: נראה שהרוח ה"אסתטיקה-על-חשבון-סיפור\דמויות" הולכת ותופסת יותר ויותר מקום בסרטי סטודנטים, גם בבצלאל וגם במקומות אחרים. אולי זה בא כקונטרה לשנים של גישה אנטי-מקצועית ואנטי-אסתטית שלא הקפידה על גימור מקצועי אבל בסיכומו של דבר התוצאה היא סרטים שהם פחות "סרטים" אלא יותר סרטי מעצבים, או סרטי מאיירים. עליי אישית זה לא עושה רושם בטווח הארוך.
הייתי השבוע בתערוכה של בצלאל וחוץ מאנימציה היא אחת הגרועות אי פעם. בנוגע לאנימציה התערוכה קצת עודדה אותי. חשבתי שאני בגיל 33 כבר פספסתי את הרכבת ושבתי-הספר לאנימציה מוציאים תותחי-אנימציה שנה אחרי שנה ואני אשאר מאחור. אז זה לא ככה. יש הרבה עבודה לעשות והסטודנטים, ברובם, רחוקים מלהיות גאונים (כן ערן היללי, חוץ ממך ועוד כמה). זו לא שמחה לאיד, זו פשוט הבנה שאני עדיין חלק מאותו הדור. שאני עדיין לא פספסתי את ההזדמנות לעשות אנימציה משמעותית.
ואפרופו אנימציה משמעותית:
קניתי לפני כמה זמן את "אנציקלופדיה של הרעיונות": אנציקלופדיה ישראלית מרתקת שמנסה להקיף מגוון תחומי רעיונות והגות כגון תקשורת, כלכלה פוליטיקה ואמנות. יש שם הרבה ערכים והופתעתי לגלות שאנימציה אינו אחד מהם. לא כערך וגם לא כערך במפתחות של הספר! יש שם אנימה, יש וולט דיסני ויש היפר ראליזם אבל אין אנימציה. מה זה אומר על האמנות שלנו והשפעתה על השיח התרבותי? האם אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין יושבים בעיקר בנישות של "סרטי ילדים\כל המשפחה וסרטים לאנימטורים? שימו לב שאת הסרטים המשמעותיים באנימציה כבר לא עושים אנימטורים: צ'רלי קאופמן, ווס אנדרסון, ז'ואן ספר (קומיקסאי ובמאי לייב) ועוד. אולי דברים שרואים משם לא רואים משולחן האור? תמהני.
אנציקלופדיה של הרעיונות | דוד גורביץ´, דן ערב

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …