דלג לתוכן הראשי

פרשנות: סאבטקסט מיני ב'ראלף ההורס'

זה מה שכתבתי ב"הפנקס" כשבחרתי את ראלף כסרט השנה לילדים:
"זו הייתה אמנם שנה די מוצלחת בזירת האנימציה אבל עם "ראלף ההורס", דיסני הצליחו לעמוד מול המתחרים שלהם בכבוד. גם מול "אמיצה" של פיקסאר.
ראלף הוא פרא אציל החי בשקט ביער עד שהיער נכרת על מנת לפנות מקום לבניין מגורים. בכעסו הוא מנסה להרוס את הבניין, ומי שמנקה אחריו הוא פליקס טוב הלב ופטיש הזהב שלו שמסוגל לתקן הכול (יודע לתקן? כן!). הסיפור הזה מתחולל במשחק וידאו (ארקייד) והוא קורה שוב ושוב כבר שלושים שנה. כך שה"רע" של המשחק, ראלף (שהוא בעצם ענק בעל לב שלא מבינים אותו כראוי, כמובן) חווה משבר גיל 30 של דמות במשחק. הוא מצפה שיכירו בו ובתפקידו כחלק משמעותי מהמשחק, אך בינתיים הוא רואה איך מדליית הניצחון תמיד הולכת לפליקס. בשלב הזה הוא עוזב את המשחק שלו ומנסה את גורלו במשחקים אחרים עד שהוא מגיע למשחק מרוצי מכוניות בעולם ממתקים. שם הוא פוגש ילדונת בשם ונלופי וון-שוויץ, וביחד שני האאוטסיידרים מנסים לנצח במשחק בו הם חיים.
הגדוּלה שאולי ניתן למצוא בסרטי דיסני הקלאסיים היא דווקא בכוחן של דמויות המשנה. במקרה של "ראלף", דמויות המשנה מכילות סיפור רקע ואפיון שיכולים להספיק לדמות ראשית, ובראשן – ונלופי וון-שוויץ. ונלופי, ילדה בת 9 שהיא גם אווטר במשחק מרוצים, אינה קיימת רק בשביל להצחיק, היא דמות הכלואה בעולם של משחק שמתנכר לה ומחרים אותה כמו שרק ילדות בנות תשע יכולות להחרים.

מתוך הסרט ראלף ההורס
עולם הסוכריות שבו היא חיה ובו מתנהלת רוב העלילה מזכיר במשהו את התמצית של סרטי דיסני: לב מתוק של סוכר (דימוי שאכן מופיע בסרט). אבל הסכריניות הזאת, באופן מפתיע, לא נהפכת לקיטש, גם תודות לרוח הצינית שנושבת בסרט, גם כי הדמויות מצליחות לחרוג מהתפקיד שלהן ולהכיל רגש אמיתי וגם תודות לשרה סילברמן, שעם כמה שאני לא סובל אותה כקומיקאית, היא האדם האחרון שאפשר להאשים אותו בקיטש.
המלצה אחרונה: אל תקשיבו לדמויות כשהן אומרות לנו, הצופים, מה "המסר של הסרט" ומה הן למדו. את התהליך המשמעותי שהן עוברות, שעוסק ביצירתיות, בנוסטלגיה ובעיקר ביכולת להתחדש אי אפשר לצמצם רק ל"למדתי לקבל את עצמי". משהו גדול יותר קרה שם. משהו שגובל בקסם."

עד כאן הפנקס ועכשיו נעבור למבט אחר לגמרי על הסרט עם מלא ספוילרים!
זה לא יהיה ניתוח כולל של "ראלף ההורס". אמנם היו לי כמה רעיונות בעקבות הסרט אבל אני משתדל לא לאלץ אותם להתגבש לאמירה עדיין.
אז כאמור לא התכוונתי לכתוב על ראלף בינתיים אבל פתאום נתקלתי באימג' הזה מהארט של הסרט וחשבתי לעצמי: "זה לא סאבטקסט! זה טקסט!" (הרבה ספוילרים בהמשך! ראו הוזהרתם!)
http://ryanlangdraws.blogspot.com.br/
ראלף, הגיבור של הסרט בעל הידיים הענקיות, מרגיש לא ממוצה בחיים שלו. פליקס ה"אויב" שלו במשחק זוכה לכל התהילה שהוא רק יכול לחלום עליה. לא. הם לא רבים על אישה אלא על מדליה. ראלף רוצה פעם אחת לנצח במשחק! אז מה הוא עושה? עובר למשחק אחר רק כדי לזכות במדליה. אבל מה צריך לעשות במשחק הזה שנקרא "חובת הגיבור"? לטפס על מבנה גבוה ולהשיג את המדליה. המבנה הזה הוא גם סוג של כור אטומי שמסוגל לשחרר עמוד של אור שגורם לכל החרקים הרעים להמשך אליו ולמות. כן. שמעתם טוב. בניין גבוה שמשחרר אלומת ברק עוצמתית.
אז כן, מדובר בדימוי מאוד פאלי אבל הייתי מניח לזה אלמלא מסתבר שהסאבטקסט המיני חוזר לאורך כל הסרט.



מי מנהיג את העולם הזה של "חובת הגיבור"? בחורה! בחורה גברית מאוד: סרג'נט קלהאן. היא מוקפת בחבורת גברים לוחמים אבל היא הקשוחה מכולם. מה הפך אותה לכל כך קשוחה וחסומה רגשית? טראומת עבר. ביום נישואיה, תחת החופה, חרק דיגיטלי ענק טרף את בחיר ליבה. כלומר, היא לא מסוגלת לאהוב יותר. היא הייתה פעם נשית (KILL BILL מישהו?) אבל האסון שבליל כלולותיה הפך אותה למכונת מלחמה קרה (או לפחות, קרה יותר מבעבר, הטראומה הרי מתוכננת בקוד שלה, כך שבעצם אין לה "עבר"). אפשר לומר שהנישואין, כמו בקיל ביל, היו אמורים להיות הפרישה שלה ממלחמות ומעבר לחיים בורגנים מה שסוכל על ידי החרק  כמו שסוכל על ידי ביל.
נמשיך...


Real Willy Wonka
ווילי וונקה
הכובען המטורף

ראלף עובר משם אל ארץ הממתקים. ארץ שגיבוריו הם: ילדות קטנות. הכל שם ורוד וממתקים ויצורים חמודים. אבל הי! מי שולט בעולם הזה? גבר זקן! מלך קנדי (ממתקי.. הוא לא מקנדה).
מוזר, לא?
בואו נסתכל על עוד נקודה. אמנם ראלף ופליקס לא רבים על בחורה אבל בתום המסע שלהם הם כן משיגים "בחורה". פליקס מתחתן עם סרג'נט קלהאן (איפה הם יגורו, אני לא יודע...) וראלף משיג סוג של אחות קטנה. כלומר, פליקס מצליח לממש את גבריותו בעוד ראלף מסתפק בבהייה מרחוק. ברגש חברי, אחי, אכפתי ודואג ללא כוונות מעבר לכך. זה די תואם את המקום אליו הוא מגיע בסוף הסרט: הוא לא שואף לניצחון ולכיבוש! הוא מסתפק במילוי תפקיד חלקי. דמות של רע במשחק שבו המטרה היא להיות הטוב.
אבל מה קרה שם בארץ הממתקים? מה השיא של המאבק של ראלף? תסתכלו על התמונה הזו:
http://ryanlangdraws.blogspot.com.br/
המקום הסודי הזה הזה נמצא במקום נסתר בארץ הממתקים. זהו הבית של ונלופי. זהו בית נסתר, אינטימי, סוג של באג בתוכנה של המשחק. הוא מקום שלא היה אמור להתקיים ושם היא גרה. מדובר במערה שבמרכזה אגם של דיאט קולה ומעליו מבנה הפוך של מגדל סוכריות מנטוס. כלומר, וזוהי פרשנות מאוד לא יצירתית, מדובר בפנים של הר געש מעגלי. משהו שהוא רגוע אבל עלול בכל רגע להתפוצץ. אני חושב שזו אחת המערות הכי וגינליות מבחינה עיצובית שנתקלתי בהן.
השיא הוא שראלף גורם לפיצוץ. הוא גורם לאותה מערה להפוך להיות אותו עמוד עוצמתי שהיה ב"חובת הגיבור".
גם ונלופי בעצם היא לא ממש "בת". היא בת מהסוג שמסתובב עם הבנים. היא חיה בעולם של ממתקים ורודים אבל היא הולכת עם קפוצ'ון ומכנסיים. היא בחורה שאוהבת מרוצי מכוניות למען השם. גם כשהיא לובשת פתאום שמלה, היא בורחת ממנה כי זה לא מי שהיא. היא מרגישה טוב עם להיותבת-בן מגניבה. ולא מרגישה צורך להיות ילדת תות ורודה.

יש לומר: גם המלך קנדי וגם הסרג'נט לא שייכים למשחק שהם מנהיגים.
המלך פשוט השתלט על משחק שאינו שלו. אבל הסרג'נט... היא, כמו בקיל ביל הייתה (לפי הפרשנות שלי) הייתה אמורה לפרוש ביום חתונתה מהמשחק, אבל בגלל שהתוכניות שלה השתנו היא חזרה למשחק קשוחה יותר מתמיד.
כך שאולי באמת נעשו כאן כמה שינויים מהותיים. בסוף הסרט היא הפסיקה להלחם והתחתנה. המלך קנדי עזב את המשחק של הילדות. ואילו שאר הדמויות מצאו את מקומן, כמו שהן, בעולם שמתאים להן. כל אחד שב למקומו.

מוזר, לא?
השאלה שנשארה אצלי הכי פתוחה היא מה זה אומר על ראלף? כי הפרשנות המתבקשת מעלה דמות שאין לה שום שאיפות מיניות. דמות של סוג של רפה-שכל (מה שהוא לא) ענק וטוב לב שמסתפק בהכרה ולא בבחורה. משהו כמו הגיבן מנוטרדאם. אני לא מאמין שזו הדמות וזה ה"ניצחון" שמיועד לה בסרט אבל מצד שני ראלף הוא משחק מיושן והוא נאבק בגזרה של משחקים עם אנימציה יותר משוכללת ורזולוציה גבוהה. הוא מראש רואה בעצמו אנדרדוג בזירת המשחקים ושואף לכבוד. זה בא לידי ביטוי בהבנה שהוא רטרו מגניב ותו לא.
אז זהו ראלף? זה מה שאתה? רטרו מגניב? אני עדיין תוהה.




עוד ארט מהסרט פה ופה



ולסיום, מנטוס פוגש דיאט קולה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/