}

8:17

מצופים. בצלאל 2013

אחד מסרטי הגמר הטובים של 2013 ומהמעוצבים שבסרטי הגמר אי פעם.
עידן ברזילאי ומור ישראלי, בצלאל. בהמשך הרשומה הם כתבו לי על הסרט.


על הסרט:
"הסרט נעשה מתוך רצון להעביר תחושה ספציפית שליוותה את שנינו לפני עשיית הסרט בקיץ שעברגילינו ששנינו מרגישים אותו דבר - תקועים. ומצפים בעיקר. שמשהו יקרה, כל דבר, רק שיקרה כבר ויזיז אותנו הלאה, שיביא שינוי. באותו קיץ דיברו בלי הפסקה על הפצצה שתיפול מאיראן, ואנחנו המתנו, בסבלנות, ואפשר להגיד שממתינים עדיין. סביר שהסביבה והמקום בו אנו חיים- מדינה שקורה בה כל כך הרבה אבל בעצם לא קורה בה כלום, תרמו לתחושה הזו. 
במקרה שלנו זה ממש בער. הציף אותנו מכל הכיוונים ולכן זה הרגיש נכון לנושא של הסרט.
חשבנו יחד איך כדאי לדבר על הנושא הזה שמעסיק אותנו ולא מעט אנשים שסובבים אותנוהחלטנו שאנחנו לא רוצים לספר סיפור אלא להכניס את הצופה למסע רגשי שיחווה את התחושה שאנו חוויםידענו שתבנית הסיפור הקלאסית לא תתאים כאןרצינו לייצר אוירהלהעביר את הצופה חוויה ויזואליתרגשיתשתשאב אותו פנימהללא נרטיב מוגדרוזה כשלעצמו היה אתגר מאוד גדולהתמקדנו בשלוש דמויות שנתקלנו בהן בחיים, שנגעו בנו באופן מיוחד והחלטנו שדרכן נבנה את הסרט. כל דמות היא אחרת, בשלב אחר בחיים, תקועה בסייקל משלה, אבל כולן בהוויה שלהן משדרות את אותו הדבר  ציפייה.
לא עניין אותנו לספר את הסיפור שלהן. רצינו להציב אותן כפי שהן, עם הניואנסים האותנטיים שלהן, שידברו בעד עצמן ויגרמו לצופה להרגיש את מה שאנו הרגשנו כשראינו אותן.
שנינו מאוד מינימליסטים בשפה שלנו, גם באנימציה וגם בארט, וזה הרגיש לנו מאוד נכון ומתאים לנושא. כמה שפחות דיבורים, כמה שפחות פרטים ברקע כדי למקד את הצופה יותר בפעולה ובסיטואציה המעגלית. כמעט להציב את הדמויות על איזושהי במה. 
הסוף של הסרט, אפשר להגיד שהוא טרגי ואפשר להגיד שהוא טוב או שמח. כל אחד לוקח את זה למקום שלו בחיים."