}

21:05

'בפה פעור ובאוזניים עצומות'. על קולנוע ואינטימיות.

סרט הגמר המרגש של אם-לי נוי ותום מדר ממכללת "ספיר". זוכה פרס אסיף 2012. 15 דקות שוות צפיה.


כמה מילים לאחר הצפיה:
זוהי יצירת מופת.
אני לא אומר את זה על הרבה סרטים וגם לא נוהג לתת ציונים לסרטים (מעדיף ניתוח על פני ביקורת) אבל אין עוד הרבה סרטים כאלה ובודאי לא בארץ. מדובר ביוצרים שיש להם את התעוזה והיכולת ליצור סרט ארוך שהוא גם טוב באותו זמן ומרגש. שנה וחצי חיכיתי לסרט הזה כדי להעלות אותו; במהלכן קיוויתי לתת לו במה ראויה ומכובדת כדי שעוד אנשים יהנו ממנו כמוני. אני תוהה אם אני צריך להסביר או לפרשן אותו. אני לגמרי לא בטוח שכן. כשאני מתחיל לחשוב על רבדים נסתרים בסרט אני מגיע למקומות קשים של דמות אב בעייתית (על גבול המטרידה), של נשיות מסתגרת ופצועה ושל... תסלחו לי... מקדחה, שחודרת לקיר כסמל לאקט מיני, המכניסה אור וייצוגים של "האחר" אל תוך החלל הסגור בראשה\נשמתה. כן... הייתי יכול לעשות מזה מטעמים ניתוחיים ופרוידיאנים אבל אולי אניח לזה כאן.
מצד שני, הנושא הקולנועי הוא מרתק. הבחורה הגיבורה בורחת לקולנוע. זוהי היציאה היחידה שהיא מאפשרת לעצמה אבל דווקא בזירה האסקפיסטית הזו היא מאויימת על ידי גבר. בהמשך, הבית שלה הופך לאולם קולנוע. אלא ששם נשמרת מחיצה בין הגבר לאישה ורק נקב קטן(!) מאפשר את המפגש. דווקא גודלו הקטן של הנקב מאפשר את היווצרות הדימוי. נוצרים פה חיים משותפים לכאורה, למראית עין, של זוגיות בלי מגע אמיתי. זוגיות קוטבית והפוכה (קצת כמו בסרט האוסקר משנה שעברה על הזוג ההפוך).

מה שמעניין זה שה"פתרון" של הסרט לפיו הייצוג מהווה סוג של תחליף לדבר האמיתי אינו ציני. בסופו של דבר יש שם אינטימיות וזו הגדולה של הסיום. הייצוג, החויה הויזואלית הכאילו דמיונית והקולנועית הן עדיין אמיתיות. אמיתיות ומהוות מפגש אמיתי. כפי שקולנו הוא מפגש אמיתי.
יש פה הרבה חפיפה נושאית ל"סינמה פרדיסו". בייחוד יש סצינה יפה שבה הילד מבין שאביו לא יחזור מהמלחמה בעוד אמו מתכחשת למציאות. אנחנו רואים שהילד מבין זאת דווקא כי צפה בסרטי "המערב הפרוע" לפני כן. כלומר, הדמיוני הוביל אותו דווקא לראיית מציאות מפוכחת.
זהו סיפור האהבה בין הקולנוע לחיינו וזוהי האינטימיות שנוצרת בסצינת הסיום של הסרט.
האם זו אינטימיות אמיתית או מזויפת?
אולי.
ואולי לא.
*
מילים אחרונות:
הדג-כלב הזה באנימציה קלאסית הוא לא פחות מהברקה והוא הונפש על ידי נעה גרינר ויונתן השילוני.


אם נהניתם מהסרט בודאי תהנו גם מהיצירה הקודמת שלהם יחד עם עינבר רוטשטיין "מדרגות":


מאחורי הקלעים:



















על קמרה אובסקורה בויקיפדיהקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בלטיניתCamera Obscura - לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית