דלג לתוכן הראשי

'בפה פעור ובאוזניים עצומות'. על קולנוע ואינטימיות.

סרט הגמר המרגש של אם-לי נוי ותום מדר ממכללת "ספיר". זוכה פרס אסיף 2012. 15 דקות שוות צפיה.


כמה מילים לאחר הצפיה:
זוהי יצירת מופת.
אני לא אומר את זה על הרבה סרטים וגם לא נוהג לתת ציונים לסרטים (מעדיף ניתוח על פני ביקורת) אבל אין עוד הרבה סרטים כאלה ובודאי לא בארץ. מדובר ביוצרים שיש להם את התעוזה והיכולת ליצור סרט ארוך שהוא גם טוב באותו זמן ומרגש. שנה וחצי חיכיתי לסרט הזה כדי להעלות אותו; במהלכן קיוויתי לתת לו במה ראויה ומכובדת כדי שעוד אנשים יהנו ממנו כמוני. אני תוהה אם אני צריך להסביר או לפרשן אותו. אני לגמרי לא בטוח שכן. כשאני מתחיל לחשוב על רבדים נסתרים בסרט אני מגיע למקומות קשים של דמות אב בעייתית (על גבול המטרידה), של נשיות מסתגרת ופצועה ושל... תסלחו לי... מקדחה, שחודרת לקיר כסמל לאקט מיני, המכניסה אור וייצוגים של "האחר" אל תוך החלל הסגור בראשה\נשמתה. כן... הייתי יכול לעשות מזה מטעמים ניתוחיים ופרוידיאנים אבל אולי אניח לזה כאן.
מצד שני, הנושא הקולנועי הוא מרתק. הבחורה הגיבורה בורחת לקולנוע. זוהי היציאה היחידה שהיא מאפשרת לעצמה אבל דווקא בזירה האסקפיסטית הזו היא מאויימת על ידי גבר. בהמשך, הבית שלה הופך לאולם קולנוע. אלא ששם נשמרת מחיצה בין הגבר לאישה ורק נקב קטן(!) מאפשר את המפגש. דווקא גודלו הקטן של הנקב מאפשר את היווצרות הדימוי. נוצרים פה חיים משותפים לכאורה, למראית עין, של זוגיות בלי מגע אמיתי. זוגיות קוטבית והפוכה (קצת כמו בסרט האוסקר משנה שעברה על הזוג ההפוך).

מה שמעניין זה שה"פתרון" של הסרט לפיו הייצוג מהווה סוג של תחליף לדבר האמיתי אינו ציני. בסופו של דבר יש שם אינטימיות וזו הגדולה של הסיום. הייצוג, החויה הויזואלית הכאילו דמיונית והקולנועית הן עדיין אמיתיות. אמיתיות ומהוות מפגש אמיתי. כפי שקולנו הוא מפגש אמיתי.
יש פה הרבה חפיפה נושאית ל"סינמה פרדיסו". בייחוד יש סצינה יפה שבה הילד מבין שאביו לא יחזור מהמלחמה בעוד אמו מתכחשת למציאות. אנחנו רואים שהילד מבין זאת דווקא כי צפה בסרטי "המערב הפרוע" לפני כן. כלומר, הדמיוני הוביל אותו דווקא לראיית מציאות מפוכחת.
זהו סיפור האהבה בין הקולנוע לחיינו וזוהי האינטימיות שנוצרת בסצינת הסיום של הסרט.
האם זו אינטימיות אמיתית או מזויפת?
אולי.
ואולי לא.
*
מילים אחרונות:
הדג-כלב הזה באנימציה קלאסית הוא לא פחות מהברקה והוא הונפש על ידי נעה גרינר ויונתן השילוני.


אם נהניתם מהסרט בודאי תהנו גם מהיצירה הקודמת שלהם יחד עם עינבר רוטשטיין "מדרגות":


מאחורי הקלעים:



















על קמרה אובסקורה בויקיפדיהקָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בלטיניתCamera Obscura - לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מכתב אהבה לבחור שהמצאתי (ישראל, 2017)

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ.
הסרט המיוחד הזה עלה לרשת לאחר שנה של סיבוב פסטיבלים עטור פרסים. הסרט, מבצלאל 2017, נעשה בטכניקת הדפס ידנית לחלוטין ועל אף מופשטותו מצליח להעביר סיפור ורגש קונקרטי ומעורר הזדהות על מסע בעקבות הגבר המושלם שאיננו ומחשבות על מודל האהבה הרומנטית.
הסרט זכה בהרבה מאוד פרסים ברחבי העולם, בינהם פרס סרט האנימציה הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב (שם הייתי בין השופטים) ופרס נבחר VIMEO בפסטיבל אננסי.
תהנו!



סרטה הקודם "רשת":




רחל כותבת על הסרט שלה:
רציתי לספר סיפור אהבה שמתבסס בירושלים בה גדלתי וגרתי, בהתחלה, היה לי סיפור הרבה יותר מובנה עם דמויות ועולם מאוד ברורים. עם העבודה על הפרויקט, הפשטתי את הסיפור והעולם לכדי חוויה רגשית. ביקשתי מכמה חברות מוכשרות לכתוב "מכתב אהבה לבחור אידיאלי", הן כתבו מכתבים יפהפיים ומלאי רגש אותם ערכתי לשיר שמוקרא בסרט. 
ליקטתי רפרנסים ויזואליים ממספר לא מוגבל של עולמות, חואן מירו, עיצובים סובייטים ואפילו סרטה של לני ריפנשטאל ועוד. בעזרת מנחים נהדרים ותומכים, פיסלתי וזיקקתי את הפרויקט הזה לתוצאתו הסופית.…