דלג לתוכן הראשי

סינמטוגרפיה חלק 4: המצלמה: אובייקטיביות והזדהות

זהו חלק רביעי (1, 2, 3) בסדרת רשומות על סינמטוגרפיה והוא עוסק במצלמה.
מה המצלמה עושה?
הבסיס הוא פשוט ביותר ולפיו המצלמה מראה לנו את מה שצריך לראות בשוט, קובעת את גבולות המסך, הקומפוזיציה ומה נראה מבחינה תוכנית. אבל בפועל המצלמה עצמה הופכת להיות הרבה יותר מזה: שחקן ומרכיב אקטיבי ומאוד לא אובייקטיבי.
המצלמה לא רק אחראית על מה שאנחנו רואים אלא איך אנחנו רואים ואיך אנחנו מרגישים כלפי מה שאנחנו רואים.

בואו נחשוב על זה שניה.
מצלמה נייטרלית (אין דבר כזה אבל לצורך העניין) היא העיניים שלנו כמו בתאטרון אבל היא גם יכולה להיות העיניים של דמות בסרט (POV) וגם העיניים המופשטות של המספר. כמו שכצופים התרגלנו להבין את התחביר של חיתוך והדבקת שוטים בעריכה כך למדנו גם את שפת המצלמה וההזדהות איתה. אנחנו יודעים מה אנחנו אמורים להרגיש ולא רק להבין מה אנחנו רואים.

מצלמה כמתווכת מידע

קרן לויד בבלוג שלה מדגימה דרך "וול-אי" את השימוש המורכב במצלמה בשביל להעביר את התוכן של הסצינה.
הפתיח הנפלא של הסרט עושה שימוש במגוון תנועות מצלמה, קומפוזיציות וזויות צילום כדי להעביר לנו מידע חדש לגמרי שמהווה את הבסיס לסרט. בואו נעקוב אחרי רצף התודעה של צופה ממוצע:
"מממ... זה שיר ישן ויפה ו... איזה יקום יפהפה! הי! הנה כדור הארץ! אוי.. הוא שונה... חום כזה... כדור הארץ מלא זבל והרוס ומזוהם, ו... אין בו נפש חיה... כולם מתו?! רגע! יש בו נפש חיה! או.. אולי זה רובוט? כן. זה רובוט! רובוט חובב מוסיקה... מה הוא עושה? אה, הוא יוצר קוביות אשפה ומאחסן אותן בערמות. בטח משעמם נורא. לא! נראה שזה דווקא מעניין אותו. יש לו חצר גרוטאות ענקית שהוא חוקר ומטייל בה! ואוסף חפצים שמסקרנים אותו"


קלטתם? מה שנתפס כ"מידע" מיוצג באמצעים שונים שמאפשרים לצופה לחקור, לחשוב ולהרגיש תוך כדי קבלת המידע הזה.

מה שיפה זה שבאמת השקיעו פה בכל שוט. לא רק בדיוק בפרטים (טקסטורות, אפקטים, צבע, סאונד) אלא גם בממשות של המצלמה. היא אמנם נסתרת אבל יש לה מאפיינים של מצלמה אמיתית. המון הבדלי פוקוס, תגובה לאור ורעידות כשצריך. זו מצלמה מאוד ראליסטית בהתנהגות שלה.

הזדהות עם המצלמה ומצלמה מעוררת הזדהות

תיווך המידע הוא חלק אחד והחלק השני הוא ההזדהות. העיניים שלנו הן חלק מהותי בתחושת ה"אני" והזהות שלנו. "נקודת מבט" ו"השקפה אישית" הם מושגים מטאפוריים שיש להם מטען פזיולוגי. נקודת המבט שלנו היא קודם כל המיקום הפיזי ממנו אנחנו מסתכלים על העולם בשונה מכל אחד אחר. היכולת שלנו לראות דרך העיניים של האחר היא בלתי אפשרית ועדיין זה בדיוק מה שהקולנוע עושה: מראה לנו את העולם דרך עיניים של מישהו אחר.
המשמעות הקולנועית היא שאנחנו מסוגלים להחליף נקודות מבט רבות תוך כדי צפיה כדי ליצור נקודת מבט-על חדשה והיא של הסיפור עצמו, של הקו הרגשי שמנחה אותנו לאורך הצפיה.

בפתיח של "צעצוע של סיפור" אנחנו לא יודעים שהבובה היא הגיבור אבל המצלמה כבר מנסה לרמוז לנו על זה. היא מראה דברים מנקודת מבטו של הצעצוע או מנקודת ההזדהות איתו. לדוגמה: כשוודי על הכסא אנחנו רואים את העולם דרך עיניו. כשוודי רוכב על הגב של אנדי ליד התמונה של המערב הפרוע הפריים חתוך כך שנראה לנו שוודי מרגיש כאילו הוא ממש שם, רוכב על סוס בערבה. וכל זה עוד לפני שהוא התעורר לחיים.

האמת, זה כאב כשוודי התנגש בקצה המעקה. נכון?

ובהמשך לזה חייבים לראות את הפרסומת הזו של איקאה.


פה אנחנו רואים ש"דרך העיניים של הדמות" זה לא אומר נקודת המבט שלה ממש. יש פה כמה שוטים שכאילו מצולמים מנקודת המבט של המנורה אבל ההזדהות איתה מתקיימת בעזרת הרבה אמצעים אחרים עם מטרה רגשית אחת: להשליך את הרגשות שלנו על המנורה הזו. מה שאנימטורים עושים כל הזמן בעזרת אנימציה נעשה פה בעזרת בימוי.

לפעמים הצלם משתמש בפיזיות של העיניים כדי להעביר תחושות ורגשות. למשל: הסתתרות של המצלמה מאחורי שיח, חפץ שעף לכיוון המצלמה וכמעט פוגע בנו, מצלמה רועדת ועוד. ולפעמים המצלמה מפתחת שפה חדשה כמו תנועות מצלמה דיגיטליות כשאנחנו רודפים אחרי ספיידרמן שקופמבנין לבנין, מבט מהתקרה או מתוך המקרר או כמו בוואל-אי מצלמה שעפה בחלל דרך האטמוספרה כדי להראות לנו את כדור הארץ.,

לסיום, שני ניתוחי אופי של מצלמה קצרים:

"אדם וכלב" מספר על מערכת היחסים בין האדם הראשון והכלב הראשון. הסרט נפתח בטופ-שוט (מבט על) שמראה לנו את הכלב מתעורר. מתעורר ממה? מתעורר לראשונה אי פעם. הוא הרגע נברא. מה זה משדר לנו? שאנחנו האל שהרגע ברא יצור ומחכה לראות שהוא מתעורר. זה ממשיך בלונג-שוטים יפים לאורך הסרט שמשדרים לנו שמישהו מתבונן מרחוק, משגיח ואנחנו מזדהים איתו (האל, המצלמה) לא פחות מכל דמות בסרט. הדבר בולט בעיקר בסוף כשהכלב, אדם וחוה עוזבים את גן עדן ואילו המצלמה נשארת בגן עדן, רואה אותן מתרחקים אל הערפל.

הערה קטנה: זה יפה שהכלב בסרט נברא כלב כשמבחינה אבולוציונית הכלב הוא המצאה של האדם. תוצר של ביות זאבים והפריה מבוקרת.

על הסצינה הזו מסרט הדרמה משפחתית\אימה "האורח" כבר כתבתי ולכן רק אזכיר שהמצלמה תמיד נמצאת במקום שבן-אדם יכול לעמוד. היא אף פעם לא נמצאת באויר גבוה או בתנועה דיגיטלית. אפילו כשיש לנו מבט מגבוה הוא מגיע מתוך רכבת עילית מה שמוסיף לראליזם של הסצינה כולה.



זהו.
---------------------------------------
נספחים:
על זויות מצלמה חוזרות וקלישאות קולנועיות כבר כתבתי:
http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/04/SHOTS.html

על תנועת מצלמה:




מצלמת הקולנוע:


דוגמה מספר לזויות מצלמה
צילום וקומפוזיציה:


מסגור הפריים בצ'יינה-טאון


קופוזיציית הפריים:


חתך הזהב:

והכי טוב: איך לעשות קומדיה ויזואלית.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)