דלג לתוכן הראשי

סינמטוגרפיה חלק 4: המצלמה: אובייקטיביות והזדהות

זהו חלק רביעי (1, 2, 3) בסדרת רשומות על סינמטוגרפיה והוא עוסק במצלמה.
מה המצלמה עושה?
הבסיס הוא פשוט ביותר ולפיו המצלמה מראה לנו את מה שצריך לראות בשוט, קובעת את גבולות המסך, הקומפוזיציה ומה נראה מבחינה תוכנית. אבל בפועל המצלמה עצמה הופכת להיות הרבה יותר מזה: שחקן ומרכיב אקטיבי ומאוד לא אובייקטיבי.
המצלמה לא רק אחראית על מה שאנחנו רואים אלא איך אנחנו רואים ואיך אנחנו מרגישים כלפי מה שאנחנו רואים.

בואו נחשוב על זה שניה.
מצלמה נייטרלית (אין דבר כזה אבל לצורך העניין) היא העיניים שלנו כמו בתאטרון אבל היא גם יכולה להיות העיניים של דמות בסרט (POV) וגם העיניים המופשטות של המספר. כמו שכצופים התרגלנו להבין את התחביר של חיתוך והדבקת שוטים בעריכה כך למדנו גם את שפת המצלמה וההזדהות איתה. אנחנו יודעים מה אנחנו אמורים להרגיש ולא רק להבין מה אנחנו רואים.

מצלמה כמתווכת מידע

קרן לויד בבלוג שלה מדגימה דרך "וול-אי" את השימוש המורכב במצלמה בשביל להעביר את התוכן של הסצינה.
הפתיח הנפלא של הסרט עושה שימוש במגוון תנועות מצלמה, קומפוזיציות וזויות צילום כדי להעביר לנו מידע חדש לגמרי שמהווה את הבסיס לסרט. בואו נעקוב אחרי רצף התודעה של צופה ממוצע:
"מממ... זה שיר ישן ויפה ו... איזה יקום יפהפה! הי! הנה כדור הארץ! אוי.. הוא שונה... חום כזה... כדור הארץ מלא זבל והרוס ומזוהם, ו... אין בו נפש חיה... כולם מתו?! רגע! יש בו נפש חיה! או.. אולי זה רובוט? כן. זה רובוט! רובוט חובב מוסיקה... מה הוא עושה? אה, הוא יוצר קוביות אשפה ומאחסן אותן בערמות. בטח משעמם נורא. לא! נראה שזה דווקא מעניין אותו. יש לו חצר גרוטאות ענקית שהוא חוקר ומטייל בה! ואוסף חפצים שמסקרנים אותו"


קלטתם? מה שנתפס כ"מידע" מיוצג באמצעים שונים שמאפשרים לצופה לחקור, לחשוב ולהרגיש תוך כדי קבלת המידע הזה.

מה שיפה זה שבאמת השקיעו פה בכל שוט. לא רק בדיוק בפרטים (טקסטורות, אפקטים, צבע, סאונד) אלא גם בממשות של המצלמה. היא אמנם נסתרת אבל יש לה מאפיינים של מצלמה אמיתית. המון הבדלי פוקוס, תגובה לאור ורעידות כשצריך. זו מצלמה מאוד ראליסטית בהתנהגות שלה.

הזדהות עם המצלמה ומצלמה מעוררת הזדהות

תיווך המידע הוא חלק אחד והחלק השני הוא ההזדהות. העיניים שלנו הן חלק מהותי בתחושת ה"אני" והזהות שלנו. "נקודת מבט" ו"השקפה אישית" הם מושגים מטאפוריים שיש להם מטען פזיולוגי. נקודת המבט שלנו היא קודם כל המיקום הפיזי ממנו אנחנו מסתכלים על העולם בשונה מכל אחד אחר. היכולת שלנו לראות דרך העיניים של האחר היא בלתי אפשרית ועדיין זה בדיוק מה שהקולנוע עושה: מראה לנו את העולם דרך עיניים של מישהו אחר.
המשמעות הקולנועית היא שאנחנו מסוגלים להחליף נקודות מבט רבות תוך כדי צפיה כדי ליצור נקודת מבט-על חדשה והיא של הסיפור עצמו, של הקו הרגשי שמנחה אותנו לאורך הצפיה.

בפתיח של "צעצוע של סיפור" אנחנו לא יודעים שהבובה היא הגיבור אבל המצלמה כבר מנסה לרמוז לנו על זה. היא מראה דברים מנקודת מבטו של הצעצוע או מנקודת ההזדהות איתו. לדוגמה: כשוודי על הכסא אנחנו רואים את העולם דרך עיניו. כשוודי רוכב על הגב של אנדי ליד התמונה של המערב הפרוע הפריים חתוך כך שנראה לנו שוודי מרגיש כאילו הוא ממש שם, רוכב על סוס בערבה. וכל זה עוד לפני שהוא התעורר לחיים.

האמת, זה כאב כשוודי התנגש בקצה המעקה. נכון?

ובהמשך לזה חייבים לראות את הפרסומת הזו של איקאה.


פה אנחנו רואים ש"דרך העיניים של הדמות" זה לא אומר נקודת המבט שלה ממש. יש פה כמה שוטים שכאילו מצולמים מנקודת המבט של המנורה אבל ההזדהות איתה מתקיימת בעזרת הרבה אמצעים אחרים עם מטרה רגשית אחת: להשליך את הרגשות שלנו על המנורה הזו. מה שאנימטורים עושים כל הזמן בעזרת אנימציה נעשה פה בעזרת בימוי.

לפעמים הצלם משתמש בפיזיות של העיניים כדי להעביר תחושות ורגשות. למשל: הסתתרות של המצלמה מאחורי שיח, חפץ שעף לכיוון המצלמה וכמעט פוגע בנו, מצלמה רועדת ועוד. ולפעמים המצלמה מפתחת שפה חדשה כמו תנועות מצלמה דיגיטליות כשאנחנו רודפים אחרי ספיידרמן שקופמבנין לבנין, מבט מהתקרה או מתוך המקרר או כמו בוואל-אי מצלמה שעפה בחלל דרך האטמוספרה כדי להראות לנו את כדור הארץ.,

לסיום, שני ניתוחי אופי של מצלמה קצרים:

"אדם וכלב" מספר על מערכת היחסים בין האדם הראשון והכלב הראשון. הסרט נפתח בטופ-שוט (מבט על) שמראה לנו את הכלב מתעורר. מתעורר ממה? מתעורר לראשונה אי פעם. הוא הרגע נברא. מה זה משדר לנו? שאנחנו האל שהרגע ברא יצור ומחכה לראות שהוא מתעורר. זה ממשיך בלונג-שוטים יפים לאורך הסרט שמשדרים לנו שמישהו מתבונן מרחוק, משגיח ואנחנו מזדהים איתו (האל, המצלמה) לא פחות מכל דמות בסרט. הדבר בולט בעיקר בסוף כשהכלב, אדם וחוה עוזבים את גן עדן ואילו המצלמה נשארת בגן עדן, רואה אותן מתרחקים אל הערפל.

הערה קטנה: זה יפה שהכלב בסרט נברא כלב כשמבחינה אבולוציונית הכלב הוא המצאה של האדם. תוצר של ביות זאבים והפריה מבוקרת.

על הסצינה הזו מסרט הדרמה משפחתית\אימה "האורח" כבר כתבתי ולכן רק אזכיר שהמצלמה תמיד נמצאת במקום שבן-אדם יכול לעמוד. היא אף פעם לא נמצאת באויר גבוה או בתנועה דיגיטלית. אפילו כשיש לנו מבט מגבוה הוא מגיע מתוך רכבת עילית מה שמוסיף לראליזם של הסצינה כולה.



זהו.
---------------------------------------
נספחים:
על זויות מצלמה חוזרות וקלישאות קולנועיות כבר כתבתי:
http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/04/SHOTS.html

על תנועת מצלמה:




מצלמת הקולנוע:


דוגמה מספר לזויות מצלמה
צילום וקומפוזיציה:


מסגור הפריים בצ'יינה-טאון


קופוזיציית הפריים:


חתך הזהב:

והכי טוב: איך לעשות קומדיה ויזואלית.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האשמת הקורבן: אלף עזאזל, סרט הגמר של שולי תג'ר וגל חקלאי

אלף עזאזל. שולי תג'ר וגל חקלאי, בצלאל 2016.




חיכיתי הרבה עד שהסרט עלה כי מאוד רציתי לכתוב עליו. הוא אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שיש בו גם תוכן וגם צורה שעובדים נהדר יחד. מבחינת הנושא, הסרט הזה מגיע כעשור לאחר סרט הגמר שלי שעוסק באותו טקס ממש בצורה אחרת.
אז קודם כל ראיון קצר עם גל ושולי ולאחריו מחשבותיי על הסרט.

איך הגעתן לרעיון לסרט?
כשחיפשנו רעיון לפרויקט גמר, הדליק אותנו רעיון על בן אדם שמישהו מקלל אותו GO TO HELL ושהוא מחליט באמת ללכת לשם, למקום הפיזי. בשלב הזה זה היה עדין גימיק תלוש. חיפשו מה זה הGO TO HELL המקומי, חקרנו גם על הגהנום ועל גיא בן הנום שנמצא בירושלים. ואז הגענו ל"עזאזל" הר שנמצא במדבר יהודה, ולטקס 'השעיר לעזאזל'. ככל שקראנו יותר ככה ידענו שזה זה.

אמנם שתינו לא מגיעות מבית דתי, אך בעלות הרבה הערכה וסקרנות לדת היהודית. אולי דווקא הגילוי המאוחר והחילוני אפשר לנו להגיע לסיפור הספציפי הזה ולהתייחס לנושא בצורה פתוחה אך ביקורתית.

אז מה הוא בעצם טקס 'השעיר לעזאזל'?

מדובר בטקס מהמסורת היהודית בו הכהן הגדול היה יוצא מירושלים עם עז למדבר יהודה, …

מספיק! סרט קצר של אנה מנצריז (2018)

ללא ספק אחד הסרטים האהובים עליי ל2018. "מספיק" הוא סרט קצר ומקסים על הרגע שבו פשוט נמאס.


אז כן הסרט הזה נהדר אבל הקונספט פשטני לכאורה. מה שבעיניי הופך אותו למשהו ברמה אחרת זה הפסקול. יש בו משהו אפי ונוגה שמרמז על זה שבעצם לא מדובר על אנשים שנמאס להם אלא על כוח גדול שמרחף ומקנן ביחידים עד להתפרצות. חוסר היכולת להכיל יותר אינה חויה סובייקטיבית אלא אנרגיה קוסמית שצוברת כוח בחברה שלא קופצת מהסיר שמתחמם לאיטו.

סצנה מתוך "הרשת":

האתר של אנה: https://annamantzaris.se/
אנה יצרה גם את "אבל חלב זה חשוב" ב2012: https://shulyathakosem.blogspot.com/2015/09/but-milk-is-important-2013.html



מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

כותרות ספיידרמן השיבה הביתה 2018

כתוביות הסיום המגניבות של "ספיידרמן השיבה הביתה" שמגיעות מיד אחרי הסיום המפתיע.


מאחורי הקלעים באתר של קריס קרבוני: https://www.chriscarboni.com/h1marvel-studiosh1-spiderman-homecoming/





קצר: disillusionment of 10 point font