דלג לתוכן הראשי

MOUNTAIN, משחק אפליקציה לא שגרתי של דיוויד אוריילי.

סיכום שנת 2014 באנימציה לא באמת שלם מבחינתי בלי "הר".


Mountain, "הר" של דיוויד אוריילי היא אפליקצית-משחק שמזמינה אותך להיות אל. להיות הר.
(הדרך הכי טובה לראות על מה מדובר היא פשוט לקנות את המשחק לנייד. הוא ממש זול).

היוצר של המשחק, דיוויד אוריילי, הוא היוצר שאני הכי מעריך כרגע בעולם אז אני מעורב פה רגשית ואינטלקטואלית. מבחינתי כל יצירה שלו היא הזמנה למשהו שונה. הוא אף פעם לא סתמי או מנסה לרצות ובגלל זה יש לו קהל אוהדים גדול לצד קהל שעסוק בלתהות WTF.

אז לגבי הר, קודם כל האפליקציה היא לא ממש "משחק". אין בה דמויות ואין בה מטרה שצריך להשיג. אפשר לומר שזו אפליקציה אנטי-חברתית במובנה המקוון. היא לא משתפת דבר אלא יוצרת שיח הרהורי בינך לבין ההר שלך, המרחף, כשמידי פעם חפצים מצטברים עליו והרהורים נוגים נכתבים מעליו.
אמרו עליו שהוא "סקרין סייבר", ש"כלום לא קורה בו" ואני רוצה למחות על כך. אבל לפני זה אודה שזו אפליקציה משעממת. ההר מסתובב ומרחף באיטיות כשהחפצים הנוחתים עליו אינם מאפשרים משחק או אינטרקציה אמיתית. כל שניתן לעשות הוא לסובב את ההר, ולסדר מחדש את החפצים עליו אבל זה לא סקרין סייבר אלא אמנות אקספרימנטלית. אני לא סתם מתפלצן. צריך להכיר בכך שדימוי אינו מהות וגם התנהגות אינה מהות. יש ציור של פרח שיהיה שווה מליונים ויש כזה שתזרקו לפח. זה לא רק ה"איך" אלא ה"מה".

יש הרבה דרכים לנסות לגשת למשחק הזה ולפרשן אותו, דבר שאוריילי עצמו מתנגד לו, אבל אני בכל זאת מנסה להכנס קצת לראש של היוצר. כדי להבין את האפליקציה הזו צריך להכיר מעט את דיוויד. חוץ מסרטיו הנפלאים והמופרעים דיוויד עבד לאחרונה גם על סרטו של ספייק ג'ונס "היא". בסרט מסופר על אדם שמפתח קשר אינטימי עם המחשב שלו.
למחשב יש תודעה דמויית אנוש וקול נשי מה שמקל על ההתפתחות הרומנטית. אבל אוריילי בעצם עושה כאן דבר דומה עם האפליקציה. הוא חורג מהקלישאה של "גבר-אישה" ויוצר פה משהו מרוחק יותר. אדם-תודעה. התודעה מיוצגת על ידי הר שהוא מעין חיית מחמד וירטואלית. אלא שאוריילי מסביר לך שאתה גם אל וגם ההר. כלומר, אתה גם מתבונן מבחוץ על האובייקט וגם האובייקט עצמו בו בעת.

כמו ב"היא" התוכנה מתחילה בלנסות להכיר אותך. ב"היא" מדובר במספר שאלות וב"הר" מדובר בשרבוט אסוציאטיבי
החויה הזאת שיש בה כמה רמות ויכולה להמשך לאורך אלפי שעות יוצרת בעל כורחה אינטימיות. אמנם נלווה לזה שיעמום אבל אני חייב להעיר שאינטימיות ושעמום קרובים זה לזה. ההסכמה לשעמום, ההסכמה לא להיות פונקציונלי, מודע, פעיל ויוצר היא ההתחלה של האינטימיות.

כמו בסרט "בלייד ראנר" יש פה מעין מבחן טיורינג. אלא שהפעם המחשב שואל אותך: האם אתה אנושי?



*דיוויד אוריילי מגיב ברגשנות שלא מאפיינת אותו לביקורת על "הר": https://medium.com/@davidoreilly/some-thoughts-on-mountain-a2a4b79dac53 מומלץ מאוד לקרוא.

*זו הסצנה מ"היא" שאוריילי הנפיש. מדובר על משחק מחשב שפתאום מתגלה כמאוד אנושי באופן מפתיע.



FANART:


נ.ב.
מי שרוצה לדעת מה קורה בסוף המשחק שיגש ללינק הזה: הסוף של ההר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני