דלג לתוכן הראשי

MOUNTAIN, משחק אפליקציה לא שגרתי של דיוויד אוריילי.

סיכום שנת 2014 באנימציה לא באמת שלם מבחינתי בלי "הר".


Mountain, "הר" של דיוויד אוריילי היא אפליקצית-משחק שמזמינה אותך להיות אל. להיות הר.
(הדרך הכי טובה לראות על מה מדובר היא פשוט לקנות את המשחק לנייד. הוא ממש זול).

היוצר של המשחק, דיוויד אוריילי, הוא היוצר שאני הכי מעריך כרגע בעולם אז אני מעורב פה רגשית ואינטלקטואלית. מבחינתי כל יצירה שלו היא הזמנה למשהו שונה. הוא אף פעם לא סתמי או מנסה לרצות ובגלל זה יש לו קהל אוהדים גדול לצד קהל שעסוק בלתהות WTF.

אז לגבי הר, קודם כל האפליקציה היא לא ממש "משחק". אין בה דמויות ואין בה מטרה שצריך להשיג. אפשר לומר שזו אפליקציה אנטי-חברתית במובנה המקוון. היא לא משתפת דבר אלא יוצרת שיח הרהורי בינך לבין ההר שלך, המרחף, כשמידי פעם חפצים מצטברים עליו והרהורים נוגים נכתבים מעליו.
אמרו עליו שהוא "סקרין סייבר", ש"כלום לא קורה בו" ואני רוצה למחות על כך. אבל לפני זה אודה שזו אפליקציה משעממת. ההר מסתובב ומרחף באיטיות כשהחפצים הנוחתים עליו אינם מאפשרים משחק או אינטרקציה אמיתית. כל שניתן לעשות הוא לסובב את ההר, ולסדר מחדש את החפצים עליו אבל זה לא סקרין סייבר אלא אמנות אקספרימנטלית. אני לא סתם מתפלצן. צריך להכיר בכך שדימוי אינו מהות וגם התנהגות אינה מהות. יש ציור של פרח שיהיה שווה מליונים ויש כזה שתזרקו לפח. זה לא רק ה"איך" אלא ה"מה".

יש הרבה דרכים לנסות לגשת למשחק הזה ולפרשן אותו, דבר שאוריילי עצמו מתנגד לו, אבל אני בכל זאת מנסה להכנס קצת לראש של היוצר. כדי להבין את האפליקציה הזו צריך להכיר מעט את דיוויד. חוץ מסרטיו הנפלאים והמופרעים דיוויד עבד לאחרונה גם על סרטו של ספייק ג'ונס "היא". בסרט מסופר על אדם שמפתח קשר אינטימי עם המחשב שלו.
למחשב יש תודעה דמויית אנוש וקול נשי מה שמקל על ההתפתחות הרומנטית. אבל אוריילי בעצם עושה כאן דבר דומה עם האפליקציה. הוא חורג מהקלישאה של "גבר-אישה" ויוצר פה משהו מרוחק יותר. אדם-תודעה. התודעה מיוצגת על ידי הר שהוא מעין חיית מחמד וירטואלית. אלא שאוריילי מסביר לך שאתה גם אל וגם ההר. כלומר, אתה גם מתבונן מבחוץ על האובייקט וגם האובייקט עצמו בו בעת.

כמו ב"היא" התוכנה מתחילה בלנסות להכיר אותך. ב"היא" מדובר במספר שאלות וב"הר" מדובר בשרבוט אסוציאטיבי
החויה הזאת שיש בה כמה רמות ויכולה להמשך לאורך אלפי שעות יוצרת בעל כורחה אינטימיות. אמנם נלווה לזה שיעמום אבל אני חייב להעיר שאינטימיות ושעמום קרובים זה לזה. ההסכמה לשעמום, ההסכמה לא להיות פונקציונלי, מודע, פעיל ויוצר היא ההתחלה של האינטימיות.

כמו בסרט "בלייד ראנר" יש פה מעין מבחן טיורינג. אלא שהפעם המחשב שואל אותך: האם אתה אנושי?



*דיוויד אוריילי מגיב ברגשנות שלא מאפיינת אותו לביקורת על "הר": https://medium.com/@davidoreilly/some-thoughts-on-mountain-a2a4b79dac53 מומלץ מאוד לקרוא.

*זו הסצנה מ"היא" שאוריילי הנפיש. מדובר על משחק מחשב שפתאום מתגלה כמאוד אנושי באופן מפתיע.



FANART:


נ.ב.
מי שרוצה לדעת מה קורה בסוף המשחק שיגש ללינק הזה: הסוף של ההר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.