דלג לתוכן הראשי

לאן נעלמו המאסטרים הגדולים?


לאחרונה פרסמתי הרבה פוסטים שנותנים במה ל#מאסטרים_וקלאסיקות.
ישנם הרבה אמנים שהשפיעו עלינו כיוצרים והרבה סרטים שניקח איתנו תמיד. חלקם עומדים במבחן הזמן וחלקם אולי לא שורדים כמכלול אבל עדיין מהווים נקודות ציון חשובות שהן חלק מהמורשת האנימטיבית של קהילת האנימציה.

עם זאת, נראה שאנימטורי-על הולכים ונעלמים. אנחנו כבר לא מזהים טביעת אצבע של אנימטור אלא אם הוא גם במאי. בעבר לאנימטורים, לדרך בה טיפלו בשוט ובדמות, היה חלק נכבד במימוש החזון של הסרט. הדבר בולט בעיקר במורשת של דיסני החל מ9 הזקנים המיתולוגים ועד גלן קין, אנדרה דז'ה ואריק גולדברג... וכמובן ג'יימס בקסטר!

הדבר בולט בעיקר בתלת מימד. בתלת אין מאסטרים באנימציית דמות כי אין טביעת אצבע אישית וקשה להבחין מיהו יוצר השוט. זה נובע קודם כל משום שהדמות עצמה ממודלת ומעוצבת ללא מגע יד האנימטור אבל זה לא רק בגלל זה. יש לי תחושה שהליך האנימציה נהיה גנרי בתלת. גנרי במובן של "לא באמת חשוב לאיזה אנימטור ניתן לעשות את השוט". פעם היה ברור מה החוזקה ומה החולשה של כל אנימטור ובתלת יש הרגשה של יישור קו סגנוני באפיון המשחק. זה משליך גם על הדמויות עצמן: האם שפת הגוף של אנה ושל אלזה שונה מעבר למצב הרוח הספציפי בו הן נתונות? אני תוהה. האם ישנן מחוות גוף אופייניות לדמויות השונות בתלת עד כדי אבחנה מלאה מדמויות אחרות? בנוסף הייתי רוצה להפנות אצבע מאשימה (אולי אני טועה) לאנימיישן מנטור ודומיו. זו לא באמת אשמתם הישירה כמו הרוח שהם מפזרים בנוגע לאנימציה "נכונה" ו"לא נכונה". התחושה היא שעולם משחק הדמויות באנימציה צומצם מאוד לגבולות ברורים של "נכון לתעשיה" על מנת ליצור גישת מיינסטרים של אפיון הדמויות, כך שה"נכון" בא על חשבון ה"אפשרי".

בהגשות הסמסטר לאחרונה עלתה השאלה של היחס בין סגנון וטכניקה. זיו לנצנר, המרצה לרישום במנשר, העלה נקודה מעניינת: שמתוך טכניקה בא הסגנון. שסגנון זה הדרך בה יוצר אינדבידואלי עושה שימוש בטכניקה. זה אומר במילים אחרות שאין מה לעודד "סגנון" בכוח. אלא סגנון זה דבר שיש לאפשר בין השאר על ידי מיקסום היכולת הטכנית. במידה והוא צודק אז אולי הטענה כלפי המיינסטרים של אנימציית-האופי היום צריכה להיות שסגנון נעשה לחלק מהטכניקה. למה זה דומה? לשחקנים בשר ודם שמפסיקים לשחק ובמקום זה משחקים "כמו ששחקנים משחקים בהוליווד".



פנסיל טסט של אנדרס דה-ז'ה על ג'עפאר:


לינקים מעניינים על הסרטים והבימאים הגדולים ביותר באנימציה

הנה כמה רשימות שסוקרות את גדולי האנימטורים:
דוקטור גרוב מנהל ארכיון אנימציה
http://drgrobsanimationreview.com/

רשימת במאי האנימציה הטובים ביותר:
http://alsolikelife.com/shooting/2009/08/100-important-directors-of-animated-short-films/

רשימת סרטי האנימציה הטובים ביותר של טיים-אאוט. יש הרבה רשימות כאלו אבל לדעתי זו המקצועית והמנומקת ביותר.
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-full-list
לפי ז'אנר
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-by-type
לפי חברי הועדה הבוחרת:
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-who-voted

והסרט הטוב ביותר לפי הרשימה הזו: פינוקיו!

הנה ספר שבוחר את מיטב הקלאסיקות של סרטי האנימציה הקצרים:


גיפים קלאסיים של דיסני:















פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני