דלג לתוכן הראשי

לאן נעלמו המאסטרים הגדולים?


לאחרונה פרסמתי הרבה פוסטים שנותנים במה ל#מאסטרים_וקלאסיקות.
ישנם הרבה אמנים שהשפיעו עלינו כיוצרים והרבה סרטים שניקח איתנו תמיד. חלקם עומדים במבחן הזמן וחלקם אולי לא שורדים כמכלול אבל עדיין מהווים נקודות ציון חשובות שהן חלק מהמורשת האנימטיבית של קהילת האנימציה.

עם זאת, נראה שאנימטורי-על הולכים ונעלמים. אנחנו כבר לא מזהים טביעת אצבע של אנימטור אלא אם הוא גם במאי. בעבר לאנימטורים, לדרך בה טיפלו בשוט ובדמות, היה חלק נכבד במימוש החזון של הסרט. הדבר בולט בעיקר במורשת של דיסני החל מ9 הזקנים המיתולוגים ועד גלן קין, אנדרה דז'ה ואריק גולדברג... וכמובן ג'יימס בקסטר!

הדבר בולט בעיקר בתלת מימד. בתלת אין מאסטרים באנימציית דמות כי אין טביעת אצבע אישית וקשה להבחין מיהו יוצר השוט. זה נובע קודם כל משום שהדמות עצמה ממודלת ומעוצבת ללא מגע יד האנימטור אבל זה לא רק בגלל זה. יש לי תחושה שהליך האנימציה נהיה גנרי בתלת. גנרי במובן של "לא באמת חשוב לאיזה אנימטור ניתן לעשות את השוט". פעם היה ברור מה החוזקה ומה החולשה של כל אנימטור ובתלת יש הרגשה של יישור קו סגנוני באפיון המשחק. זה משליך גם על הדמויות עצמן: האם שפת הגוף של אנה ושל אלזה שונה מעבר למצב הרוח הספציפי בו הן נתונות? אני תוהה. האם ישנן מחוות גוף אופייניות לדמויות השונות בתלת עד כדי אבחנה מלאה מדמויות אחרות? בנוסף הייתי רוצה להפנות אצבע מאשימה (אולי אני טועה) לאנימיישן מנטור ודומיו. זו לא באמת אשמתם הישירה כמו הרוח שהם מפזרים בנוגע לאנימציה "נכונה" ו"לא נכונה". התחושה היא שעולם משחק הדמויות באנימציה צומצם מאוד לגבולות ברורים של "נכון לתעשיה" על מנת ליצור גישת מיינסטרים של אפיון הדמויות, כך שה"נכון" בא על חשבון ה"אפשרי".

בהגשות הסמסטר לאחרונה עלתה השאלה של היחס בין סגנון וטכניקה. זיו לנצנר, המרצה לרישום במנשר, העלה נקודה מעניינת: שמתוך טכניקה בא הסגנון. שסגנון זה הדרך בה יוצר אינדבידואלי עושה שימוש בטכניקה. זה אומר במילים אחרות שאין מה לעודד "סגנון" בכוח. אלא סגנון זה דבר שיש לאפשר בין השאר על ידי מיקסום היכולת הטכנית. במידה והוא צודק אז אולי הטענה כלפי המיינסטרים של אנימציית-האופי היום צריכה להיות שסגנון נעשה לחלק מהטכניקה. למה זה דומה? לשחקנים בשר ודם שמפסיקים לשחק ובמקום זה משחקים "כמו ששחקנים משחקים בהוליווד".



פנסיל טסט של אנדרס דה-ז'ה על ג'עפאר:


לינקים מעניינים על הסרטים והבימאים הגדולים ביותר באנימציה

הנה כמה רשימות שסוקרות את גדולי האנימטורים:
דוקטור גרוב מנהל ארכיון אנימציה
http://drgrobsanimationreview.com/

רשימת במאי האנימציה הטובים ביותר:
http://alsolikelife.com/shooting/2009/08/100-important-directors-of-animated-short-films/

רשימת סרטי האנימציה הטובים ביותר של טיים-אאוט. יש הרבה רשימות כאלו אבל לדעתי זו המקצועית והמנומקת ביותר.
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-full-list
לפי ז'אנר
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-by-type
לפי חברי הועדה הבוחרת:
http://www.timeout.com/newyork/film/the-100-best-animated-movies-who-voted

והסרט הטוב ביותר לפי הרשימה הזו: פינוקיו!

הנה ספר שבוחר את מיטב הקלאסיקות של סרטי האנימציה הקצרים:


גיפים קלאסיים של דיסני:















תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)