דלג לתוכן הראשי

טים ברטון חלק ג'. על סליפי הולו, מוסר ועריפת ראשים



סליפי הולו לפי דעתי הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של טים ברטון ומהאהובים עליי. יש בו אמנם אלימות קשה אבל הוא נע כמטוטלת בין הפנטזיה, האימה והסאטירה. יש בו משהו שמזכיר את הסיפורים על העיירה היהודית בה מיסטיקה השתלבה במבנה החברתי הקהילתי עד שלא ניתן היה להפריד בין השניים. כבר הזכרתי את הקשר בין "חתונת רפאים" ו"הדיבוק" אבל גם בסליפי הולו יש משהו ממה שקיים בדיבוק והוא שהמיסטיקה והאופל הם ייצוג ותוצר של פגם מוסרי חברתי. הרוע בצורתו המיתית אינו הנושא, הוא אמנם ציורי מאוד ועצמתי אבל בסופו של דבר בני האדם צריכים לפתור את ענייניהם במסגרת גבולות הקיום האנושי. ולגבי השטן... שמישהו אחר ידאג לו.

בקצרה: סליפי הולו מספר על שוטר שהוא גם פתולוג שמשתמש בכלים מדעיים ולוגיים לפתרון פשעים בתקופה חשוכה שבה המיסטיקה ותעתועים (גם הדתיים) משטים בבני האדם ולכן שיטותיו נתפסות לא מקובלות. זו הסיבה שבגינה הוא נשלח לחקור סדרת מקרי רצח מסתוריים שקרו בעיירה קטנה ששמה: "סליפי הולו". שם הוא מגלה שההגיון והשכל לא מסוגלים לתפוס הכל והוא נאלץ לעמוד מול כשפים ותופעות שהם מעבר לתחום השגתו.

הדימוי המרכזי בסליפי הולו הוא עריפת הראש. זו הדרך בה הקורבנות נרצחים. כדי לברר את המוטיב, הן ברמת הסרט והן ברמת השפה הברטונית, יש צורך להסתכל קודם כל על עריפת הראש כמוטיב.
הנה מספר דוגמאות: סוויני טוד משסף גרונות, ג'ק סקללינגטון מנתק בין ראשו לגופו והמלכה מעליסה, כמובן.
המלכה מעליסה היא מקרה מעניין שכן חלק מאובססיית עריפת הראשים שלה נובעת (ולא אני עליתי על זה) על הלבוש הויקטוריאני, הצווארון הענקי שמפריד בין הראש לגוף.
הצווארון הזה הוא ייצוג אליטיסטי בו הגוף, התחתון, הבהמי, מנותק מהראש, הרציונל, הגבוה, השולט.
כלומר זה ייצוג אליטיסטי שמכיל אמירה בעצם עיצובו האפנתי.
אבל השימוש של ברטון בעריפת הראש לוקח את הפער שבין הראש לגוף למקום אחר. הוא מדבר על הנתק שבין מי שבתחתית לבין המנהיגים. בין האליטה ובין העם וגם, וזו אחת הגדולות של סליפי הולו, בין החלק התחתון, הייצרי, המושחת, של האליטות לבין תפיסתם את עצמם. רוב הרעים בסליפי הולו אינם רעים במתכוון, הם תמימים במובן הרע של המילה, אינם מודעים למעשיהם ולהשלכות מעשיהם. המעשים הלא מוסריים שנעשים בתחתית גופם מנותקים מתפיסתם את עצמם, כמנהיגי קהל. והתמים מכולם הוא ראש העיר, שבעוד הוא מציג עצמו כפילנתרופ וסוחר שהצליח במעשיו רומזים בעדינות שאר זקני הקהל שבעצם כל אחד בעיירה תלוי באיש הזה המתכחש לכוחו הפוליטי ומציג עצמו כמעין אבא טוב.

הנה דוגמה קטנה ויפה דווקא מסרטו של טרי גיליאם "הברון מנכהוזן" שם מלכת הירח יכולה בעזרת הצווארון להתנתק מגופה. בעוד גופה מתנה אהבים עם המלך, הראש חומק כדי להציל את הברון שהוא גם מאהבה של המלכה )לא הסצנה הזו אבל מספיק קרוב):



זהו גם הקונפליקט של גיבור סליפי הולו עצמו: בגלל הרצחה של אמו הוא נהיה אדם מדעי-רציונליסטי לחלוטין. ניתוק בין הראש לגוף. מה שמשתבש אצלו, כמובן, זה ההעובדה שהלב נמצא בחלק שמתחת לצווארון.

בואו נדבר עכשיו על שני דברים בהקשרם היהודי. האחד מגניב והשני נכון.
הראשון: הארה שהייתה לי פעם. מה זה "סליפי הולו"? נסו לתרגם את השם לעברית ותופתעו. כן. סליפי הולו הוא "הגיא המנמנם" או "הגיא הנם". סליפי הולו הוא הגהנום.
תודו שזה מדהים.

הנקודה השניה קשורה לעריפת ראשים. בתורה ישנו טקס מיוחד שנקרא "עגלה ערופה". כאשר מוצאים גופה ולא יודעים מי הרוצח אז זקני העיר הקרובה ביותר צריכים לעשות טקס שבו הם עורפים ראש של עגלה וקוראים "ידינו לא שפכה את הדם". זוהי אמירה אירונית קודם כל כי זוהי בעצם הודאה באשמה: אם אתם לא אשמים למה אתם מכריזים את זה בקול? אלא, שהמטרה היא אכן זאת. להטיל אחריות עקיפה על קברניטי העיר. אי ההודאה באשמה היא היא ההודאה באשמה כי אי אפשר לנתק בין הראש לגוף. אם משהו קרה בעיר שלך, אם אדם מצא את מותו בקרבת העיר שאתה מנהל, זו אולי לא אשמתך אבל אחריותך המוסרית!
וזה בדיוק מה שמתברר בסליפי הולו: שהאחריות העקיפה והישירה אחד הם. הגוף מחובר לראש.
מעניין שבגמרא ישנו דיון כיצד מודדים את המרחק של הגופה לעיר הקרובה כשיש מקרה מיוחד:
"נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר הגוף אצל הראש". תודו שזה מדהים. ארספואטיקה בגמרא.

ישנה סצנה בסרט שמביאה לשיא את הניגוד בין היהדות לנצרות. כאשר ראש העיר נרדף על ידי הרוצח הוא בורח לכנסיה. בנצרות בה יש חלוקה בין טוב ורע, גבוה ונמוך, הכנסיה היא מקלט. מקום אליו תמיד אפשר לברוח. ביהדות יש עקרון הפוך: אם יש פושע, אם יש רוצח, "מעם מזבחי תקחנו למות" כלומר, אפילו אם הוא מחזיק במזבח בבית המקדש: תקח אותו ותוציא אותו להורג. בסצנה הזו אכן מתברר שאף על פי שהרוצח לא יכול להכנס לכנסיה, זה לא עוצר אותו מלהוציא את הרצח לפועל. וזאת משום שהרוצח האמיתי, כלומר, חבריו הבוגדניים של הקרובן, נמצאים איתו בתוך הכנסיה. רעיון זה מופיע לא פעם בסרטי אימה שבה צריך להתמודד במקביל הן עם הרוע שבחוץ, המסטי, המופשט, והן עם הרוע שבפנים, הרוע האנושי. ואי אפשר לנצח את האחד מבלי להאבק קודם כל בשני.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):