דלג לתוכן הראשי

טים ברטון חלק ג'. על סליפי הולו, מוסר ועריפת ראשים



סליפי הולו לפי דעתי הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של טים ברטון ומהאהובים עליי. יש בו אמנם אלימות קשה אבל הוא נע כמטוטלת בין הפנטזיה, האימה והסאטירה. יש בו משהו שמזכיר את הסיפורים על העיירה היהודית בה מיסטיקה השתלבה במבנה החברתי הקהילתי עד שלא ניתן היה להפריד בין השניים. כבר הזכרתי את הקשר בין "חתונת רפאים" ו"הדיבוק" אבל גם בסליפי הולו יש משהו ממה שקיים בדיבוק והוא שהמיסטיקה והאופל הם ייצוג ותוצר של פגם מוסרי חברתי. הרוע בצורתו המיתית אינו הנושא, הוא אמנם ציורי מאוד ועצמתי אבל בסופו של דבר בני האדם צריכים לפתור את ענייניהם במסגרת גבולות הקיום האנושי. ולגבי השטן... שמישהו אחר ידאג לו.

בקצרה: סליפי הולו מספר על שוטר שהוא גם פתולוג שמשתמש בכלים מדעיים ולוגיים לפתרון פשעים בתקופה חשוכה שבה המיסטיקה ותעתועים (גם הדתיים) משטים בבני האדם ולכן שיטותיו נתפסות לא מקובלות. זו הסיבה שבגינה הוא נשלח לחקור סדרת מקרי רצח מסתוריים שקרו בעיירה קטנה ששמה: "סליפי הולו". שם הוא מגלה שההגיון והשכל לא מסוגלים לתפוס הכל והוא נאלץ לעמוד מול כשפים ותופעות שהם מעבר לתחום השגתו.

הדימוי המרכזי בסליפי הולו הוא עריפת הראש. זו הדרך בה הקורבנות נרצחים. כדי לברר את המוטיב, הן ברמת הסרט והן ברמת השפה הברטונית, יש צורך להסתכל קודם כל על עריפת הראש כמוטיב.
הנה מספר דוגמאות: סוויני טוד משסף גרונות, ג'ק סקללינגטון מנתק בין ראשו לגופו והמלכה מעליסה, כמובן.
המלכה מעליסה היא מקרה מעניין שכן חלק מאובססיית עריפת הראשים שלה נובעת (ולא אני עליתי על זה) על הלבוש הויקטוריאני, הצווארון הענקי שמפריד בין הראש לגוף.
הצווארון הזה הוא ייצוג אליטיסטי בו הגוף, התחתון, הבהמי, מנותק מהראש, הרציונל, הגבוה, השולט.
כלומר זה ייצוג אליטיסטי שמכיל אמירה בעצם עיצובו האפנתי.
אבל השימוש של ברטון בעריפת הראש לוקח את הפער שבין הראש לגוף למקום אחר. הוא מדבר על הנתק שבין מי שבתחתית לבין המנהיגים. בין האליטה ובין העם וגם, וזו אחת הגדולות של סליפי הולו, בין החלק התחתון, הייצרי, המושחת, של האליטות לבין תפיסתם את עצמם. רוב הרעים בסליפי הולו אינם רעים במתכוון, הם תמימים במובן הרע של המילה, אינם מודעים למעשיהם ולהשלכות מעשיהם. המעשים הלא מוסריים שנעשים בתחתית גופם מנותקים מתפיסתם את עצמם, כמנהיגי קהל. והתמים מכולם הוא ראש העיר, שבעוד הוא מציג עצמו כפילנתרופ וסוחר שהצליח במעשיו רומזים בעדינות שאר זקני הקהל שבעצם כל אחד בעיירה תלוי באיש הזה המתכחש לכוחו הפוליטי ומציג עצמו כמעין אבא טוב.

הנה דוגמה קטנה ויפה דווקא מסרטו של טרי גיליאם "הברון מנכהוזן" שם מלכת הירח יכולה בעזרת הצווארון להתנתק מגופה. בעוד גופה מתנה אהבים עם המלך, הראש חומק כדי להציל את הברון שהוא גם מאהבה של המלכה )לא הסצנה הזו אבל מספיק קרוב):



זהו גם הקונפליקט של גיבור סליפי הולו עצמו: בגלל הרצחה של אמו הוא נהיה אדם מדעי-רציונליסטי לחלוטין. ניתוק בין הראש לגוף. מה שמשתבש אצלו, כמובן, זה ההעובדה שהלב נמצא בחלק שמתחת לצווארון.

בואו נדבר עכשיו על שני דברים בהקשרם היהודי. האחד מגניב והשני נכון.
הראשון: הארה שהייתה לי פעם. מה זה "סליפי הולו"? נסו לתרגם את השם לעברית ותופתעו. כן. סליפי הולו הוא "הגיא המנמנם" או "הגיא הנם". סליפי הולו הוא הגהנום.
תודו שזה מדהים.

הנקודה השניה קשורה לעריפת ראשים. בתורה ישנו טקס מיוחד שנקרא "עגלה ערופה". כאשר מוצאים גופה ולא יודעים מי הרוצח אז זקני העיר הקרובה ביותר צריכים לעשות טקס שבו הם עורפים ראש של עגלה וקוראים "ידינו לא שפכה את הדם". זוהי אמירה אירונית קודם כל כי זוהי בעצם הודאה באשמה: אם אתם לא אשמים למה אתם מכריזים את זה בקול? אלא, שהמטרה היא אכן זאת. להטיל אחריות עקיפה על קברניטי העיר. אי ההודאה באשמה היא היא ההודאה באשמה כי אי אפשר לנתק בין הראש לגוף. אם משהו קרה בעיר שלך, אם אדם מצא את מותו בקרבת העיר שאתה מנהל, זו אולי לא אשמתך אבל אחריותך המוסרית!
וזה בדיוק מה שמתברר בסליפי הולו: שהאחריות העקיפה והישירה אחד הם. הגוף מחובר לראש.
מעניין שבגמרא ישנו דיון כיצד מודדים את המרחק של הגופה לעיר הקרובה כשיש מקרה מיוחד:
"נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר הגוף אצל הראש". תודו שזה מדהים. ארספואטיקה בגמרא.

ישנה סצנה בסרט שמביאה לשיא את הניגוד בין היהדות לנצרות. כאשר ראש העיר נרדף על ידי הרוצח הוא בורח לכנסיה. בנצרות בה יש חלוקה בין טוב ורע, גבוה ונמוך, הכנסיה היא מקלט. מקום אליו תמיד אפשר לברוח. ביהדות יש עקרון הפוך: אם יש פושע, אם יש רוצח, "מעם מזבחי תקחנו למות" כלומר, אפילו אם הוא מחזיק במזבח בבית המקדש: תקח אותו ותוציא אותו להורג. בסצנה הזו אכן מתברר שאף על פי שהרוצח לא יכול להכנס לכנסיה, זה לא עוצר אותו מלהוציא את הרצח לפועל. וזאת משום שהרוצח האמיתי, כלומר, חבריו הבוגדניים של הקרובן, נמצאים איתו בתוך הכנסיה. רעיון זה מופיע לא פעם בסרטי אימה שבה צריך להתמודד במקביל הן עם הרוע שבחוץ, המסטי, המופשט, והן עם הרוע שבפנים, הרוע האנושי. ואי אפשר לנצח את האחד מבלי להאבק קודם כל בשני.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …