}

3:14

על אליטיזם. מה קורה בין 'רטטוי' ל'משפחת סופר-על'

'רטטוי' ו'משפחת סופר-על' הם שני סרטים שביים בראד בירד עבור פיקסאר.
סרט אחד מספר על משפחה של סופר-גיבורים בעולם בו כבר אין מקום לגיבורים אלא אידיאליזציה של בינוניות.
רטטוי מתאר עולם של יוקרה קולינרית בו עכברוש מנסה להגיע לתפקיד הרם של שף במסעדת יוקרה כשמולו עומדים מבקר מסעדות קשוח ושף שיודע בעיקר לבשל לפי מתכונים.

מה הקשר בין הסרטים?
שני הסרטים עוסקים באליטיזם.

שאלת האליטות היא שאלה מורכבת. מאז ומעולם בכל חברה הייתה שכבה אליטיסטית, משכילה, מוכשרת ולרוב "מתקדמת" יותר מבחינת תפיסת עולמה. האליטה לרוב מתברגת לתפקידי מפתח באמנות, בתקשורת, במשפט, בכלכלה וכמובן, בממשל ובכך הופכת למתוות דרך ומשפיעה. על מי? על ההמון שלרוב נשרך אחריה. ההמון הזה לרוב לא מסוגל להדביק את הפער מעצם היותו המון. החברה מסוגלת לטפח בודדים ומצד שני בודדים הם אלו שמסוגלים ומצליחים להתברג במעלה הסולם תודות לכישוריהם. אבל זו תמונה מאוד נאיבית של הסיפור שכן האליטה לרוב באה מקרב חתך אוכלוסיה מסויים, רקע אתני-סוציו-אקונומי דומה שמהווה את הקרקע לצמיחת הפרטים מתוכה.
לפעמים בצדק, תת-חברות מסוימות ניחנות בכישורים ליצור בולטות (כמו העובדה שבקרב יהודים היו מעט מאוד אנאלפביתים באופן יחסי) אבל לפעמים פשוט מדובר בתנאים חיצוניים. אוכלוסיות עשירות יכולות לממן השכלה איכותית יותר לדוגמה, או שקבוצה מסוימת תקבל למועדון הסגור שלה אנשים מרקע דומה לשלהם ועוד דוגמאות רבות שנותנות יתרון לא הוגן למגזרים מסוימים ומדכאה התקדמות של חתכים אחרים.

בהערת סוגריים אעיר שאחד הדברים האהובים עליי ביהדות זה השאיפה לתת לכל מאמין, יהיה במעמד שיהיה, את הזכות לעמוד כשווה בפני האל, בפני הרב ובפני השופט. ןזאת יחד עם קיומה של מערכת הררכית שגם בה יש מימד שויוני: "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". כלומר, כל אחד יכול להיות הרב קוק. סגור סוגריים.


אנחנו נמצאים בתקופה שבה האליטות קורסות. לא מדובר רק באמנים ואנשי התקשורת אלא גם בחוסר היכולת ליצר הנהגה ראויה. נדמה כי ככל שההמון מסוגל לרכוש השכלה ומקצוע התואמים את יכולותיו כאינדיבידואל כך שכבת האליטה נדמית כפחות ופחות ראויה למעמדה הרם והנבדל. סופרים שתפיסת המציאות שלהם לקויה, עיתונאים שתפיסת המוסר שלהם דפוקה ומנהיגים שמקומם בבתי כלא במקרה הרע וחסרי חזון במקרה הפחות רע הם האליטות של זמננו, בין אם מימין או משמאל.

רטטוי

"כל אחד יכול לבשל" היא כותרת סיפרו של השף המנוח אוגוסט גוסטו. רמי העכברוש גדל על הספר הזה אבל די ברור שלא כל אחד יכול להיות שף. צריך קודם כל לרצות בזה מאוד ולהיות בעל רגישות לטעמים, ריחות, טריות... אה... ונקיון. לרמי יש את התכונות האלה בניגוד לחבריו העכברושים. מאיפה בא הכישרון הזה? אנחנו לא יודעים אבל רמי הוא עכברוש אליטיסטי שרוצה להשתלב במטבח העילית הצרפתי. בצד השני של הזירה עומד אנטון אגו, מבקר המסעדות. גם הוא אנין ורגיש ביותר ולכן הוא מתעב את האמירה "כל אחד יכול לבשל". הוא יודע שנידרשות תכונות מסוימות כדי להיות שף איכותי ושכותרת הספר של גוסטו נועדה למכור אשליות להמונים.
בסוף הסרט הוא מבין את העניין של "הזהירות בבני עניים שמהם תצא תורה". לא כל אחד יכול לבשל, הוא עדיין חושב, אבל שף גדול יכול לצמוח מכל רקע. כלומר, עם מנה של שוויון הזדמנויות וענווה וללא שיפוט מקדים ניתן לזהות ולהצמיח שף גדול מכל רקע, ללא הבדל דת, גזע ומין.
כלומר, עדיין יש מקום לאליטה הנבדלת מההמון אבל האליטה נמדדת בכלים שאין בהם אפליה, גם עכברוש יכול להיות שף.

הסיפור היותר מעניין הוא השאלה איך אנטון אגו הגיע למסקנה הזו.


בסצינה נפלאה זו אנטון טועם את המנה המיוחדת שרמי העכברוש הכין לו. במבט ראשון אנטון בז לבחירה להגיש לו רטטוי. כיצד ניתן להרשים אותו עם מנה כה כפרית ופשוטה כמו רטטוי? אבל ברגע שהוא טועם אותה נופלת לו העט מהיד והנה בדמיונו הוא שוב ילד מסכן שחזר מבית הספר ומנוחם על ידי קערת רטטוי שאפתה לו אימו.
הוא קיבל את מנת חייו ועולמו התהפך

פאוזה.

מצטער לקלקל לכם את הסצינה הזאת אבל בואו נצפה בה שוב.
במהלך הסרט אנחנו מוצאים כמה נסיונות של ברד בירד לבטא חויה קולינרית. הוא משתמש באמצעים ויזואליים ומוסיקלים מופשטים.


אבל כדי לתת לנו חויה שאינה אודיו-וידואלית מופשטת אלא מאוד קונקרטית ומרגשת בראד בירד תאר את החויה הפרטית של אנטון אגו עם חויה שהיא בו בזמן אוניברסלית (ילד מנוחם על ידי אימו בעזרת אוכל) וגם אישית מאוד (זיכרון ילדות ספציפי של דמות ספציפית עם מאכל ספציפי). האם זו הייתה מטאפורה או שאנטון באמת נושא זיכרון ילדות כזה?
זו שאלה חשובה מאוד. אם ההתרגשות שלו הייתה בגלל מנה ספציפית שקיבל בילדותו אז בעצם גדולתו של רמי הייתה מזל וזהו. צירוף מקרים. מצד שני, אם מדובר במטאפורה לפיה המנה הייתה *כמו* נחמה של ילד על ידי אוכל, משהו תמים וראשוני ועצמתי אז הדבר מובן יותר.
ישנן גם אפשרויות שונות באמצע: אולי הסצינה מסמלת את הסיבה שבגללה אנטון בחר להיות מבקר מסעדות מלכתחילה? בגלל אירוע ילדות מכונן שגרם לו להתאהב בקולינריה, אירוע שבו הרטטוי עצמו משחק תפקיד משני בלבד (כמו שאצלי הדרדסים על אף האיכות האנימטיבית הרעועה שלהם)? ואולי, וזו האפשרות המרתקת בעיניי, שתפיסת עולמו של אנטון אגו השתנתה לא כי המנה הייתה טעימה, אלא דווקא בגלל שהייתה פשוטה.

כשחושבים על זה זה יכול להסביר הרבה דברים.
המנה של רמי הייתה מוצלחת אבל מאוד לא מתוחכמת. בעולם של אינטריגות ונסיון להרשים הוא הצליח להתחבר לחויה ראשונית ופשוטה על ידי יצור ראשוני ופשוט: עכברוש. מנה כזאת לא הייתה יכולה להיות מוגשת לו במסעדה אחרת ולספק לו חויה כזאת. מה שהיכה באנטון זו העובדה כי הוא מסוגל להנות ממנת מזון כילד. זו המתנה הגדולה שזכה לה: תמימות שניה. ותמימות זו הולכת יד ביד עם ההכרה שהשף הוא עכברוש כי זה מפרק את כל מערכת האגו שעליו בנוי מערך התחרות של עולם הקולינריה הצרפתי. לא רק שכל אחד יכול להיות שף אלא, וזה הגילוי הגדול, כל מאכל יכול להיות מעדן.
ההבנה ששף צמח מלמטה למרות האליטיזם הוא שקסם לאנטון יחד עם ההבנה שהוא עצמו יכול להיות פשוט ותם בבואו להנות ממנת מזון פשוטה.
זו גם הסיבה שהוא פרש מעסקי הביקורת. בגלל שרק כך, כאדם פשוט, חלק מההמון, הוא מסוגל באמת להנות מאהבתו לאוכל.

משפחת סופר-על נגד האנושות

משפחת סופר-על היא כמעט גזענית. ה"סופריות" היא בגנים ומבדילה בין אנשים פשוטים ליחידי הסגולה. משפחת סופר-על רוצה לעזור לחברת ההמונים אבל גם להבדל ממנה. יותר מזה, היא רוצה באהדת ההמון אבל לא באמת שואפת לטוב ולמוסר כמו שהיא שואפת לביטוי עצמי של עצמתה האלוהית.
בעולם של סופר על ההמון הוא מכשלה. גיבנת שצריך לחיות איתה. גיבנת של אפסות ובינוניות שמתלהבת משטויות. כבר בתחילת הסרט אנחנו מבינים שהחברה לא ראויה שיצילו אותה. היא כפויית טובה וחלשה.
לכן חטאו הגדול ביותר של סינדרום הוא העובדה שהוא הצליח לרכוש כישורים של סופר-על בלי המטען הגנטי הנלווה. הוא בנה מכשירים בעצמו, שהופכים אותו לסופר-על. הביקורת היא אינה על כך שהוא "רע" כמו שהוא "מלאכותי". ובזה הוא פלש לטריטוריה ששמורה לאליטה מסוג מסויים בלבד. כמו דתי בית המשפט העליון.

"אם כולם מיוחדים זה אומר שאף אחד לא מיוחד." -דאש
הבקורת הנכונה כלפי הבינוניות של העולם המערבי (דאש אומר: "אם 'כולם מיוחדים' אז אף אחד לא מיוחד" לאחר שאימו מנסה לבקש ממנו לא להתבלט ביכולותיו כי "כולם מיוחדים") באה ממישהו שלא מתאמץ כדי להיות מוצלח אלא בעל יכולת מולדת, כמעט בלתי נשלטת. בזה הוא דומה להצלחה בתחום הספורט, שם באמת שאלת הגזע פחות משחקת תפקיד אלא לפעמים דווקא מהווה יתרון. אבל בשאר תחומי החיים שאינם נמדדים באופן אובייקטיבי מוחלט ובהם יש צורך בועדות מדרג הכלל כבר אינו תופס.
בעולם של משפחת סופרעל להיות סופרעל זה שווה ערך ללהיות מוסרי וטוב בעוד הרעים הם מלאכותיים, בני אדם מחופשים ותו לא.
האם כל אחד יכול להיות סופר-על ב"משפחת סופרעל"? ממש לא. גורל עיוור. אבל, מרגע שיש גיבורי-על, על החברה של ההמונים להכיר בכך ולהעריך אותם על כך. עליה להניח לאליטה "להושיע אותם מעצמם". זוהי כמעט קריאה לדיקטטורה נאורה שבה על ההמון להכיר במוגבלותו ולתת למושיעיו לעשות את מלאכתם. מה שמזכיר את הקריאות "להחליף את העם" שחוזרות בארצנו מדי כמה מערכות בחירות.
זו אינה קריאה מוסרית ואף מכילה מידה של אנטי-הומניזם. ובכל זאת אנו אוהבים את הסרט. אולי כי עמוק בתוכינו אהאדם הממוצע חושב שהוא גם וגם. גם מזדהה עם גיבור העל וגם עם אלו שהוא מציל.
גם מאמין שהוא ה"מיוחד" וגם מצפה שיושיעו אותו ויעשירו את עולמו הבינוני.

לסיום, מישהו העיר על סצינת סופרמן בקיל ביל:
ביל, בסרט, טען שסופרמן בניגוד לשאר הגיבורים לא מחופש לסופר-גיבור אלא להפך, דמותו האנושית היומיומית היא התחפושת שמבטאת בוז לאנשים הרגילים, על משקפיהם, טרדותיהם ועבודותם. אבל זו תפיסה שגויה של ביל את סופרמן. כי סופרמן דווקא שואף להיות אדם רגיל, זה המתח שלו. יש בו השתוקקות להיות קלרק קנט. דווקא באטמן לעומתו רואה בדמות העל שלו את "האני האמיתי".
--------------------------------------
את הביקורת הכוללת שלי על סרטי פיקסאר כתבתי פה:
http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2011/07/blog-post_14.html
וגם שם אני משתלח במשפחת סופרעל אבל מנקודת מבט שונה.
ובינתיים. בראד בירד כותב את "משפחת סופרעל 2" בזמן שארץ המחר בבימויו מגיעה בקרוב לאקרנים.




מחשבה לסיום: גם ב"בית ספר למפלצות" של פיקסאר, מייק ווזובסקי צריך להתמודד עם תקרת זכוכית במוסד לימודים. להיות מפחידן זו האליטה של עולם המפלצות ובה מקום שמור למי שהוא "בן של". אבל זה שונה ועל כך יסופר בפעם אחרת.