דלג לתוכן הראשי

סינמטוגרפיה חלק 6: נצור את הרגע- על צילום, קולנוע ואנימציה

הזמן נוצר אותנו

cinemagraph-gifs-leon-the-professional

"התבגרות" סרטו של ריצ'רד לינקלייטר מ-2014 ליווה ילד שחקן לאורך 11 שנה. סרטים שמלווים דמויות לאורך שנים כבר נעשו בעבר אבל לרוב לא תקופה כזו ארוכה ולא בסרט עלילתי מתוסרט אלא דוקומנטרי. ישנה נקודה אחת שרציתי להתייחס אליה לגבי הסרט והוא דיאלוג הסיום של הסרט (לא ממש ספוילר):



הגיבור הוא צלם. הוא לומד צילום בבית ספר לאמנות וככזה הוא עסוק בתיעוד מצד אחד ואשליה מצד שני. ממש כך פועל גם הסרט עצמו: מצד אחד נותן לנו תחושה דוקומנטרית ומצד שני הוא מפרק אותה בכך שהוא עושה קפיצות בזמן שמאלצות אותנו להשלים את האמצע בדמיוננו.

ריצ'ארד לינקלייטר משתמש לא פעם באנימציה בסרטיו. סרטיו המתוחכמים כמו "חיים בהקיץ" (מת על הסרט הזה) ו"סורק באפלה" (לא ראיתי)  בוחנים בעזרת אנימציית רוטוסקופינג את הגבול בין דמיון ומציאות. זה נשמע קלישאה אבל לינקלייטר באמת מביא לדיון קולנוע ייחודי לו עם אמירה אישית וסגנון אישי.
בסצינת הסיום בעצם מוצגת לנו תחושת הפירוק של המציאות. האגו של האמן חושב שהוא מצליח לעצור את הזמן בצילום. "נצור את הרגע", "רגעי קודאק". מכירים? ובאה הבחורה הזו והיא בדיוק מה שהוא צריך: היא אומרת לנו: זה הזמן שנוצר אותנו. אני מרגיש שהיא מתכוונת לזה בכמה רמות: האחת היא שהקיום שלנו הוא כל כך קצר שהוא כמו הפאוזות בסרט, רגעים של הכרה ייחודיים כשבינהם יש וואקום. ובעצם מה שקורה בין פאוזה של רגע מתועד לזו שאחריו זה המקום בו נוצר חלל פנוי. הזמנה לדמיון ולמרווח נשימה. השני היא ההשוואה לאנימציה: הזמן אוסף את הרגעים שלנו, כמו נמלים, ומרכיב מהם חיים. זה לא אנו שחיים אלא הרגעים הללו והמשמעות שנוצקת לתוכם. כמו דמויות אנימציה שהן מתות בכל פריים וחיות ברצף. והרצף על אף שיש בו הפסקות ובגלל שיש בו הפסקות: הוא ההזמנה לחיים בדמיון שלנו.
אשליית החיים.

ובעצם נראה שהוא הבין אותה הפוך: "תמיד יש רק עכשיו". הזמן הוא בדמיון וההווה הוא האמת. ושניהם צודקים. וזה אירוני. אולי זו הסיבה שהם מתאהבים. ואולי אני לא הבנתי כלום.

ועכשיו נספחים:



  • בנאדם שצילם שניה ביום במשך שנה:

  • שני אחים שעשו שניית אנימציה ביום במשך שנה (טיזר)

  • מאמר וידאו על רצף קולנועי על פי "התחלה" של כריסטופר נולאן. INCEPTION.












  • מיני מאמרי וידאו על לינקלייטר:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…