דלג לתוכן הראשי

סינמטוגרפיה חלק 6: נצור את הרגע- על צילום, קולנוע ואנימציה

הזמן נוצר אותנו

cinemagraph-gifs-leon-the-professional

"התבגרות" סרטו של ריצ'רד לינקלייטר מ-2014 ליווה ילד שחקן לאורך 11 שנה. סרטים שמלווים דמויות לאורך שנים כבר נעשו בעבר אבל לרוב לא תקופה כזו ארוכה ולא בסרט עלילתי מתוסרט אלא דוקומנטרי. ישנה נקודה אחת שרציתי להתייחס אליה לגבי הסרט והוא דיאלוג הסיום של הסרט (לא ממש ספוילר):



הגיבור הוא צלם. הוא לומד צילום בבית ספר לאמנות וככזה הוא עסוק בתיעוד מצד אחד ואשליה מצד שני. ממש כך פועל גם הסרט עצמו: מצד אחד נותן לנו תחושה דוקומנטרית ומצד שני הוא מפרק אותה בכך שהוא עושה קפיצות בזמן שמאלצות אותנו להשלים את האמצע בדמיוננו.

ריצ'ארד לינקלייטר משתמש לא פעם באנימציה בסרטיו. סרטיו המתוחכמים כמו "חיים בהקיץ" (מת על הסרט הזה) ו"סורק באפלה" (לא ראיתי)  בוחנים בעזרת אנימציית רוטוסקופינג את הגבול בין דמיון ומציאות. זה נשמע קלישאה אבל לינקלייטר באמת מביא לדיון קולנוע ייחודי לו עם אמירה אישית וסגנון אישי.
בסצינת הסיום בעצם מוצגת לנו תחושת הפירוק של המציאות. האגו של האמן חושב שהוא מצליח לעצור את הזמן בצילום. "נצור את הרגע", "רגעי קודאק". מכירים? ובאה הבחורה הזו והיא בדיוק מה שהוא צריך: היא אומרת לנו: זה הזמן שנוצר אותנו. אני מרגיש שהיא מתכוונת לזה בכמה רמות: האחת היא שהקיום שלנו הוא כל כך קצר שהוא כמו הפאוזות בסרט, רגעים של הכרה ייחודיים כשבינהם יש וואקום. ובעצם מה שקורה בין פאוזה של רגע מתועד לזו שאחריו זה המקום בו נוצר חלל פנוי. הזמנה לדמיון ולמרווח נשימה. השני היא ההשוואה לאנימציה: הזמן אוסף את הרגעים שלנו, כמו נמלים, ומרכיב מהם חיים. זה לא אנו שחיים אלא הרגעים הללו והמשמעות שנוצקת לתוכם. כמו דמויות אנימציה שהן מתות בכל פריים וחיות ברצף. והרצף על אף שיש בו הפסקות ובגלל שיש בו הפסקות: הוא ההזמנה לחיים בדמיון שלנו.
אשליית החיים.

ובעצם נראה שהוא הבין אותה הפוך: "תמיד יש רק עכשיו". הזמן הוא בדמיון וההווה הוא האמת. ושניהם צודקים. וזה אירוני. אולי זו הסיבה שהם מתאהבים. ואולי אני לא הבנתי כלום.

ועכשיו נספחים:



  • בנאדם שצילם שניה ביום במשך שנה:

  • שני אחים שעשו שניית אנימציה ביום במשך שנה (טיזר)

  • מאמר וידאו על רצף קולנועי על פי "התחלה" של כריסטופר נולאן. INCEPTION.












  • מיני מאמרי וידאו על לינקלייטר:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני