מיטב האנימציה ברשת לשנת 2020


תכלס, הייתה שנה לא קלה. אני מתכוון לבחירת סרטים לסיכום השנה באנימציה. נדמה כאילו היבול לא היה גדול כמו בשנים אחרות ואולי אנשים פשוט שמרו את הסרטים שלהם בבוידעם בתקווה לימים טובים יותר. אבל זה לא עצר אותנו ואספנו יחד מקבץ איכותי של סרטים בז'אנרים שונים וטכניקות מגוונות שמהווים יחד אסופה ממיטב האנימציה של השנה. תמצאו כאן סרטים קצרים, סרטי סטודנטים, לא מעט יצירות מקומיות וקליפים.
מתארחים: דניאל ונטורה, מיכאל יעקוב, בן מולינה, דפנה אוודיש ושוליית הקוסם (יוני שלמון). הנה מתחילים!

קליפים

בסדר – גיל אלקבץ

"לכל אחד יש מאחורי קלעים
שמניע אותו"

מיכאל: להיות בן אדם זו חוויה מוזרה, ומוזר לנסות ולהסביר אותה. אנחנו מסתובבים בעולם עם תחושות משונות- לפעמים מנותקים, לפעמים מפורקים, לפעמים מעופפים. אנחנו מסתבכים במחשבות ובתחושות האלה והן מרגישות כל כך אישיות לנו, כל כך שלנו שאנחנו שוכחים שבתוך הבדידות הזאת בעצם כנראה כולנו מרגישים ככה.
גיל אלקבץ יודע איך לקחת מטאפורה ובדימוי מדוייק ובהיר להפיח בה רוח חיים. כל שוט פה מציג בן או בת אדם שקיימים, באופן האישי שלהם- כמטאפורה אנושית. אבל האישי הוא אוניברסלי, וכל דימוי פה מוזר לנו כמו שהוא קרוב, ומפחיד כמו שהוא מצחיק, וטרגי כמו שהוא אנושי.
הציור והאנימציה משוחררים ועדינים, עם מחוות לדאלי, מגריט, פיקאסו ושאגאל (ובטח עוד שכשלתי לזהות) מעורבבים לתוך איורים שנעים איפהשהו בין אינפנטיליות מכוונת לדיוק קסום. השילוב עם השיר נהדר והחוויה עגמומית, אך גם מעוררת תקווה שהולמת את השנה הסוליסטית שעברנו פה על כדור הארץ , יחד איש איש בבדידותו.

בן: את גיל אלקבץ ראיתי לראשונה בהרצאה שהוא העביר בסינמטק על מינימליזם באנימציה. אלקבץ הוא אנימטור ומרצה ותיק שמתגורר בשטוטגרט. שיתוף הפעולה שלו עם היוצרת טובה גרטנר הוליד קליפ משגע שמורכב מאסופה של דימויים מינימליסטים. אלקבץ משתמש בקווים בודדים כדי לספר סיפורים ויזואלים מורכבים. כל דימוי הוא סיפור קטן ורב משמעויות.

Closer – סטודיו גיבון

דניאל: בקטגוריית קליפים ישנו הדבר העדין והלא מתיימר של סטודיו Gibbon Animation האוסטרלי. למעשה מדובר בהתחלפותם של ציורים על המסך עם הטמעה מאוד מעודנת של אנימציה לכל פריים. דווקא המינימליזם בשימוש באנימציה הוא הקסם. זה כאילו ערן צור שר את השיר ״תמונה אימפרסיוניסטית״  על הקליפ הזה בו יש רצף של תמונות אימפרסיוניסטיות, במקום שנראה כמו דרום צרפת רק שהסטודיו במקור ממלבורן אוסטרליה.

בציטוט של היוצרים נאמר:

"הסרט מתיימר לעורר תחושה של חופשת קיץ דרך מונטאז' של ציורים אימפרסיוניסטים. בציורים יש רגעים חיים של תנועת חיות ודמויות, אך אנו רצינו לצייר חויה של צפיה ביצירה במוזיאון כך שהוידאו לא יהיה רווי בתנועה וסיפור."

כשצפיתי בזה ממש דגדגה לי בגוף תחושה נוסטלגית של תקופה בזמן ובמקום אחרים, כמו שחשתי גם בצפיה בסרט ״הבוגר״. יש כאן הצלחה מהבחינה הזו וזה כנראה נובע מן השימוש בפריים כגלריית תמונות מתחלפות. פריימים עומדים, ללא תנועת מצלמה ואנחנו הצופים מקבלים נקודת מבט חיצונית לסיפור כמו של הצייר המתבונן. אפשר אולי לקרוא לפריימים מסוג הזה- אקספוזיציה. ההתמקדות היא על האווירה, התאורה, מזג האוויר והסביבה כשהקלוזאפ היחיד מתמקד בחרגול כשישנה גם הרבה סבלנות במעבר בין הפריימים. אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר הם השילוב האיכותי שנעשה בין מה שהוא still ומה שהוא בmotion. לא כמו בסרטי אנימציה יפנית בהם מורגש כי הרקעים הם אסטמצויר ועל גביו בשכבה נוספת הוסיפו את האנימציה באיור בסגנון אחר. השילוב פה הוא מאוד אחיד. ברמה האישית מאוד אהבתי את הכתמיות והאופן בו הדמויות מסוגננות. אני גם מעריכה מאוד את האופן בו השעה של היום מורגשת דרך צבעוניות מדוייקת ואת ההבדלים בין מזג האוויר השימשי והגשום.

מאפור לירוק – מרקוס סנצ'ז

דפנה: קליפ אנימציה של מרקוס סנצ'ז לשירה של לינדה לי. הגעתי אל הקליפ הזה בעקבות המלצה של יהלי הרבט כשחיפשתי רפרנסים לאנימציה על גבי וידאו. הקליפ הזה משלב בין שני המדיומים האלו בצורה כל כך יפה ומיוחדת. אני אוהבת את הרגעים שבהם האנימציה חושפת את הוידאו שנמצא מתחתיה אך גם בשאר הזמן  יש התייחסות מתמדת של האחד לשני. האנימציה מופיעה לפעמים בצורה די מינורית ולפעמים היא עיקר השוט כשהיא מתלבשת על אחת הדמויות המצולמות ומציעה פרשנות אחרת (למשל דמות של אדם שהופכת פתאום לשטן). השיר האיטי, סרטי הארכיון והאנימציה, שאף היא נותנת נופח נוסטלגי, גורמים לי לרצות לראות את הקליפ הזה שוב ושוב. 

Sparks – The Existential Threat :סיריאק

בן: סיריאק הוא אחד האנימטורים והיוצרים המעניינים ביותר שאני עוקב אחריהם. קשה לשבץ את הטכניקה שלו לקטגוריות הקלאסיות של אנימציה אבל אם ממש ננסה הוא עושה קאט-אאוט על סטרואידים. הקליפ האחרון שפרסם מראה את הדרך הארוכה שעשה בפיתוח הטכניקה. הדימויים שלו פרועים, מקוריים ובעיקר אובססיביים.

דינוזאורים מאוהבים – חנה ג'יקובס

אנימציה של חנה ג'ייקובס לשיר של פן רוזנטל (בתו של המוסיקאי תום רוזנטל)

יוני: הי! אתם בבלוג אנימציה ואולי ציפיתם לאנימציה מורכבת ומשוגעת וקיבלתם שיר אהבה של דינוזאורים. ואולי בכלל מה שאני אוהב בקליפ הזה הוא הסיפור מאחוריו: ילדה קטנה שחיברה שיר נפלא ואביה המוסיקאי דאג שזה יהפוך לקליפ, אבל ביננו, האם ניתן להפריד בין בימוי לעיצוב לסיפור באיזמל מנתחים? האם החויה הכוללת זקוקה להתנצלות כשהתוצאה כל כך נפלאה? תום ואלימות משתלבים להם בדמיונה של ילדה בת שלוש וזה ממיס את הלב.

ישראלי

COVID LOOP – יובל הקר

יוני: יובל הקר, אנימטור ישראלי-ניו יורקי, יצר לופ אנימציה שכל כך הולם את תקופת הקורונה: קשרים אנושיים יומיומיים שהופכים להפצה של מחלה מדבקת שמשגעת את העולם כבר כמעט שנה.

מאחורי הקלעים: https://yuvalhaker.com/

צרות בג'ונגל – עופר וינטר

דפנה: פרסומת מלאה בקסם והומור לד"ר קלוד- רופא השיניים שנוצרה על ידי עופר וונטר. אני נהנית לצפות בפרסומת הזאת כל פעם מחדש בזכות עיצובי הדמויות הנהדרים, הקריינות עם המבטא, העריכה המצוינת ובעיקר בגלל הפרשנות הויזואלית הכל כך כיפית שווינטר העניק לנושא יחסית "אפור". אשמח לראות עוד פרסומות כאלה! וללא ספק אמשיך לעקוב אחרי האנימציה מלאת החן של עופר.

ציפורים נודדות – משה בן אברהם (Animoshe)

בן: אולי הקליפ האהוב עליי בכל השנה. משה, אנימטור עצמאי שמתגורר בצפון הרחוק, לקח את הארט המהמם של אביאל בסיל והפיח בו חיים. נעשה שילוב מקסים של אנימציה קלאסית ורוטוסקופ כדי להנפיש את הציפורים. השיר והקליפ כל כך חמודים ועובדים יפיפה ביחד.

Loopdeloop Israel – #Bidud

בן: אני אמנם משוחד (כחבר צוות לופדהלופ ישראל) אבל אתם חייבים לראות את אסופת המרפסות של לופדהלופ שנעשתה בזמן הסגר הראשון כשהיינו מלאים באנרגיה ואופטימיות. המרפסות עוצבו והונפשו על ידי כ-100 יוצרים מישראל שקיבלו בסך הכל טמפלייט פשוט לעבוד על פיו.

סרטים קצרים

Love me, Fear me – ורוניקה סולומון

מיכאל: וורוניקה סולומון מציגה יצירה מינימליסטית ומדוייקת שמציגה אמת אנושית פשוטה: אנחנו רוצים שיראו אותנו. אנחנו רוצים שירגישו אותנו. אנחנו רוצים להיות מוערכים ואהובים. דרך פלסטלינה בצורתה הגולמית ביותר היוצרת מרקידה דמות שנמצאת במרדף נצחי אחרי תשואות הקהל. היא נעה בין ארכיטיפים- הטיפש, האלה, הלוחם, המכשף- הכל כדי שהקהל לא ישתעמם וישכח אותה, שלא תמצא את עצמה לבד בזרקור שלה בתוך החושך של השקט.
הדימוי מינימליסטי וברור, ובכך משאיר מקום לעוצמה של האנימציה עצמה- המחול, הקצב, החומר- הרגש.
דרך הדימוי הזה היא נוגעת בהמון, מהחוויה של להיות יוצר בעולם הפוסטמודרני לדימויי גוף, מגדר ופלואידיות.
בעיני זהו הסרט הקצר הטוב ביותר שעלה לרשת השנה, ואני בטוח שהוא יזכר לעוד הרבה שנים- אם לא בכל מקום אז לפחות במסכים של כיתות לאנימציית סטופ מושן.

רחוב הפרחים 11 (Bloeistraat 11) – ניאנקה דאוץ

יוני: מהולנד מגיע הסרט זוכה פסטיבל אנסי של ניאנקה דאוץ (Nienke Deutz) שהוא שובה את העין ושובר את הלב (ואינו לילדים!). זהו קודם כל סרט אינטימי מאוד שמהווה הצצה לקשר בין שתי נערות מתבגרות שחוות כאב וחיבור במערבולת אירועים של חופשת קיץ ואובדן התמימות. הטכניקה הייחודית של הסרט משלבת בין אנימציית דו מימד, שקפים ורקעים פיזיים בסטופמושן שיחד יוצרים עיצוב ייחודי שהולם את הסרט ונושאיו. מאחורי הקלעים: https://vimeo.com/blog/post/staff-pick-premiere-bloeistraat-11-by-nienke-deutz/

סרטי סטודנטים

הומנואיד – אווה ויג'רס

הומנואיד

דפנה: סרט הגמר של אווה ויירס מהאקדמיה סנט יוסט שבהולנד מתעסק בשאלות פילוסופיות על אינטליגנציה מלאכותית עתידית. הסרט מציע רעיונות אבסורדים ונועזים באמצעות אנימציה מינימליסטית פשוטה בשחור לבן. אני אוהבת את הסרט הזה מאוד בזכות העריכה המדויקת, הדמויות הביזאריות והסאונד שמוסיף לפרשנות. ויירס יצרה כאן עולם שלם שהוא מצד אחד מאוד מינימליסטי ומצד שני מלא ברבדים ומשמעויות שכיף לצלול לתוכן.

להתראות, רובין – דונגסן קים, סופי ברוקס, אמילי דמיאנס, מישל אונג, אולגה סרדיקובה, יסמין ולג'נובסקי ו… Quỳnh-Phương NGUYỄN

מיכאל: סרט שהגיע מבית ספר אלמוני כלשהו בצרפת, גובלאן, לא יודע אם מישהו שמע עליו. הבנתי שיצאו משם כמה סרטים נחמדים. בכל מקרה הסרט הזה הוא דוגמה נהדרת לסטוריטלינג בעיני – כזה שמצליח לספר לנו סיפור שלם וספציפי, שהכל בו מתחבר יחד לדימוי, שגם אם קצת קלישאתי, עובד באופן עמוק.
במעין הכלאה של אינסייד אאוט ואינספשן, מיקה נזכר ברגעים מילדותו ומתעמת עם זיכרון מודחק על חברות שנקטעה בטרם עת. בתוכו שוכן ענק רדום, מנותק מילדותו, ובתוכו ישות ילדותית שמחפשת להתחבר לזכרונות שלו.
היופי הוא באופן שעולמו הפנימי מיוצג (כן, אני יודע, זיכרונות שמיוצגים על ידי בועות זוהרות זה כבר כמעט קלישאה) אבל אותי ממש תפסו דווקא הרגעים שהתחושות הפנימיות שלו מקבלות מקום. כשהוא נזכר ברגעים הקשים, הוא מרגיש את הכאב בבטן והענק, פיזית, מתעוות מכאב, ובתוכו הישות הקטנה מוצפת ונסחפת בתעלות שבבטן שלו.
ויזואלית הסרט מהמם ומאוד לא שגרתי, ובעיני בולט בין הסרטים של גובלינס שכבר כמעט ונהיה להם סטייל משלהם. הכתמים גדולים, ורוטטים והכל מאוד דינאמי ונעים.

שטן בכיס – מטילדה לובס, אנטון בונט


דניאל: בקטגורית סרטי סטודנטים בחרתי בסרט שיצא מכותלי גובלינס שלא מפסיקים להפציץ. לראשונה כשראיתי את הסרט הזה, הוא הופיע בפני ללא תרגום והאמת היא, שהבנתי כל מילה. גם מאוחר יותר כשראיתי אותו עם תרגום היה לי ברור שלא פספסתי דבר וזה מעיד על סטוריטלינג משובח. הסיפור עוצמתי וחזק בגלל הניגודים הקיימים בו והעולם הויזואלי שמעצים בצורה חכמה את הניגודים הללו. בגדול, מדובר בילדים אשר היו עדים למעשה פשע והחליטו לשמור על שתיקה. זו הרוצה להוציא את האמת לאור ומתקשה בשמירת הסוד נענשת על כך ע״י חבריה.

הילדים צריכים להתמודד עם חוויה קשה ויש להם מרחב בחירה. במקרה הזה הילדים הם גיבור מרתק, הם מסמלים את תמצית האדם, לפני שהתחנך להיות ציני, מניפולטיבי, לשים מסכות וכל אותם הדברים המהווים את השריון שעטינו בחיינו. נטל משקלו של הסוד לא תמיד קל לנשיאה ובמציאות ישנם לצערי הרבה ילדים ״חפים מפשע״ שה״מבוגרים״ מפילים עליהם את הנטל הזה. כאשר מבקשים מילד לא לספר זה כנראה מכיוון שהוא שותף לידיעה על דבר שלא היה צריך לקרות וכנראה מעורב שם משהו ״אסור״. הילדות נדרשות לשמור את הסוד כשהפיתוי המוצע בתמורה לשמירת הסוד מגולם במטילי זהב. מנגד מתקיימת הבחירה החופשית והמרושעת שמובילה את הילדות לפנות נגד אחת החברות. תופעה שהאנושות חוטאת בה לא מעט לאורך ההיסטוריה. אם אני ממש אתפלסף, אזכיר את הדיון עתיק היומין אודות ״האם יצר האדם רע מנעוריו״.

איך הוויזואליות תורמת להעברת המסר? יש כאן עולם צבעוני יפהפה המשלב לובן עם אופל ונגיעות צבעים ילדותיים. איזון מבוקר בין שחור, לבן, פלטה כהה והבלחות של צהוב בננה וורוד. תום ילדות בעולם אפל ומנוכר כשהשימוש הכי מעניין נעשה בצבע האדום. כמו בכל תפיסה קלאסית באמנות הוא מסמל תשוקה ופתיינות, אך הוא גם צבעו של הדם וצבעו של הפשע. האדום מופיע בפרי הרימון, בלחיים הורדרדות, בדם הניגר, בשפתיים הקטנות ובידיו של הרוצח. הלוק הכללי מזכיר מין כלאיים של אקספרסיוניזם דיגיטלי. במקום משיכות מכחול יש גירעון שיוצר קווי מתאר מטושטשים. נאיביות של ספרי ילדים עם תחכום צורני. אחד האלמנטים שאהבתי ממש הן השיניים הקטנות שיוצרות עומס משורטט בחלל קטן בניגוד לעיצוב הכללי. זה מושך את המבט ואני חושבת שיש בזה גם אלמנט מרמז ויצירת מתח. אלמנט נוסף הוא הכפפה של הרוצח שצידה הפנימי אדום ובתנוחות מסויימות נוצר קו מתאר אדום לאצבעותיו המחודדות והמאיימות. הקצב הכללי והסאונד מהממים ובקיצור זו הייתה עבורי ממש חוויה ויזואלית מעשירה. 

יומן מסע תל אביב – סמואל פת'היי

בן:

סמואל פתהיי יצר את סרט הגמר המטריף הזה בהשראת השהות שלו בתל אביב, וזאת אחרי שחזר לשוויץ מחילופי סטודנטים בשנקר. אחרי כמעט שלוש שנים שהוא רץ בפסטיבלים מסביב לעולם וגורף פרסים ושבחים, הוא סוף סוף עלה לרשת. הסרט הוא יומן מסע מונפש שמתאר את ההתרשמות של פתהי מהמקום המשונה אליו נחת. הוא עושה זאת באמצעות שזירה של דימויים מתוך הסקצ'בוק האישי שלו אותם הנפיש בטכניקה ידנית ומשוחררת. בכתב ידו האנימטיבי הייחודי, פתהיי, מציע התבוננות למקום שכולנו מכירים דרך עיניים זרות ורעננות. לסרט יש מקום חם אצלי בלב בגלל שהוא הסיבה שבחרתי לעשות את חילופי הסטודנטים שלי ב-HSLU, בית הספר ממנו פתי מגיע, וזאת אחרי שהגיע לביקור בישראל (לפסטיבל כמובן) והרצה לנו בשנקר.

פרסומת\מושן

איך אנימציה עובדת? טיילר פקנה

יוניאיך אנימציה עובדת? טיילר פקנה יצר סרט הסבר קצר על יצירת אנימציה שהוא ממש מטא. דמות אנימציה מסבירה על אנימציה בזמן שהיא עוברת בין סגנונות שונים וטכניקות שונות. זהו ז'אנר ישן ומוכר שגם אם חוזר כל פעם בוריאציה שונה (כמו בסרטים "מניפולציה", "Duck amuck" וגם מר קו), התוצאה תמיד מהנה לצפיה. או לכל הלפחות משעשעת אנימטורים.

יש מפלצת במטבח שלי – קרטון סאלון

דניאל: בתחום הפרסומות הייתי מאוד חלוקה בין שתיים, שהיו בעיני בטופ: מצד אחד ישנו הסרטון פרסומת לסנדוויצ'ים של Arby’s שנעשתה ע״י Golden wolf. מצד שני ישנה הפרסומת המהממת של greenpeace שנעשתה ע״י Cartoon Saloon. מכיוון שעל הראשונה כבר ריירתי בפרהסיה בהזדמנות אחרת, הפעם בחרתי להרחיב על  הפרסומת של greenpeace ולצרף לינק למי שמעוניין גם ב״חפירה״ השניה:   https://youtu.be/Gk-Yo56PUl8.

סטודיו Cartoon Saloon האירי כבר יצר כמה וכמה פיסים מרשימים כמו Song of the sea  Breadwinner, The secret of Kells ולאחרונה יצא הסרט החדש, Wolf Walkers שעשו עבור נטפליקס. היוצרים בסטודיו פיתחו שפה ויזואליות ייחודית שהפכה לסמן היכר ובזכות זה קל לזהות תכנים שיצאו בית היוצר שלהם.

There’s a monster in my kitchen הוא סרט קצר שמספר ‏את סיפורו של הטיגריס שלא נותר לו מקום לחיות בו בעקבות הרס הטבע והוא בא לבקש את עזרתם של  בני האדם. למעשה זה מסע הסברה בצורה של סרט אנימציה שיש בו את כל הקשת הסיפורית שהייתה יכולה להחזיק פיצ׳ר. יש כאן פריימים מצויינים שמספרים  את הסיפור נהדר אפילו אם הם נדושים וקיצ׳ים: העיניים הצהובות והגדולות שמופיעות מאחורי הילד, ה long shot בו חוזים בהבדלי הגדלים בין הילד לנמר והמעבר ליער. הכל מתוכנן בדקדוק, מהמם וכמובן גם זז ומעוצב יפה. הנמר בצורתו מיד הסגיר בעיני את הקשר לCartoo Saloon, יש שם צורת מתאר מאוד שלמה עשויה מתצריף של עיגולים, סגנון המאפיין את הסטודיו.  נוסף לכך ניתן להבחין בבחירות צבעוניות בבירור המפרידות בין הסצינות: המטבח הקר בשעת לילה מאוחרות, לעומת היער הרווי, אדום ושחור של המלחמה המתחוללת ביער, צבעים יותר נטורליסטים חזרה בבית לאחר שיש ״התאחדות״ בין המשפחה לנמר, וצבעיהם ״נאונים״ שהיו יכולים לזרוח בחושך הגדול ביותר בסוף הסרט לסימון התקווה.

בואו נגיד שמבין כל יצירות Cartoon Saloon זה לא הפיבוריט שלי, אבל הוא עשוי מה שנקרא- by the book ולכן בעיני ראוי לציון לשבח. באתר של הסטודיו אפשר למצוא סרטון מייקינג אוף:   https://youtu.be/HveZ3X7Vvck

סיפורים מהרחם – פרויקט קבוצתי בבימוי נישה גנטרה

*אזהרת צפיה: מכיל קטעים דוקומנטריים עם דימויים רגישים בנושא לידות, הפלות, וסת ועוד.

מיכאל: מבחינת אנימציה לפרסום\קמפיינים וכולי, הפרוייקט הזה תפס אותי. סרט שמשלב קטעי אנימציה בעקבות סיפורים שונים שמתמקדים בקשר בין נשים והרחם שלהן, על מגוון רגשי ענק בין חוויות של הפלות, מחזור ראשון ושחרור מפחדים של ילד לא רצוי. אין כאן מוסרנות או ביקורת, אלא ניסיון להציג את החוויות האלו באופן הומניסטי וטבעי. בתור גבר זו הייתה חוויה שלא נתקלתי בה הרבה בסרטים, בטח שלא מחוץ לסדרות קומיות כגון "פה גדול" או "סאות' פארק", ובטח שלא בעולם הפרסומות. שינוי גדול מהנוזל הכחול הכללי שהייתי רגיל לראות במסך הקטן כייצוג של מחזור. מגוון מיוחד של אנימציות בטכניקות ושפות שונות, שמתחברות יחד לסרט נהדר.

NO. 7 – מחדי אליבייגי

דניאל: הוידאו הזה נעשה ע״י האנימטור האירני מחדי אליבייגי והוא אחד מתוך סדרת Legendary numbers, והפעם מספר 7, Uventus איטליה, קיריסטיאנו רונלדו. וידאו שהוא כולו הפשטה צורנית וחופש, ללא עצירה, אין סוף תנועות מצלמה גרנדיוזיות, מלא אקשן וים של כישרון. עיצוב דמות מקסים שמפרק את הגוף לקוביות ולכל קוביה התנועה שלה. נוסף לשינויים הקלים בדמות המגיבים למצלמה ומתארים את פעולת שינוי הזווית, ישנם קווי מתאר עדינים בנוף המרמזים על היציע של המגרש, קרן, או שער. זו יכולת עיצובית שמצליחה בעזרת קו אחד בודד לייצר תפיסה מרחבית לפריים כל כך מינימליסטי. הדמות מתפרקת ושבה לצורתה תוך כדי פעולה, ללא שינוי בקצב התנועה. מגיע שלב בסרט בו מופיעות רק צורות מנותקות ואנו הצופים יודעים לחלוטין להשלים את הפעולה לריצה לאורך המגרש. השלב בו הטורסו מתפרק מהדמות וממשיך לנוע בנפרד משאר חלקי הגוף בתזמון מדויק בין הצורות הוא גאוני בעיניי. המעברים זורמים בצורה חלקה והדמות לא מפסיקה להשתנות עם התייחסות אמיתית למחוות גוף מוכרות של רונלדו, כמו הקפיצה על הברכיים לאחר הבקעת גול. את 60 השניות האלו אני מסוגלת לראות בלופ במשך יום שלם ועדיין להמשיך להתפעם מהבחירות האנימטיביות שעשה היוצר.

גיפים ויוצרי רשת

ג'וסילין צ'ארלס

יוני: ג'וסילין צ'ארלס הוא אנימטור בוגר גובלינס שיוצר סרטי אנימציה לצד קטעי אנימציה קצרים, פרועים וצבעוניים בחומריות רגישה ומטרידה. גם כשהלופים שלו לא בנויים למעשה כלולאה הם גורמים לצופה לשקוע בהם שוב ושוב ולרצות עוד.

לוקאס זנוטו: שש דמויות קנטיות

דפנה: אין לי המון מה לכתוב חוץ מזה שאני אוהבת את הכל! הצבעוניות, התנועה, הפשטות, ההומור. גיפים גאוניים של יוצר מדהים.

יוצר רשת: קוין פרי

מיכאל: יוצר שבעיני ראוי לציין את היצירה שלו לאורך השנה – קווין פרי הוא יוצר סטופ מושן ווידאו, שהשתתף בסרטים של סטודיו לייקה (קובו ומיסטר לינק, לדעתי) ועזב כדי לפתוח סטודיו ביתי וליצור את התוכן שמעניין אותו – ובעיני, האינטרנט זכה ובגדול.
קווין הקדיש כל חודש בשנה ליצירת סרטונים בהשראת אימוג'י אחר משלל האימוג'ים המקובלים באפליקציות, כדור טניס, דלת, דלעת, וכולי. הסרטונים שלו נעים בין סטופ מושן מפלסטלינה ורדי מייד לתעלולי עריכה, טריקים ואשליות. תגובות כמו "הוו" "האא" ו"איך, מה??" מצופות. בעיני, הוא דוגמא נהדרת ללמה מייחסים לאנימציה את המושג "magic."

https://www.instagram.com/kevinbparry/

מאמר וידאו

Moonrise Kingdom / Peter Pan – ירון ברוך

יוני: ירון ברוך יצר מאמר וידאו ללא מילים שמשווה בין שני סרטים, זה לצד זה: "פיטר פן" של דיסני מול ממלכת אור הירח של ווס אנדרסון. השוואה שנותנת עומק נוסף ליצירה של אנדרסון ומאפשרת דיאלוג בין דורי היצירות.

עלינו:

דניאל ונטורה: מעצבת החוטאת באנימציה. מושן, קולנוע וכל מה שביניהם הם האהבה הגדולה ביותר שלי. מתפלספת על צבעים, צורות ומסרים, ומשתדלת לעשות זאת אחת לכמה זמן בלינקים מהסוג הזה:https://youtu.be/Gk-Yo56PUl8https://www.instagram.com/danielleventura/https://www.behance.net/Danielle_Ventura

דפנה אוודיש במאית אנימציה ומאיירת, המתמחה באנימציה דוקומנטרית. בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני באנימציה מהאקדמיה סנט יוסט שבהולנד. במקביל לעבודה על סרטה החדש "לשחות עם כנפיים", דפנה עובדת כמאיירת עבור לקוחות מגוונים בישראל ובאירופה. 

www.daphna-awadish.com https://www.facebook.com/studiodaphna/https://www.instagram.com/daphna_awadish/

מיכאל יעקוב: סטודנט שנה ג' במכללת ספיר. מתמחה בסטופ מושן ובקלאסית ואוהב לכתוב סיפוריםhttps://www.instagram.com/tinshemet_art/

בן מולינה: בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, יוצר עצמאי וחבר ועד איגוד מקצועות האנימציה.

בשנה וחצי האחרונות מוביל את חבורת לופים (לופדהלופ) ביחד עם לנה פרידמן, אדר דוד ומתן וייסברוט. שם מארחים את האתגרים של לופדהלופ (בימים יפים יותר עם פיצות ובירות) ובמקביל מריצים גם אתגרים משלהם.

https://www.molinaben.com/ https://www.instagram.com/loop.im/

יוני שלמון: שוליית הקוסם.

קשה לי לסכם את השנה בלי לדבר על "הבשורה בחצות" סדרת האנימציה המקורית של נטפליקס. אבל כבר חפרתי על כך בעבר ולכן אסתפק בלינק. השנה פתחתי פודקאסט חובב לבלוג שבו אני משוחח, לפעמים עם עצמי, לפעמים עם אחרים, על יצירות שונות. מוזמנים להקשיב.   

תגובות

  1. בחירות נפלאות
    אוי הדינוזאורים. כל כך נוגע ללב!
    ושני הסרטים מגובלן יפהיפיים. אני ממש אהבתי והתרגשתי מ'להתראות, רובין' גם 3>
    והקליפ של גיל אלקבץ! ראיתי כבר בלופים אבל לא נמאס מהדבר המבריק הזה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מריאנה! ושתדעי שאת השראה עבורי. למישהי שתמיד ממשיכה לנסות, ליצור, לחקור. שתהיה שנה (אזרחית) טובה!

      מחק

פרסום תגובה

Popular Posts

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש