נכון, אין כסף.
ונכון, שרוב העבודה, בעיקר בארץ, היא לפרסומות או להופ (שזה לא תמיד רע).
אבל ממתי נהיה אפשרי לכל אנימטור זב חוטם ליצור אנימציה עצמאית בזמנו החופשי בעזרת מחשב ביתי?
ולצרוך אנימציה עדכנית מהעולם בלי לחכות לפסטיבל אנימציה תל אביבי פעם בשנה?
וכמובן, לפרסם את העבודות שלו? שלא לדבר שעצם הפורמט של סרטי אנימציה קצרים הוא משהו שקשה היה לשווק בכלל עד הDVD וyoutube. מי היה קונה קלטת של אסופת סרטי אנימציה בוידאו? לא הרבה אנשים. וזה עוד בלי לדבר על האינטרנט, והסלולרי, וההשתלטות של עולמות וירטואלים ושחקנים שלא באמת קיימים על המסך הגדול.
זה לא שאין פה קטצ'. יש. התעשיה התובענית והתחרות לא ממש משאירה כוחות וכסף לאנשים ליצור יצירות יותר מעמיקות או נסיוניות. והזמינות של אנימציה זולה, הן בתוכן והן בצורה, דוחקת עוד יותר את רגליה של אנימציה קלאסית במובן של נתינת הכבוד לתנועה. אבל כמו הרבה דברים אחרים בתקופה זו, חווינו קפיצה ברמת הכלים, לא ברמת התוכן. כל אחד יכול לומר את דברו אבל... מה הוא רוצה להגיד בעצם?
לפעמים אני חושב על כמויות האנימטורים בשקל שיש בעולם השלישי. זה מעציב אותי אבל גם מנחם, כי יש דברים שכרגע הם לא יכולים להתחרות איתנו בו. תוכן.
אז כשאני שומע אנימטורים מקטרים, (ויש הרבה כאלה, אתם מוזמנים לפורום אנימציה בתפוז) אני נזכר בזה שכשאני הייתי בן 12 הייתי צריך להשתמש במכונה ששוקלת כמה מאות קילו ובתהליך של פיתוח פילם כדי לעשות אנימציה קלאסית בשחור לבן בלי קול. וזה היה לפני רק 20 שנה.
איפה זה ואיפה אנחנו.
אקנח בדיאלוג מתוך הסרט "חיים בהקיץ" של ריצ'רד לינקלייטר. סרט פלספני ודיבורי. אבל דיבורי טוב. חכם מאוד ומוזר. נעשה בטכניקה של עיבוד לאנימציה של חומר גלם מצולם (סוג של רוטוסקופינג עם יותר חופש לאנימטורים). בסצינה הזו הגיבור פוגש אדם שמסביר לו שאנו חיים בתקופה מיוחדת והכי חשוב: לא להשתעמם!
ונכון, שרוב העבודה, בעיקר בארץ, היא לפרסומות או להופ (שזה לא תמיד רע).
אבל ממתי נהיה אפשרי לכל אנימטור זב חוטם ליצור אנימציה עצמאית בזמנו החופשי בעזרת מחשב ביתי?
ולצרוך אנימציה עדכנית מהעולם בלי לחכות לפסטיבל אנימציה תל אביבי פעם בשנה?
וכמובן, לפרסם את העבודות שלו? שלא לדבר שעצם הפורמט של סרטי אנימציה קצרים הוא משהו שקשה היה לשווק בכלל עד הDVD וyoutube. מי היה קונה קלטת של אסופת סרטי אנימציה בוידאו? לא הרבה אנשים. וזה עוד בלי לדבר על האינטרנט, והסלולרי, וההשתלטות של עולמות וירטואלים ושחקנים שלא באמת קיימים על המסך הגדול.
זה לא שאין פה קטצ'. יש. התעשיה התובענית והתחרות לא ממש משאירה כוחות וכסף לאנשים ליצור יצירות יותר מעמיקות או נסיוניות. והזמינות של אנימציה זולה, הן בתוכן והן בצורה, דוחקת עוד יותר את רגליה של אנימציה קלאסית במובן של נתינת הכבוד לתנועה. אבל כמו הרבה דברים אחרים בתקופה זו, חווינו קפיצה ברמת הכלים, לא ברמת התוכן. כל אחד יכול לומר את דברו אבל... מה הוא רוצה להגיד בעצם?
לפעמים אני חושב על כמויות האנימטורים בשקל שיש בעולם השלישי. זה מעציב אותי אבל גם מנחם, כי יש דברים שכרגע הם לא יכולים להתחרות איתנו בו. תוכן.
אז כשאני שומע אנימטורים מקטרים, (ויש הרבה כאלה, אתם מוזמנים לפורום אנימציה בתפוז) אני נזכר בזה שכשאני הייתי בן 12 הייתי צריך להשתמש במכונה ששוקלת כמה מאות קילו ובתהליך של פיתוח פילם כדי לעשות אנימציה קלאסית בשחור לבן בלי קול. וזה היה לפני רק 20 שנה.
איפה זה ואיפה אנחנו.
אקנח בדיאלוג מתוך הסרט "חיים בהקיץ" של ריצ'רד לינקלייטר. סרט פלספני ודיבורי. אבל דיבורי טוב. חכם מאוד ומוזר. נעשה בטכניקה של עיבוד לאנימציה של חומר גלם מצולם (סוג של רוטוסקופינג עם יותר חופש לאנימטורים). בסצינה הזו הגיבור פוגש אדם שמסביר לו שאנו חיים בתקופה מיוחדת והכי חשוב: לא להשתעמם!
תגובות
הוסף רשומת תגובה