דלג לתוכן הראשי

זו תקופה נפלאה להיות בה אנימטור

נכון, אין כסף.
ונכון, שרוב העבודה, בעיקר בארץ, היא לפרסומות או להופ (שזה לא תמיד רע).
אבל ממתי נהיה אפשרי לכל אנימטור זב חוטם ליצור אנימציה עצמאית בזמנו החופשי בעזרת מחשב ביתי?
ולצרוך אנימציה עדכנית מהעולם בלי לחכות לפסטיבל אנימציה תל אביבי פעם בשנה?
וכמובן, לפרסם את העבודות שלו? שלא לדבר שעצם הפורמט של סרטי אנימציה קצרים הוא משהו שקשה היה לשווק בכלל עד הDVD וyoutube. מי היה קונה קלטת של אסופת סרטי אנימציה בוידאו? לא הרבה אנשים. וזה עוד בלי לדבר על האינטרנט, והסלולרי, וההשתלטות של עולמות וירטואלים ושחקנים שלא באמת קיימים על המסך הגדול.

זה לא שאין פה קטצ'. יש. התעשיה התובענית והתחרות לא ממש משאירה כוחות וכסף לאנשים ליצור יצירות יותר מעמיקות או נסיוניות. והזמינות של אנימציה זולה, הן בתוכן והן בצורה, דוחקת עוד יותר את רגליה של אנימציה קלאסית במובן של נתינת הכבוד לתנועה. אבל כמו הרבה דברים אחרים בתקופה זו, חווינו קפיצה ברמת הכלים, לא ברמת התוכן. כל אחד יכול לומר את דברו אבל... מה הוא רוצה להגיד בעצם?
לפעמים אני חושב על כמויות האנימטורים בשקל שיש בעולם השלישי. זה מעציב אותי אבל גם מנחם, כי יש דברים שכרגע הם לא יכולים להתחרות איתנו בו. תוכן.
אז כשאני שומע אנימטורים מקטרים, (ויש הרבה כאלה, אתם מוזמנים לפורום אנימציה בתפוז) אני נזכר בזה שכשאני הייתי בן 12 הייתי צריך להשתמש במכונה ששוקלת כמה מאות קילו ובתהליך של פיתוח פילם כדי לעשות אנימציה קלאסית בשחור לבן בלי קול. וזה היה לפני רק 20 שנה.
איפה זה ואיפה אנחנו.

אקנח בדיאלוג מתוך הסרט "חיים בהקיץ" של ריצ'רד לינקלייטר. סרט פלספני ודיבורי. אבל דיבורי טוב. חכם מאוד ומוזר. נעשה בטכניקה של עיבוד לאנימציה של חומר גלם מצולם (סוג של רוטוסקופינג עם יותר חופש לאנימטורים). בסצינה הזו הגיבור פוגש אדם שמסביר לו שאנו חיים בתקופה מיוחדת והכי חשוב: לא להשתעמם!

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/