דלג לתוכן הראשי

החיים מפלסטיק וגומי! על צעצוע של סיפור 3.

צעצוע של סיפור 3.
איזה סרט נהדר. כבר הרבה זמן לא לקחתי איתי סרט כדי שיתעכל כמה ימים ואז לאט לאט האסימונים מתחילים ליפול. כמו שיאיר רווה כתב כאן, הסרט נגע להרבה אנשים אבל ה"למה" מגיע מאוחר יותר. אולי בעיקר כי זה לא סרט קל, על גבול המפחיד. גן ילדים מעולם לא היה נראה נורא כל כך.

הייתי רוצה לנסות להאיר את נקודת המבט שלי על הסרט (או הטריולוגיה) מתוך היתרון המסוים, שרלוונטי פה, שגם אני כמו יוצרי הסרט, גבר ואנימטור (לאו דווקא בסדר הזה).

בצעצוע של סיפור אין כמעט סיפורי אהבה. יש סיפור אחווה ואפילו אחוות גברים. (אולי זה מוצדק כשהילד הוא זכר, ולכן דמויות נשיות ננטשות במהלך העלילה על חשבון הדמויות הגבריות והטום-בויאיות) ועם זה יש חיפוש תמידי אחרי משמעות החיים. החיים דייקא. כי בשלב הראשוני, המתח הבסיסי הוא בהכרה כי לצעצועים אין באמת חיים. ג'סי מסבירה את זה יפה.


הם יודעים שהם לא "חיים". נתעלם לרגע מהיכולת לזוז, בשורש, ברור שהחיות שלהם חייבת להיות מואצלת. ולכן, להיות נשכח, "צעצוע אבוד" או מוחלף, זהו סוג של מוות. אז מהם חיים? בוויתור של באז על עולמו הדמיוני הוא לא מאבד את החיות שלו אלא מתחבר אליה. בהכרה שלו בכך שהחיות מגיעה מאנדי הוא הופך להיות מי שהוא. אפילו ברמה המתה-פיזית שנותנת לו את היכולת לעוף.
זה בסרט הראשון.
בסרט השני משהו אחר מאיים על החיים. וזה חיי הנצח. אני מכיר את זה מעולם הישיבה. שם יש תחושה שבתוך עולם סגור ותאורטי נוגעים בנצח. כלומר, הצד הלא יפה של החיים הוא שהם "מלוכלכים" (כמו במטריקס). החיים גורמים לך להשבר, להקרע להפגע. ובמוזיאון זה לא קורה. אתה מאחורי זכוכית ומטפלים בך, ואף אחד לא יכול לגעת בך וגם לא מחבק. אם בסרט הראשון וודי היה צריך להביא את באז אל קבלה של עולם הצעצועים, בסרט השני הוא עצמו היה צריך לחזור לשם אחרי שנפתחה בפניו דלת לחיי נצח שהם חיים ללא אהבה. ללא משמעות. הוא מושא להשראה אבל הוא לא מכיל רגש אמיתי. הוא פריט נוסטלגי. זהו סרט שתאם תקופה בה אין גיבורים יותר. ודווקא באז היה מחוסן בפניה כי הוא כבר הבין שגם כשהוא היה גיבור, הוא היה גיבור דמיוני. לוודי היה יותר קשה להבין את זה.

הסרט השלישי מרגש מאוד. ובאמת הרבה מהטענות שעולות מהמאמר הזה מוצדקות. הדמויות עוברות תהליך ניהליסטי. הן יורדות מדחי לדחי ומאבדות כל זיקה למשהו שהיווה משמעות בעיניהן. כבר לא מדובר באמת מול שקר או חיים מול חיי נצח אלא פשוט בהשרדות. שגם היא מאבדת משמעות כשלאצו צועק עליהם: "אתם רק פלסטיק וגומי!" כשהצעצועים בורחים הם לא מייחלים כבר לכלום. הם מייחלים לעליית הגג. להיות משהו איפשהו רק כדי לא להיות כלום. זיכרון ישן, משהו שמישהו ימצא מתישהו אולי. או הילדים שלו. והמאמר הזה טוען שהסוף, לפיו הם מוצאים בית חדש, הוא סטייה מהמהלך של כל הסרט. כי הוא מחזיר אותם למעגל חסר הפשר של הקיום כצעצועים. מעבר לזה, עולה גם הטענה שאנחנו הצופים לא יכולים להזדהות עם הצעצועים כי ההצדקה לקיום שלהם אינה עצמאית. הם צריכים בעלים כדי להרגיש בעלי משמעות.
הייתי רוצה לחלוק על זה.
מאחורי כל רגש שעולה בסרט יש גרעין רגשי עמוק יותר. לכן גן הילדים באמת מפחיד. לכן המוזיאון הוא באמת חיי נצח. זו כתיבה תסריטאית שמצליחה להעלות  את המטאפורה לדרגת הדבר עצמו. אנחנו לא "מסבירים לעצמנו" שבאז חושב שהוא איש חלל אנחנו מרגישים מה זה אומר. מה זה להתפלל שיש משמעות לחיים האלה. ולכן אנחנו מרגישים את האימה שברגע ההכרה שאין שום דבר "מעבר". הכרה שמובילה לסצינה שהיא הדבר הכי קרוב לתאר התאבדות בסרט ילדים!


אז מה הגרעין הרגשי פה?
אז זו דעתי. בכל הסרטים הפחד הוא להיות מוחלף ולכן אנדי חייב להיות הכתובת הבייתה תמיד. הוא ה"אל" שלהם. הוא המאציל חיים. אבל פה לראשונה הפחד (של וודי) הוא לא להיות מוחלף אלא להחליף את אנדי! הטענה שלו לאורך הסרט היא לא להחליף את אנדי! עדיף להיות טחוב בעליית הגג ולא לנטוש את אנדי. הויתור על אנדי הוא הויתור על אלוהים. מזכיר לי את הקינה של ביאליק ב"הכנסיני תחת כנפך" הוא כותב: "השכינה, כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה." הוא לא נוטש את קן האמונה לא בשביל עצמו! אלא בשביל אנדי!
אבל פה לא מדובר בביאליק. כנף ימין אינה שבורה אלא מתבגרת. וזה הבדל מהותי! מה משמעות הבגרות? מה המשעמעות של עזיבת הבית? למה זה חשוב להראות את כאב הלב של אמא של אנדי לראות את החדר שלו ריק? כי עד עכשיו נטישה משמעה היה מוות. ואילו עכשיו התבגרות.

אבל אנדי הוא לא ילד רגיל למרות שהוא די כל-אחד-כזה. הוא לא רק מתייחס לצעצועים שלו יפה אלא הוא מזהה מי הם. הצעצועים של בוני מתיחסים לעצמם כשחקנים. החיים הכפולים האלה הם החיים האמיתיים. דמות שיודעת שהיא דמות היא דמות "עצמאית." גם אנדי מודע לשניות הזו. לפער בין העולם הדמיוני שהוא יצר לצעצועים שלו ומי שהם "באמת". הוא נתן להם את היכולת להתקיים בלעדיו. הוא באמת הכיר אותם. וזו הסיבה לדעתי שהסוף הוא כל כך חזק. אנחנו בעידן שבו קל לעשות אנימציה, סליחה על הנימה האישית. אתה מצייר חיוך לדמות והדמות "מחייכת", קונספטואלית. שכלית.  אבל רגש אמיתי. כשדמות מחייכת ואתה באמת מרגיש חיוך. או כל ניואנס אחר, זה נדיר. כי את ההבנה שלא מספיק לצייר חיוך כדי להרגיש חיוך לא כל אנימטור מבין. (וגם אני עדין לא). היכולת לספר סיפור ספציפי ולהאיר משהו פתוח הוא שמאפק לחיים לזלוג פנימה. אז מה אני אומר? שאנדי הוא אנימטור. והחיים שהוא מעניק לצעצועים שלו אינם מסתכמים בעולם הפנימי שלו. הם החיים שלהם. הם החיים שהם לוקחים איתם הלאה. כשהוא מציג את הצעצועים לבוני הוא מתעקש להכיר לה אותם.

הוא לא מסתפק בלתת לה לשחק בהם הוא רוצה שמשהו ימשיך. אותו סיפור יסופר. גם אם באופן אחר. הוא הפך אותם לדמויות.
אני מרגיש שזו התשובה גם ללאטצו. הדובון. הוא באמת עסוק בהשרדות. הוא מנסה להמנע ממוות פיזי של בובת צעצוע. הוא כבר לא מחפש נחמה בבני אדם. הוא בנה משחק פרמידה קפיטליסטי בו (כמו שהוא חווה) לכולם יש תחליף ולכן המטרה היא רק לשמור את הראש מעל המים. להיות הכי גבוה. מה שאנדי נתן לצעצועים שלו זה משהו שגם אם הם יאבדו לעד אי אפשר לקחת מהם. הוא נתן להם להיות דמויות.

אני יודע שיש סתירה פנימית במה שאני אומר. אם הם יכולים לחיות בלעדיו למה ההתעקשות לספר לבוני את הסיפור שלו?
התשובה היא רגש. התשובה היא הסיבה שהסצינה בסוף מרגשת. כן, הם חופשיים אבל דמות בלי סיפור. סיפור שמועבר כמו כאן מדור לזה שאחריו היא סתם דמיון. "שום דבר לא אמיתי", "תמציאי להם סיפור חדש." כשהוא מספר לה הוא מעבר לה את מה שחשוב לנו כצופים להבין, מה האיכות של רגש אמיתי. כשלמישהו אכפת ממשהו באמת. ולכן הנתינה של וודי היא אצילית במיוחד. כי הוא מסוגל לתת לוודי להמשיך להתקיים בחיים של מישהי אחרת.
אולי זו הסיבה שלא מספרים כבר סיפורים חדשים, זהו הניצחון האמיתי על הניהיליזם. זו הסיבה שלצעצוע של סיפור יישאר מופת של סרט שהוא קודם כל סרט דמויות. שהסיפור הצליח להביא אותן לרמה גבוהה של עצמאות רגשית.

דמויות האנימציה הטובות ביותר היו שחקנים. זה בולט ברוג'ר ראביט אבל היה נכון כבר קודם. מיקי מאוס הוא דמות אנימציה שלוהקה לסרט שלא קשור אליה! שולית הקוסם הוא סיפור שלא שייך לעולם ממנו מיקי בא בסרטים הקצרים. אבל זו הגדולה של מיקי כמו של באגס ועוד רבים וטובים. הם קודם כל דמויות. ורק אחר כך משרתות עלילה. וזו הגדולה גם של הדמויות בצעצוע של סיפור.











פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.