דלג לתוכן הראשי

החיים מפלסטיק וגומי! על צעצוע של סיפור 3.

צעצוע של סיפור 3.
איזה סרט נהדר. כבר הרבה זמן לא לקחתי איתי סרט כדי שיתעכל כמה ימים ואז לאט לאט האסימונים מתחילים ליפול. כמו שיאיר רווה כתב כאן, הסרט נגע להרבה אנשים אבל ה"למה" מגיע מאוחר יותר. אולי בעיקר כי זה לא סרט קל, על גבול המפחיד. גן ילדים מעולם לא היה נראה נורא כל כך.

הייתי רוצה לנסות להאיר את נקודת המבט שלי על הסרט (או הטריולוגיה) מתוך היתרון המסוים, שרלוונטי פה, שגם אני כמו יוצרי הסרט, גבר ואנימטור (לאו דווקא בסדר הזה).

בצעצוע של סיפור אין כמעט סיפורי אהבה. יש סיפור אחווה ואפילו אחוות גברים. (אולי זה מוצדק כשהילד הוא זכר, ולכן דמויות נשיות ננטשות במהלך העלילה על חשבון הדמויות הגבריות והטום-בויאיות) ועם זה יש חיפוש תמידי אחרי משמעות החיים. החיים דייקא. כי בשלב הראשוני, המתח הבסיסי הוא בהכרה כי לצעצועים אין באמת חיים. ג'סי מסבירה את זה יפה.


הם יודעים שהם לא "חיים". נתעלם לרגע מהיכולת לזוז, בשורש, ברור שהחיות שלהם חייבת להיות מואצלת. ולכן, להיות נשכח, "צעצוע אבוד" או מוחלף, זהו סוג של מוות. אז מהם חיים? בוויתור של באז על עולמו הדמיוני הוא לא מאבד את החיות שלו אלא מתחבר אליה. בהכרה שלו בכך שהחיות מגיעה מאנדי הוא הופך להיות מי שהוא. אפילו ברמה המתה-פיזית שנותנת לו את היכולת לעוף.
זה בסרט הראשון.
בסרט השני משהו אחר מאיים על החיים. וזה חיי הנצח. אני מכיר את זה מעולם הישיבה. שם יש תחושה שבתוך עולם סגור ותאורטי נוגעים בנצח. כלומר, הצד הלא יפה של החיים הוא שהם "מלוכלכים" (כמו במטריקס). החיים גורמים לך להשבר, להקרע להפגע. ובמוזיאון זה לא קורה. אתה מאחורי זכוכית ומטפלים בך, ואף אחד לא יכול לגעת בך וגם לא מחבק. אם בסרט הראשון וודי היה צריך להביא את באז אל קבלה של עולם הצעצועים, בסרט השני הוא עצמו היה צריך לחזור לשם אחרי שנפתחה בפניו דלת לחיי נצח שהם חיים ללא אהבה. ללא משמעות. הוא מושא להשראה אבל הוא לא מכיל רגש אמיתי. הוא פריט נוסטלגי. זהו סרט שתאם תקופה בה אין גיבורים יותר. ודווקא באז היה מחוסן בפניה כי הוא כבר הבין שגם כשהוא היה גיבור, הוא היה גיבור דמיוני. לוודי היה יותר קשה להבין את זה.

הסרט השלישי מרגש מאוד. ובאמת הרבה מהטענות שעולות מהמאמר הזה מוצדקות. הדמויות עוברות תהליך ניהליסטי. הן יורדות מדחי לדחי ומאבדות כל זיקה למשהו שהיווה משמעות בעיניהן. כבר לא מדובר באמת מול שקר או חיים מול חיי נצח אלא פשוט בהשרדות. שגם היא מאבדת משמעות כשלאצו צועק עליהם: "אתם רק פלסטיק וגומי!" כשהצעצועים בורחים הם לא מייחלים כבר לכלום. הם מייחלים לעליית הגג. להיות משהו איפשהו רק כדי לא להיות כלום. זיכרון ישן, משהו שמישהו ימצא מתישהו אולי. או הילדים שלו. והמאמר הזה טוען שהסוף, לפיו הם מוצאים בית חדש, הוא סטייה מהמהלך של כל הסרט. כי הוא מחזיר אותם למעגל חסר הפשר של הקיום כצעצועים. מעבר לזה, עולה גם הטענה שאנחנו הצופים לא יכולים להזדהות עם הצעצועים כי ההצדקה לקיום שלהם אינה עצמאית. הם צריכים בעלים כדי להרגיש בעלי משמעות.
הייתי רוצה לחלוק על זה.
מאחורי כל רגש שעולה בסרט יש גרעין רגשי עמוק יותר. לכן גן הילדים באמת מפחיד. לכן המוזיאון הוא באמת חיי נצח. זו כתיבה תסריטאית שמצליחה להעלות  את המטאפורה לדרגת הדבר עצמו. אנחנו לא "מסבירים לעצמנו" שבאז חושב שהוא איש חלל אנחנו מרגישים מה זה אומר. מה זה להתפלל שיש משמעות לחיים האלה. ולכן אנחנו מרגישים את האימה שברגע ההכרה שאין שום דבר "מעבר". הכרה שמובילה לסצינה שהיא הדבר הכי קרוב לתאר התאבדות בסרט ילדים!


אז מה הגרעין הרגשי פה?
אז זו דעתי. בכל הסרטים הפחד הוא להיות מוחלף ולכן אנדי חייב להיות הכתובת הבייתה תמיד. הוא ה"אל" שלהם. הוא המאציל חיים. אבל פה לראשונה הפחד (של וודי) הוא לא להיות מוחלף אלא להחליף את אנדי! הטענה שלו לאורך הסרט היא לא להחליף את אנדי! עדיף להיות טחוב בעליית הגג ולא לנטוש את אנדי. הויתור על אנדי הוא הויתור על אלוהים. מזכיר לי את הקינה של ביאליק ב"הכנסיני תחת כנפך" הוא כותב: "השכינה, כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה." הוא לא נוטש את קן האמונה לא בשביל עצמו! אלא בשביל אנדי!
אבל פה לא מדובר בביאליק. כנף ימין אינה שבורה אלא מתבגרת. וזה הבדל מהותי! מה משמעות הבגרות? מה המשעמעות של עזיבת הבית? למה זה חשוב להראות את כאב הלב של אמא של אנדי לראות את החדר שלו ריק? כי עד עכשיו נטישה משמעה היה מוות. ואילו עכשיו התבגרות.

אבל אנדי הוא לא ילד רגיל למרות שהוא די כל-אחד-כזה. הוא לא רק מתייחס לצעצועים שלו יפה אלא הוא מזהה מי הם. הצעצועים של בוני מתיחסים לעצמם כשחקנים. החיים הכפולים האלה הם החיים האמיתיים. דמות שיודעת שהיא דמות היא דמות "עצמאית." גם אנדי מודע לשניות הזו. לפער בין העולם הדמיוני שהוא יצר לצעצועים שלו ומי שהם "באמת". הוא נתן להם את היכולת להתקיים בלעדיו. הוא באמת הכיר אותם. וזו הסיבה לדעתי שהסוף הוא כל כך חזק. אנחנו בעידן שבו קל לעשות אנימציה, סליחה על הנימה האישית. אתה מצייר חיוך לדמות והדמות "מחייכת", קונספטואלית. שכלית.  אבל רגש אמיתי. כשדמות מחייכת ואתה באמת מרגיש חיוך. או כל ניואנס אחר, זה נדיר. כי את ההבנה שלא מספיק לצייר חיוך כדי להרגיש חיוך לא כל אנימטור מבין. (וגם אני עדין לא). היכולת לספר סיפור ספציפי ולהאיר משהו פתוח הוא שמאפק לחיים לזלוג פנימה. אז מה אני אומר? שאנדי הוא אנימטור. והחיים שהוא מעניק לצעצועים שלו אינם מסתכמים בעולם הפנימי שלו. הם החיים שלהם. הם החיים שהם לוקחים איתם הלאה. כשהוא מציג את הצעצועים לבוני הוא מתעקש להכיר לה אותם.

הוא לא מסתפק בלתת לה לשחק בהם הוא רוצה שמשהו ימשיך. אותו סיפור יסופר. גם אם באופן אחר. הוא הפך אותם לדמויות.
אני מרגיש שזו התשובה גם ללאטצו. הדובון. הוא באמת עסוק בהשרדות. הוא מנסה להמנע ממוות פיזי של בובת צעצוע. הוא כבר לא מחפש נחמה בבני אדם. הוא בנה משחק פרמידה קפיטליסטי בו (כמו שהוא חווה) לכולם יש תחליף ולכן המטרה היא רק לשמור את הראש מעל המים. להיות הכי גבוה. מה שאנדי נתן לצעצועים שלו זה משהו שגם אם הם יאבדו לעד אי אפשר לקחת מהם. הוא נתן להם להיות דמויות.

אני יודע שיש סתירה פנימית במה שאני אומר. אם הם יכולים לחיות בלעדיו למה ההתעקשות לספר לבוני את הסיפור שלו?
התשובה היא רגש. התשובה היא הסיבה שהסצינה בסוף מרגשת. כן, הם חופשיים אבל דמות בלי סיפור. סיפור שמועבר כמו כאן מדור לזה שאחריו היא סתם דמיון. "שום דבר לא אמיתי", "תמציאי להם סיפור חדש." כשהוא מספר לה הוא מעבר לה את מה שחשוב לנו כצופים להבין, מה האיכות של רגש אמיתי. כשלמישהו אכפת ממשהו באמת. ולכן הנתינה של וודי היא אצילית במיוחד. כי הוא מסוגל לתת לוודי להמשיך להתקיים בחיים של מישהי אחרת.
אולי זו הסיבה שלא מספרים כבר סיפורים חדשים, זהו הניצחון האמיתי על הניהיליזם. זו הסיבה שלצעצוע של סיפור יישאר מופת של סרט שהוא קודם כל סרט דמויות. שהסיפור הצליח להביא אותן לרמה גבוהה של עצמאות רגשית.

דמויות האנימציה הטובות ביותר היו שחקנים. זה בולט ברוג'ר ראביט אבל היה נכון כבר קודם. מיקי מאוס הוא דמות אנימציה שלוהקה לסרט שלא קשור אליה! שולית הקוסם הוא סיפור שלא שייך לעולם ממנו מיקי בא בסרטים הקצרים. אבל זו הגדולה של מיקי כמו של באגס ועוד רבים וטובים. הם קודם כל דמויות. ורק אחר כך משרתות עלילה. וזו הגדולה גם של הדמויות בצעצוע של סיפור.











פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):