}

23:07

"האחר": מפלצות ודרקונים בעולם אוטופי

"האחר" וההתיחסות אליו היא נושא שמייצר הרבה מהסיפורים שסביבנו. המבט על קבוצות יריבות, עוינות ונסיונות התיווך בינהן מכיל בתוכו מתח בסיסי פשוט יחד עם יכולת לייצר מסר שהוא זמין ופשוט. בהרבה מהסיפורים האלה יש פתרון שאומר בערך כך: כולנו דומים, המלחמה היא מיותרת ונובעת מפחד דמיוני, או ממחלוקת ארכנית ומגוכחת. אבל ישנם סוגים שונים של קונפליקטים מהסוג הזה. ואנסה למנות בקצרה ארבעה. החשטפים של דוקטור סוס, אוזו ומוזו מכפר קקורוזו של אפריים סידון, הדרקון הראשון שלי ומפלצות בע"מ.

החשטפים של דוקטור סוס מכילים שתי קבוצות שהן בינהן כל הבדל פרט לכוכב על הבטן. מי שיש לו כוכב על הבטן מרגיש שהוא מוצלח מהשני. ההזרה של דוקטור סוס ליצורים מדומיינים והבחירה לסמן את הגורם המפריד כסמלי לחלוטין מאפשר גם את הפתרון: ריקון מתוכן של נושא המחלוקת על ידי החלפת הכוכבים על הבטנים עד לריקון ממשמעות. ניתן לזהות את הכוכב ככל הבט תרבותי סובייקטיבי שאינו מייצג תוכן אמיתי מהותי.
אפריים סידון, אני חייב לומר שבעיניי הוא אחד הסופרים השרלטנים שקיימים לילדים. הוא למעשה כותב סאטירה למבוגרים במסווה של ספרות ילדים, דבר שלדעתי הוא פשע ספרותי כלפי ילדים. התוצאה היא בהרבה פעמים דמגוגית ופשטנית, כשניתן לזהות בקלות את מושא המטאפורות שלו. המצב הוא חמור בעיקר בספר "ספור מוזר ומלא תמהון על האי הגיון" שם ה"רעים" הם חבורה של פרימטיבים עם מנהגים משונים שבשם הרגישות למיעוט כופה על תושבי האי-גיון להתנהג כמוהם כשהרמיזה הברורה היא לחרדים. לא משנה. אוזו ומוזו מכפר קוקורוזו הוא מקרה דומה. שני אנשים רבים בגלל שטות, מקימים חומה בינהם ומחנכים לשנאה את ילדהם, הם מספרים לילדים שמעבר לגדר יש "מפלצת" עד שהאמת מתגלה. פשטני, כבר אמרתי? החשטפים הם מגוחכים אבל המחלוקת בינהם, גם אם מטאפורית, היא ביטוי של מחלוקת שקיימת בעולמנו: זיהוי תרבותי חברתי מפריד ויצירת "אליטה" ללא ביסוס ממשי. אבל אצל אפריים סידון הכל זה גחמה. אין מחלוקת אמיתי, יש רק מפלצות מדומינות. ואין פתרון אמיתי כי עצם ההצצה מעבר לגדר היא שמביאה את ההארה.


"הדרקון הראשון שלי"הוא לכאורה עוד מקרה פוסט מודרני. שוב אנו נתקלים בקבוצות עוינות (ועוד מיתולוגיות!) הלומדות לחיות זו עם זו. אבל שם מדובר במצג שווא לגמרי. הדרקונים אינם רעים, הם פשוט לא דרקונים! הם כלבלבים מגודלים! ניתן לאלף אותם ולרכב עליהם.ידידי נדב ארבל, הפנה את תשומת ליבי לכך שבתחילת הסרט הדרקונים מוצגים כ"PESTS", טפילים, ובסוף הסרט, לאחר הרפתקאות רבות הם מוצגים כ"PETS". כלומר: יש פה משחק אמריקני כפול וצבוע. מצד אחד מלמדים אותנו שהאויב אינו באמת אויב, שהוא בעצם "בסדר" ומהצד השני עדיין מתנשאים עליו. קולוניאליזם נאור טיפוסי. יש לנו חיית מחמד חדשה! דרקון! כוח עבודה זול שניתן להאכיל בליטופים מתחת לסנטר. כמה טיפוסי, כמה מאכזב.


מפלצות בע"מ לעומת זאת לא נופל למלכודת הזו, פעמיים. בעוד אצל אפריים סידון המפלצות הן מדומינות על מנת לחנך את הנוער לפחד, שם המפלצות הן אמיתיות, אבל הסיבה לפחד אינה אמיתית. המפלצות קיימות אבל הן אינן מסוכנות. הפחד הוא אמצעי לייצור אנרגיה, מתח חשמלי.  כך ש"פיקסאר", ממש כמו טים ברטון ב"הסיוט שלפני חג המולד", יצרו עולם של פחדים שמהותו היא הפחד. הפחד עומד בפני עצמו, בלי סיבת מקור. הפחד הוא ערך כהיותו מקור לריגוש. כמו סיפור טוב.

במהלך הסרט, כמו אצל סידון, הקיר נשבר, ודמויות מתוודאות האחת לשניה משני צידי הדלת של חדר הילדים. אבל התוצאה שונה. למרות שאנחנו מגלים שמפלצות וילדים אינם מסוכנים זה לזה אנחנו מגיעים לסוף הסרט. שם רוז, הדמות של המזכירה, מתגלה כראש הסוכנים החשאים שמטרתם להפריד בין ילדים למפלצות. והיא דורשת לשמור את כל מה קרה בסוד. והשאלה המתבקשת היא: למה? אם אין אמת בפחד אז למה שמור בסוד את העובדה שילדים אינם מסוכנים? מדוע לא לחיות בשלווה ובהרמוניה ביחד?

התשובה, לדעתי היא המתח. בניגוד לגישה של ג'ון לנון השואפת להשוות בין כל האנשים, למחוק גבולות ותרבויות, מפלצות בע"מ מתאר מציאות שבה מתח בינינו ל"אחר" הוא חיובי כי הוא מייצר מתח. בלי מתח אין זהות, אין אהבה ונכון, גם אין אלימות, יש רק אדישות. "כשכולם מיוחדים זה אומר שאף אחד לא מיוחד" (משפחת סופר-על). זהו פתרון עמוק כי במקום לבטל את המתח בין העולמות, הוא מסב אותו, מפחד לצחוק. צחוק הוא דומה לפחד, הוא נובע מפערים. פערים בין ציפיות למציאות, פערים בין צורות שונות, פערים הדרך שבה דברים אמורים להיות לאיך שהם מופיעים. זה אותו החומר, אותה האנרגיה אבל חיובית, מפרה, ועוצמתית יותר.