דלג לתוכן הראשי

"האחר": מפלצות ודרקונים בעולם אוטופי

"האחר" וההתיחסות אליו היא נושא שמייצר הרבה מהסיפורים שסביבנו. המבט על קבוצות יריבות, עוינות ונסיונות התיווך בינהן מכיל בתוכו מתח בסיסי פשוט יחד עם יכולת לייצר מסר שהוא זמין ופשוט. בהרבה מהסיפורים האלה יש פתרון שאומר בערך כך: כולנו דומים, המלחמה היא מיותרת ונובעת מפחד דמיוני, או ממחלוקת ארכנית ומגוכחת. אבל ישנם סוגים שונים של קונפליקטים מהסוג הזה. ואנסה למנות בקצרה ארבעה. החשטפים של דוקטור סוס, אוזו ומוזו מכפר קקורוזו של אפריים סידון, הדרקון הראשון שלי ומפלצות בע"מ.

החשטפים של דוקטור סוס מכילים שתי קבוצות שהן בינהן כל הבדל פרט לכוכב על הבטן. מי שיש לו כוכב על הבטן מרגיש שהוא מוצלח מהשני. ההזרה של דוקטור סוס ליצורים מדומיינים והבחירה לסמן את הגורם המפריד כסמלי לחלוטין מאפשר גם את הפתרון: ריקון מתוכן של נושא המחלוקת על ידי החלפת הכוכבים על הבטנים עד לריקון ממשמעות. ניתן לזהות את הכוכב ככל הבט תרבותי סובייקטיבי שאינו מייצג תוכן אמיתי מהותי.
אפריים סידון, אני חייב לומר שבעיניי הוא אחד הסופרים השרלטנים שקיימים לילדים. הוא למעשה כותב סאטירה למבוגרים במסווה של ספרות ילדים, דבר שלדעתי הוא פשע ספרותי כלפי ילדים. התוצאה היא בהרבה פעמים דמגוגית ופשטנית, כשניתן לזהות בקלות את מושא המטאפורות שלו. המצב הוא חמור בעיקר בספר "ספור מוזר ומלא תמהון על האי הגיון" שם ה"רעים" הם חבורה של פרימטיבים עם מנהגים משונים שבשם הרגישות למיעוט כופה על תושבי האי-גיון להתנהג כמוהם כשהרמיזה הברורה היא לחרדים. לא משנה. אוזו ומוזו מכפר קוקורוזו הוא מקרה דומה. שני אנשים רבים בגלל שטות, מקימים חומה בינהם ומחנכים לשנאה את ילדהם, הם מספרים לילדים שמעבר לגדר יש "מפלצת" עד שהאמת מתגלה. פשטני, כבר אמרתי? החשטפים הם מגוחכים אבל המחלוקת בינהם, גם אם מטאפורית, היא ביטוי של מחלוקת שקיימת בעולמנו: זיהוי תרבותי חברתי מפריד ויצירת "אליטה" ללא ביסוס ממשי. אבל אצל אפריים סידון הכל זה גחמה. אין מחלוקת אמיתי, יש רק מפלצות מדומינות. ואין פתרון אמיתי כי עצם ההצצה מעבר לגדר היא שמביאה את ההארה.


"הדרקון הראשון שלי"הוא לכאורה עוד מקרה פוסט מודרני. שוב אנו נתקלים בקבוצות עוינות (ועוד מיתולוגיות!) הלומדות לחיות זו עם זו. אבל שם מדובר במצג שווא לגמרי. הדרקונים אינם רעים, הם פשוט לא דרקונים! הם כלבלבים מגודלים! ניתן לאלף אותם ולרכב עליהם.ידידי נדב ארבל, הפנה את תשומת ליבי לכך שבתחילת הסרט הדרקונים מוצגים כ"PESTS", טפילים, ובסוף הסרט, לאחר הרפתקאות רבות הם מוצגים כ"PETS". כלומר: יש פה משחק אמריקני כפול וצבוע. מצד אחד מלמדים אותנו שהאויב אינו באמת אויב, שהוא בעצם "בסדר" ומהצד השני עדיין מתנשאים עליו. קולוניאליזם נאור טיפוסי. יש לנו חיית מחמד חדשה! דרקון! כוח עבודה זול שניתן להאכיל בליטופים מתחת לסנטר. כמה טיפוסי, כמה מאכזב.


מפלצות בע"מ לעומת זאת לא נופל למלכודת הזו, פעמיים. בעוד אצל אפריים סידון המפלצות הן מדומינות על מנת לחנך את הנוער לפחד, שם המפלצות הן אמיתיות, אבל הסיבה לפחד אינה אמיתית. המפלצות קיימות אבל הן אינן מסוכנות. הפחד הוא אמצעי לייצור אנרגיה, מתח חשמלי.  כך ש"פיקסאר", ממש כמו טים ברטון ב"הסיוט שלפני חג המולד", יצרו עולם של פחדים שמהותו היא הפחד. הפחד עומד בפני עצמו, בלי סיבת מקור. הפחד הוא ערך כהיותו מקור לריגוש. כמו סיפור טוב.

במהלך הסרט, כמו אצל סידון, הקיר נשבר, ודמויות מתוודאות האחת לשניה משני צידי הדלת של חדר הילדים. אבל התוצאה שונה. למרות שאנחנו מגלים שמפלצות וילדים אינם מסוכנים זה לזה אנחנו מגיעים לסוף הסרט. שם רוז, הדמות של המזכירה, מתגלה כראש הסוכנים החשאים שמטרתם להפריד בין ילדים למפלצות. והיא דורשת לשמור את כל מה קרה בסוד. והשאלה המתבקשת היא: למה? אם אין אמת בפחד אז למה שמור בסוד את העובדה שילדים אינם מסוכנים? מדוע לא לחיות בשלווה ובהרמוניה ביחד?

התשובה, לדעתי היא המתח. בניגוד לגישה של ג'ון לנון השואפת להשוות בין כל האנשים, למחוק גבולות ותרבויות, מפלצות בע"מ מתאר מציאות שבה מתח בינינו ל"אחר" הוא חיובי כי הוא מייצר מתח. בלי מתח אין זהות, אין אהבה ונכון, גם אין אלימות, יש רק אדישות. "כשכולם מיוחדים זה אומר שאף אחד לא מיוחד" (משפחת סופר-על). זהו פתרון עמוק כי במקום לבטל את המתח בין העולמות, הוא מסב אותו, מפחד לצחוק. צחוק הוא דומה לפחד, הוא נובע מפערים. פערים בין ציפיות למציאות, פערים בין צורות שונות, פערים הדרך שבה דברים אמורים להיות לאיך שהם מופיעים. זה אותו החומר, אותה האנרגיה אבל חיובית, מפרה, ועוצמתית יותר.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/