דלג לתוכן הראשי

"האחר": מפלצות ודרקונים בעולם אוטופי

"האחר" וההתיחסות אליו היא נושא שמייצר הרבה מהסיפורים שסביבנו. המבט על קבוצות יריבות, עוינות ונסיונות התיווך בינהן מכיל בתוכו מתח בסיסי פשוט יחד עם יכולת לייצר מסר שהוא זמין ופשוט. בהרבה מהסיפורים האלה יש פתרון שאומר בערך כך: כולנו דומים, המלחמה היא מיותרת ונובעת מפחד דמיוני, או ממחלוקת ארכנית ומגוכחת. אבל ישנם סוגים שונים של קונפליקטים מהסוג הזה. ואנסה למנות בקצרה ארבעה. החשטפים של דוקטור סוס, אוזו ומוזו מכפר קקורוזו של אפריים סידון, הדרקון הראשון שלי ומפלצות בע"מ.

החשטפים של דוקטור סוס מכילים שתי קבוצות שהן בינהן כל הבדל פרט לכוכב על הבטן. מי שיש לו כוכב על הבטן מרגיש שהוא מוצלח מהשני. ההזרה של דוקטור סוס ליצורים מדומיינים והבחירה לסמן את הגורם המפריד כסמלי לחלוטין מאפשר גם את הפתרון: ריקון מתוכן של נושא המחלוקת על ידי החלפת הכוכבים על הבטנים עד לריקון ממשמעות. ניתן לזהות את הכוכב ככל הבט תרבותי סובייקטיבי שאינו מייצג תוכן אמיתי מהותי.
אפריים סידון, אני חייב לומר שבעיניי הוא אחד הסופרים השרלטנים שקיימים לילדים. הוא למעשה כותב סאטירה למבוגרים במסווה של ספרות ילדים, דבר שלדעתי הוא פשע ספרותי כלפי ילדים. התוצאה היא בהרבה פעמים דמגוגית ופשטנית, כשניתן לזהות בקלות את מושא המטאפורות שלו. המצב הוא חמור בעיקר בספר "ספור מוזר ומלא תמהון על האי הגיון" שם ה"רעים" הם חבורה של פרימטיבים עם מנהגים משונים שבשם הרגישות למיעוט כופה על תושבי האי-גיון להתנהג כמוהם כשהרמיזה הברורה היא לחרדים. לא משנה. אוזו ומוזו מכפר קוקורוזו הוא מקרה דומה. שני אנשים רבים בגלל שטות, מקימים חומה בינהם ומחנכים לשנאה את ילדהם, הם מספרים לילדים שמעבר לגדר יש "מפלצת" עד שהאמת מתגלה. פשטני, כבר אמרתי? החשטפים הם מגוחכים אבל המחלוקת בינהם, גם אם מטאפורית, היא ביטוי של מחלוקת שקיימת בעולמנו: זיהוי תרבותי חברתי מפריד ויצירת "אליטה" ללא ביסוס ממשי. אבל אצל אפריים סידון הכל זה גחמה. אין מחלוקת אמיתי, יש רק מפלצות מדומינות. ואין פתרון אמיתי כי עצם ההצצה מעבר לגדר היא שמביאה את ההארה.


"הדרקון הראשון שלי"הוא לכאורה עוד מקרה פוסט מודרני. שוב אנו נתקלים בקבוצות עוינות (ועוד מיתולוגיות!) הלומדות לחיות זו עם זו. אבל שם מדובר במצג שווא לגמרי. הדרקונים אינם רעים, הם פשוט לא דרקונים! הם כלבלבים מגודלים! ניתן לאלף אותם ולרכב עליהם.ידידי נדב ארבל, הפנה את תשומת ליבי לכך שבתחילת הסרט הדרקונים מוצגים כ"PESTS", טפילים, ובסוף הסרט, לאחר הרפתקאות רבות הם מוצגים כ"PETS". כלומר: יש פה משחק אמריקני כפול וצבוע. מצד אחד מלמדים אותנו שהאויב אינו באמת אויב, שהוא בעצם "בסדר" ומהצד השני עדיין מתנשאים עליו. קולוניאליזם נאור טיפוסי. יש לנו חיית מחמד חדשה! דרקון! כוח עבודה זול שניתן להאכיל בליטופים מתחת לסנטר. כמה טיפוסי, כמה מאכזב.


מפלצות בע"מ לעומת זאת לא נופל למלכודת הזו, פעמיים. בעוד אצל אפריים סידון המפלצות הן מדומינות על מנת לחנך את הנוער לפחד, שם המפלצות הן אמיתיות, אבל הסיבה לפחד אינה אמיתית. המפלצות קיימות אבל הן אינן מסוכנות. הפחד הוא אמצעי לייצור אנרגיה, מתח חשמלי.  כך ש"פיקסאר", ממש כמו טים ברטון ב"הסיוט שלפני חג המולד", יצרו עולם של פחדים שמהותו היא הפחד. הפחד עומד בפני עצמו, בלי סיבת מקור. הפחד הוא ערך כהיותו מקור לריגוש. כמו סיפור טוב.

במהלך הסרט, כמו אצל סידון, הקיר נשבר, ודמויות מתוודאות האחת לשניה משני צידי הדלת של חדר הילדים. אבל התוצאה שונה. למרות שאנחנו מגלים שמפלצות וילדים אינם מסוכנים זה לזה אנחנו מגיעים לסוף הסרט. שם רוז, הדמות של המזכירה, מתגלה כראש הסוכנים החשאים שמטרתם להפריד בין ילדים למפלצות. והיא דורשת לשמור את כל מה קרה בסוד. והשאלה המתבקשת היא: למה? אם אין אמת בפחד אז למה שמור בסוד את העובדה שילדים אינם מסוכנים? מדוע לא לחיות בשלווה ובהרמוניה ביחד?

התשובה, לדעתי היא המתח. בניגוד לגישה של ג'ון לנון השואפת להשוות בין כל האנשים, למחוק גבולות ותרבויות, מפלצות בע"מ מתאר מציאות שבה מתח בינינו ל"אחר" הוא חיובי כי הוא מייצר מתח. בלי מתח אין זהות, אין אהבה ונכון, גם אין אלימות, יש רק אדישות. "כשכולם מיוחדים זה אומר שאף אחד לא מיוחד" (משפחת סופר-על). זהו פתרון עמוק כי במקום לבטל את המתח בין העולמות, הוא מסב אותו, מפחד לצחוק. צחוק הוא דומה לפחד, הוא נובע מפערים. פערים בין ציפיות למציאות, פערים בין צורות שונות, פערים הדרך שבה דברים אמורים להיות לאיך שהם מופיעים. זה אותו החומר, אותה האנרגיה אבל חיובית, מפרה, ועוצמתית יותר.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…