}

13:03

התנ"ך שאינו נגמר לגלקסיה- מחשבות ואסוציאציות.


איורים: ג'ון מארז, קונספט ארטיסט 
יש משהו מיוחד שמשותף ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ,לתורה ול"הסיפור שאינו נגמר". והוא, ששלושתם לא הם. המדריך לטרמפיסט שאנחנו קוראים הוא לא המדריך לטרמפיסט אלא סיפור על אדם שאיכשהו קרא את המדריך לטרמפיסט (אבל על שני הספרים מאחורה כתוב "בלי פאניקה"). גם הסיפור שאינו נגמר עוסק בעצם בילד שקרא ונשאב לתוך הסיפור שאינו נגמר, שחיצונית נראה כאותו ספר שהקורא מחזיק בו (איור שני נחשים עם זנב האחד בפה השני). המוזר הוא שגם התורה לכאורה אינה "התורה" המוזכרת בתורה. אלא סיפור על היווצרותו של עם שקיבל את התורה.
אז מהי "התורה האמיתית", אם כך?

בסיפור שאינו נגמר יש כמה רבדים. ישנו "סיפור" וישנה "מציאות". ע"פ אמצע הספר (והסרט למי שראה) תפקיד הסיפור הוא לחבר את העולמות. מתוך ההזדהות עם הגיבור. הסיפור כמעשה אמנות, יכול לגרום ליציאה מגבולות פנטסיה שכידוע, אין לה גבולות.
אני חושב שאותו דבר קורה עם התורה. הרי היא סוג של דיאלוג עם עולם, שע"פ רבי נחמן נוגע-לא נוגע עם עולמינו. עולמה הוא אינסופי אבל עם גבולות. ואנחנו, האדם בעל הידיעה, נמצא מעבר לגבול הזה. אנחנו שייכים לאיזור "הסופי", התחום בזמן ובמקום. יותר מזה, איזו הצדקה לכך יש שהתורה תהיה דווקא סיפור? למה לא רשימת מצוות? למה לא נאום ארוך ומטיף? למה שאלוהים ישתמש באמצעי ספרותי, עלילתי, עם דמויות ועם התפתחות ועם דרמה? ואיפה אנחנו בתוך כל זה?
בסופו של דבר, ממלכת פנטסיה לא יכולה להתקיים ללא הילד הקורא. הקיסרית של פנטסיה הייתה צריכה את אטריו שיגיע אל ליבו של בסטיאן שנמצא מעבר לגבולות פנטסיה. להבדיל מזה, גם התורה צריכה חיות, דיאלוג תמידי עם החיים, התחדשות. ולכן היא צריכה אותנו. לא בגלל שאנחנו מלאכים, להפך, פשוט כי אנחנו חיים. והתורה היא תורת חיים. בעצם, דבר זה נקרא תורה שבעל פה. כלומר תורה שאינה "כתובה", חתומה וסופית.  היא צריכה להתחדש בהקראה, בלימוד, בעל-פה. התורה ש"בעל פה" היא התורה שמחכה לפרשנות היא הפתח לחיות ולדינמיות. היא שהופכת את התורה הכתובה לאינסופית.

איפה השניות הזו קיימת במדריך לטרמפיסט?
בישיבה בה למדתי היה לי חברותא למדריך. התחושה מהלימוד שלנו הייתה ש"המדריך" מעוות זמן ומקום בלי רחמים ומחזיר אותנו לנקודה ראשונית: היותינו בני אדם. זה נושא שחוזר שם כל הזמן. המעליות, הרובוטים, החייזרים, כולם אנושיים או מבטאים נקודה אנושית. למעשה הספר הוא חגיגת אנושיות אחת גדולה. לכן, כש"המדריך לטרמפיסט" אומר ש"כדור הארץ אינו מזיק ברובו" וכאילו מתעלם מקיומנו הוא למעשה מוכיח, באירוניה, שאנחנו עומדים במרכז של כל דבר בגלקסיה (אותו דבר קרה לזאפוד כשהוא נכנס למכשיר לפרספקטיבה טוטלית, הוא לא איבד את שפיותו נוכח קטנותו ביחס ליקום. להפך, הוא ראה ביקום שיקוף אגואיסטי של עצמו). האנושיות צצה שוב ושוב מכל משחק מדע בדיוני, מכל דמות, מכל תאוריה הזויה שעולה בספר. כשאנו קוראים בספר אנו בעצם מעיינים דרך הסיפור במהות של המדריך, שהיא: אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להסתתר: הקיום האנושי ירדוף אותך גם אם תשחק בזמן, גם אם תשנה זהות, גם אם תגיע ליקומים מקבילים. בסוף תחזור לעצמך. זהו המדריך האמיתי לגלקסיה. קח איתך מגבת וקח את עצמך בידיים.

סוף  העולם

דג בבל
האיורים שלו למדריך נעשו עבור http://picturebookreport.com בלוג שמזמין מאיירים לאייר ספר אהוב שיש לו מקבילה ישראלית: הגרסה המאוירת.

המפגש הלילי של ענק האבן הננס ושדון הלילה
איור של שמרית אלקנתי המוכשרת ל"מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן:

רשימה יפה של אלי אשד על המדריך לטרמפיסט ובו מצוטט יאיר רווה מבקר הקולנוע אומר: "יש כמה ספרים שכל פעם שאני פותח אותם וקורא משפט אקראי, זה עדיין נוגע לחיים שלי בצורה מאוד עמוקה – והספרים הם הגמרא וספריו של אדמס"