דלג לתוכן הראשי

התנ"ך שאינו נגמר לגלקסיה- מחשבות ואסוציאציות.


איורים: ג'ון מארז, קונספט ארטיסט 
יש משהו מיוחד שמשותף ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ,לתורה ול"הסיפור שאינו נגמר". והוא, ששלושתם לא הם. המדריך לטרמפיסט שאנחנו קוראים הוא לא המדריך לטרמפיסט אלא סיפור על אדם שאיכשהו קרא את המדריך לטרמפיסט (אבל על שני הספרים מאחורה כתוב "בלי פאניקה"). גם הסיפור שאינו נגמר עוסק בעצם בילד שקרא ונשאב לתוך הסיפור שאינו נגמר, שחיצונית נראה כאותו ספר שהקורא מחזיק בו (איור שני נחשים עם זנב האחד בפה השני). המוזר הוא שגם התורה לכאורה אינה "התורה" המוזכרת בתורה. אלא סיפור על היווצרותו של עם שקיבל את התורה.
אז מהי "התורה האמיתית", אם כך?

בסיפור שאינו נגמר יש כמה רבדים. ישנו "סיפור" וישנה "מציאות". ע"פ אמצע הספר (והסרט למי שראה) תפקיד הסיפור הוא לחבר את העולמות. מתוך ההזדהות עם הגיבור. הסיפור כמעשה אמנות, יכול לגרום ליציאה מגבולות פנטסיה שכידוע, אין לה גבולות.
אני חושב שאותו דבר קורה עם התורה. הרי היא סוג של דיאלוג עם עולם, שע"פ רבי נחמן נוגע-לא נוגע עם עולמינו. עולמה הוא אינסופי אבל עם גבולות. ואנחנו, האדם בעל הידיעה, נמצא מעבר לגבול הזה. אנחנו שייכים לאיזור "הסופי", התחום בזמן ובמקום. יותר מזה, איזו הצדקה לכך יש שהתורה תהיה דווקא סיפור? למה לא רשימת מצוות? למה לא נאום ארוך ומטיף? למה שאלוהים ישתמש באמצעי ספרותי, עלילתי, עם דמויות ועם התפתחות ועם דרמה? ואיפה אנחנו בתוך כל זה?
בסופו של דבר, ממלכת פנטסיה לא יכולה להתקיים ללא הילד הקורא. הקיסרית של פנטסיה הייתה צריכה את אטריו שיגיע אל ליבו של בסטיאן שנמצא מעבר לגבולות פנטסיה. להבדיל מזה, גם התורה צריכה חיות, דיאלוג תמידי עם החיים, התחדשות. ולכן היא צריכה אותנו. לא בגלל שאנחנו מלאכים, להפך, פשוט כי אנחנו חיים. והתורה היא תורת חיים. בעצם, דבר זה נקרא תורה שבעל פה. כלומר תורה שאינה "כתובה", חתומה וסופית.  היא צריכה להתחדש בהקראה, בלימוד, בעל-פה. התורה ש"בעל פה" היא התורה שמחכה לפרשנות היא הפתח לחיות ולדינמיות. היא שהופכת את התורה הכתובה לאינסופית.

איפה השניות הזו קיימת במדריך לטרמפיסט?
בישיבה בה למדתי היה לי חברותא למדריך. התחושה מהלימוד שלנו הייתה ש"המדריך" מעוות זמן ומקום בלי רחמים ומחזיר אותנו לנקודה ראשונית: היותינו בני אדם. זה נושא שחוזר שם כל הזמן. המעליות, הרובוטים, החייזרים, כולם אנושיים או מבטאים נקודה אנושית. למעשה הספר הוא חגיגת אנושיות אחת גדולה. לכן, כש"המדריך לטרמפיסט" אומר ש"כדור הארץ אינו מזיק ברובו" וכאילו מתעלם מקיומנו הוא למעשה מוכיח, באירוניה, שאנחנו עומדים במרכז של כל דבר בגלקסיה (אותו דבר קרה לזאפוד כשהוא נכנס למכשיר לפרספקטיבה טוטלית, הוא לא איבד את שפיותו נוכח קטנותו ביחס ליקום. להפך, הוא ראה ביקום שיקוף אגואיסטי של עצמו). האנושיות צצה שוב ושוב מכל משחק מדע בדיוני, מכל דמות, מכל תאוריה הזויה שעולה בספר. כשאנו קוראים בספר אנו בעצם מעיינים דרך הסיפור במהות של המדריך, שהיא: אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להסתתר: הקיום האנושי ירדוף אותך גם אם תשחק בזמן, גם אם תשנה זהות, גם אם תגיע ליקומים מקבילים. בסוף תחזור לעצמך. זהו המדריך האמיתי לגלקסיה. קח איתך מגבת וקח את עצמך בידיים.

סוף  העולם

דג בבל
האיורים שלו למדריך נעשו עבור http://picturebookreport.com בלוג שמזמין מאיירים לאייר ספר אהוב שיש לו מקבילה ישראלית: הגרסה המאוירת.

המפגש הלילי של ענק האבן הננס ושדון הלילה
איור של שמרית אלקנתי המוכשרת ל"מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן:

רשימה יפה של אלי אשד על המדריך לטרמפיסט ובו מצוטט יאיר רווה מבקר הקולנוע אומר: "יש כמה ספרים שכל פעם שאני פותח אותם וקורא משפט אקראי, זה עדיין נוגע לחיים שלי בצורה מאוד עמוקה – והספרים הם הגמרא וספריו של אדמס"



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה:

המחזור החודשי- סרטון הסברה ישראלי עצמאי

מה אתם יודעים על המחזור החודשי? צוות TOOSH, עדה רימון ואופק שמר https://vimeo.com/toosh, יצרו סרטון שמסביר מה קורה לגוף בזמן המחזור. הסרט היה מועמד בתחרות אסיף בקטגוריית עצמאי לשנת 2017. למה עצמאי? כי למרות שהסרט נראה כסרט הסברה מוזמן ומושקע הוא נעשה מתוך יוזמה עצמאית על מנת להעלות את הנושא למודעות.
הסרט עושה שימוש בטקסטורות, בדים וחומרים שנותנים לגוף הנשי חומריות חדשה ואולי גם מאיימת פחות עבור אלו שנרתעים מעיסוק בנושאים אינטימיים:


צוות TOOSH יצר גם את "בוקה, מבוקה ומבולקה" הסאטירי:


ראיון במונפש: http://moonfash.co.il/menstrual_cycle/