דלג לתוכן הראשי

התנ"ך שאינו נגמר לגלקסיה- מחשבות ואסוציאציות.


איורים: ג'ון מארז, קונספט ארטיסט 
יש משהו מיוחד שמשותף ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ,לתורה ול"הסיפור שאינו נגמר". והוא, ששלושתם לא הם. המדריך לטרמפיסט שאנחנו קוראים הוא לא המדריך לטרמפיסט אלא סיפור על אדם שאיכשהו קרא את המדריך לטרמפיסט (אבל על שני הספרים מאחורה כתוב "בלי פאניקה"). גם הסיפור שאינו נגמר עוסק בעצם בילד שקרא ונשאב לתוך הסיפור שאינו נגמר, שחיצונית נראה כאותו ספר שהקורא מחזיק בו (איור שני נחשים עם זנב האחד בפה השני). המוזר הוא שגם התורה לכאורה אינה "התורה" המוזכרת בתורה. אלא סיפור על היווצרותו של עם שקיבל את התורה.
אז מהי "התורה האמיתית", אם כך?

בסיפור שאינו נגמר יש כמה רבדים. ישנו "סיפור" וישנה "מציאות". ע"פ אמצע הספר (והסרט למי שראה) תפקיד הסיפור הוא לחבר את העולמות. מתוך ההזדהות עם הגיבור. הסיפור כמעשה אמנות, יכול לגרום ליציאה מגבולות פנטסיה שכידוע, אין לה גבולות.
אני חושב שאותו דבר קורה עם התורה. הרי היא סוג של דיאלוג עם עולם, שע"פ רבי נחמן נוגע-לא נוגע עם עולמינו. עולמה הוא אינסופי אבל עם גבולות. ואנחנו, האדם בעל הידיעה, נמצא מעבר לגבול הזה. אנחנו שייכים לאיזור "הסופי", התחום בזמן ובמקום. יותר מזה, איזו הצדקה לכך יש שהתורה תהיה דווקא סיפור? למה לא רשימת מצוות? למה לא נאום ארוך ומטיף? למה שאלוהים ישתמש באמצעי ספרותי, עלילתי, עם דמויות ועם התפתחות ועם דרמה? ואיפה אנחנו בתוך כל זה?
בסופו של דבר, ממלכת פנטסיה לא יכולה להתקיים ללא הילד הקורא. הקיסרית של פנטסיה הייתה צריכה את אטריו שיגיע אל ליבו של בסטיאן שנמצא מעבר לגבולות פנטסיה. להבדיל מזה, גם התורה צריכה חיות, דיאלוג תמידי עם החיים, התחדשות. ולכן היא צריכה אותנו. לא בגלל שאנחנו מלאכים, להפך, פשוט כי אנחנו חיים. והתורה היא תורת חיים. בעצם, דבר זה נקרא תורה שבעל פה. כלומר תורה שאינה "כתובה", חתומה וסופית.  היא צריכה להתחדש בהקראה, בלימוד, בעל-פה. התורה ש"בעל פה" היא התורה שמחכה לפרשנות היא הפתח לחיות ולדינמיות. היא שהופכת את התורה הכתובה לאינסופית.

איפה השניות הזו קיימת במדריך לטרמפיסט?
בישיבה בה למדתי היה לי חברותא למדריך. התחושה מהלימוד שלנו הייתה ש"המדריך" מעוות זמן ומקום בלי רחמים ומחזיר אותנו לנקודה ראשונית: היותינו בני אדם. זה נושא שחוזר שם כל הזמן. המעליות, הרובוטים, החייזרים, כולם אנושיים או מבטאים נקודה אנושית. למעשה הספר הוא חגיגת אנושיות אחת גדולה. לכן, כש"המדריך לטרמפיסט" אומר ש"כדור הארץ אינו מזיק ברובו" וכאילו מתעלם מקיומנו הוא למעשה מוכיח, באירוניה, שאנחנו עומדים במרכז של כל דבר בגלקסיה (אותו דבר קרה לזאפוד כשהוא נכנס למכשיר לפרספקטיבה טוטלית, הוא לא איבד את שפיותו נוכח קטנותו ביחס ליקום. להפך, הוא ראה ביקום שיקוף אגואיסטי של עצמו). האנושיות צצה שוב ושוב מכל משחק מדע בדיוני, מכל דמות, מכל תאוריה הזויה שעולה בספר. כשאנו קוראים בספר אנו בעצם מעיינים דרך הסיפור במהות של המדריך, שהיא: אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להסתתר: הקיום האנושי ירדוף אותך גם אם תשחק בזמן, גם אם תשנה זהות, גם אם תגיע ליקומים מקבילים. בסוף תחזור לעצמך. זהו המדריך האמיתי לגלקסיה. קח איתך מגבת וקח את עצמך בידיים.

סוף  העולם

דג בבל
האיורים שלו למדריך נעשו עבור http://picturebookreport.com בלוג שמזמין מאיירים לאייר ספר אהוב שיש לו מקבילה ישראלית: הגרסה המאוירת.

המפגש הלילי של ענק האבן הננס ושדון הלילה
איור של שמרית אלקנתי המוכשרת ל"מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן:

רשימה יפה של אלי אשד על המדריך לטרמפיסט ובו מצוטט יאיר רווה מבקר הקולנוע אומר: "יש כמה ספרים שכל פעם שאני פותח אותם וקורא משפט אקראי, זה עדיין נוגע לחיים שלי בצורה מאוד עמוקה – והספרים הם הגמרא וספריו של אדמס"



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…