דלג לתוכן הראשי

התנ"ך שאינו נגמר לגלקסיה- מחשבות ואסוציאציות.


איורים: ג'ון מארז, קונספט ארטיסט 
יש משהו מיוחד שמשותף ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" ,לתורה ול"הסיפור שאינו נגמר". והוא, ששלושתם לא הם. המדריך לטרמפיסט שאנחנו קוראים הוא לא המדריך לטרמפיסט אלא סיפור על אדם שאיכשהו קרא את המדריך לטרמפיסט (אבל על שני הספרים מאחורה כתוב "בלי פאניקה"). גם הסיפור שאינו נגמר עוסק בעצם בילד שקרא ונשאב לתוך הסיפור שאינו נגמר, שחיצונית נראה כאותו ספר שהקורא מחזיק בו (איור שני נחשים עם זנב האחד בפה השני). המוזר הוא שגם התורה לכאורה אינה "התורה" המוזכרת בתורה. אלא סיפור על היווצרותו של עם שקיבל את התורה.
אז מהי "התורה האמיתית", אם כך?

בסיפור שאינו נגמר יש כמה רבדים. ישנו "סיפור" וישנה "מציאות". ע"פ אמצע הספר (והסרט למי שראה) תפקיד הסיפור הוא לחבר את העולמות. מתוך ההזדהות עם הגיבור. הסיפור כמעשה אמנות, יכול לגרום ליציאה מגבולות פנטסיה שכידוע, אין לה גבולות.
אני חושב שאותו דבר קורה עם התורה. הרי היא סוג של דיאלוג עם עולם, שע"פ רבי נחמן נוגע-לא נוגע עם עולמינו. עולמה הוא אינסופי אבל עם גבולות. ואנחנו, האדם בעל הידיעה, נמצא מעבר לגבול הזה. אנחנו שייכים לאיזור "הסופי", התחום בזמן ובמקום. יותר מזה, איזו הצדקה לכך יש שהתורה תהיה דווקא סיפור? למה לא רשימת מצוות? למה לא נאום ארוך ומטיף? למה שאלוהים ישתמש באמצעי ספרותי, עלילתי, עם דמויות ועם התפתחות ועם דרמה? ואיפה אנחנו בתוך כל זה?
בסופו של דבר, ממלכת פנטסיה לא יכולה להתקיים ללא הילד הקורא. הקיסרית של פנטסיה הייתה צריכה את אטריו שיגיע אל ליבו של בסטיאן שנמצא מעבר לגבולות פנטסיה. להבדיל מזה, גם התורה צריכה חיות, דיאלוג תמידי עם החיים, התחדשות. ולכן היא צריכה אותנו. לא בגלל שאנחנו מלאכים, להפך, פשוט כי אנחנו חיים. והתורה היא תורת חיים. בעצם, דבר זה נקרא תורה שבעל פה. כלומר תורה שאינה "כתובה", חתומה וסופית.  היא צריכה להתחדש בהקראה, בלימוד, בעל-פה. התורה ש"בעל פה" היא התורה שמחכה לפרשנות היא הפתח לחיות ולדינמיות. היא שהופכת את התורה הכתובה לאינסופית.

איפה השניות הזו קיימת במדריך לטרמפיסט?
בישיבה בה למדתי היה לי חברותא למדריך. התחושה מהלימוד שלנו הייתה ש"המדריך" מעוות זמן ומקום בלי רחמים ומחזיר אותנו לנקודה ראשונית: היותינו בני אדם. זה נושא שחוזר שם כל הזמן. המעליות, הרובוטים, החייזרים, כולם אנושיים או מבטאים נקודה אנושית. למעשה הספר הוא חגיגת אנושיות אחת גדולה. לכן, כש"המדריך לטרמפיסט" אומר ש"כדור הארץ אינו מזיק ברובו" וכאילו מתעלם מקיומנו הוא למעשה מוכיח, באירוניה, שאנחנו עומדים במרכז של כל דבר בגלקסיה (אותו דבר קרה לזאפוד כשהוא נכנס למכשיר לפרספקטיבה טוטלית, הוא לא איבד את שפיותו נוכח קטנותו ביחס ליקום. להפך, הוא ראה ביקום שיקוף אגואיסטי של עצמו). האנושיות צצה שוב ושוב מכל משחק מדע בדיוני, מכל דמות, מכל תאוריה הזויה שעולה בספר. כשאנו קוראים בספר אנו בעצם מעיינים דרך הסיפור במהות של המדריך, שהיא: אתה יכול לברוח אבל אתה לא יכול להסתתר: הקיום האנושי ירדוף אותך גם אם תשחק בזמן, גם אם תשנה זהות, גם אם תגיע ליקומים מקבילים. בסוף תחזור לעצמך. זהו המדריך האמיתי לגלקסיה. קח איתך מגבת וקח את עצמך בידיים.

סוף  העולם

דג בבל
האיורים שלו למדריך נעשו עבור http://picturebookreport.com בלוג שמזמין מאיירים לאייר ספר אהוב שיש לו מקבילה ישראלית: הגרסה המאוירת.

המפגש הלילי של ענק האבן הננס ושדון הלילה
איור של שמרית אלקנתי המוכשרת ל"מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן:

רשימה יפה של אלי אשד על המדריך לטרמפיסט ובו מצוטט יאיר רווה מבקר הקולנוע אומר: "יש כמה ספרים שכל פעם שאני פותח אותם וקורא משפט אקראי, זה עדיין נוגע לחיים שלי בצורה מאוד עמוקה – והספרים הם הגמרא וספריו של אדמס"



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …