דלג לתוכן הראשי

מהתחלה- ספיידרמן, רנגו והקונפליקט המזרח תיכוני

קשה להיזכר מתי התחילה לדעוך היצירתיות של הוליווד. אנחנו נמצאים בשנה שבה יש הצפה של סרטי המשך או רימייקים או פריקוולים. כאילו מיותר לבזבז את הזמן על סיפורים חדשים כי : 1) אין כאלה. 2) למה חדש כשיש ישן שכולם אוהבים ומכירים?
ובכל זאת משהו מוזר קרה עם ספיידרמן. כמה שנים עברו מאז הסרט הראשון? 9? והנה שוב מגיע הסרט הראשון! עם הסיפור מההתחלה!
2002: טובי מגוואייר

2011: אנדרו גארפילד:

זה קרה לבאטמן ולסופרמן. פתאום אחרי שכולם סיפרו את ההתחלה שלהם, בא ספידרמן ומספר שוב את ההתחלה. למה? מאזוכיזם לשמו?

כשראיתי "רנגו" השבוע קבלתי תשובה. "גיבור צריך קונפליקט" הוא אומר בתחילת הסרט. כבר לא מעניין לפתור קונפליקטים, אלא לחוות אותו שוב ושוב. כמו תסביך פסיכולוגי. כי הרי מהם הקונפליקטים של הדמויות? מה שקורה להם ממש בהתחלה. ספידרמן תמיד עסוק במתח סביב עצם זה שהוא קיבל כוחות. באטמן בודק תמיד את צדדיו האפלים וההליכה על הגבול, והכל היה שם, מהשניה הראשונה. האימג' שמאפיין אותם הוא כמעט הראשון: העקיצה של העכביש, הרצח של ההורים. והאמת, יש בזה הגיון: התרה של קונפליקט היא תמיד מלאכותית. ואילו הקונפליקט עצמו תמיד חי. כמה פעמים אפשר לראות את מיפ-מיפ (רואד-ראנר) מול קיוטי בלי ששום דבר משתנה? המתח הבסיסי הזה יכול להכיל מליון סרטים. כמו האגוז של הסנאי מ"עידן הקרח".
זה מתקשר לי לסכסוך הישראלי פלסטיני: למה הוא לא נפתר? ואני מרגיש שהאנשים שמובילים את התהליך ומשלים אותנו שהוא מוביל לאנשהו הם אנשים שלא אוהבים קונפליקטים. השאיפה ל"נורמליות", ל"מדינת כל אזרחיה" לא אוהבת מתחים בין זהויות, בין מגדרים, בין עדות, הם אוהבים את השקט התעשייתי והקר של האוטופיה הדמיונית בה יש חוק ולא דת, בו יש רק אזרחים ולא זהויות. ונחשו מה? זה לא עובד. אותו דבר הרגשתי במאהל המחאה ברוטשילד. לא רציתי הסכמה, לא רציתי שיחבקו אותי שם, רציתי פעם אחת ולתמיד שהקונפליקט יהיה ברור. כי אני יכול לחיות במדינה עם אנשים שהמחלוקת איתם ברורה. ואנו דנים בה. אני לא יכול כשיש מכנה משותף מדומיין ומתחתיו חוסר הקשבה אחת גדולה. ו... כן... שנאה.
האם יש קונפליקט אמיתי בינינו לפלסטינים? האם אנשים שמסכימים על מחלוקת יכולים לחיות איתה בלי "לפתור אותה"? פעם קראו לזה "ניהול הסכסוך" אבל אולי זה לא ניהול? אולי זה פשוט הדבר האמיתי? מצב בו הדרך לפשרה חייבת לעבור דרך אי הסכמה ברורה, מובנת. אהבתי את הסוף של רנגו: שהטוב והרע נלחמו במי שרצה להרוג את שניהם, כי מבחינתו שניהם "אגדות" והוא רוצה בורגנות שבעה וצבועה.

ואכן קמה תנועה של "קבלת המחלוקת"  בין ערבים ויהודים, ארץ שלום. עכשיו צריך כזאת תנועה פנים ישראלית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על סטוריטלינג - אמנות הסיפור

על סטוריטלינגמאמר ובסופו לינקים, סרטים  ומחשבות.
סטוריטלינג זה המצאה חדשה. היו סיפורים בעבר כמובן, היו אנשים שסיפרו אותם, היו אנשים שהיו מצויינים בזה ואפילו ידעו לתאר את החויה ואת האמנות שבזה אבל סטוריטלינג כמילת-על שחורגת הרבה מעבר לאמנות הסיפור היא חדשה יחסית. מהו המובן החדש של סטוריטלינג? אתאר את נקודת המבט שלי: אנחנו חיים בעולם גלובלי וסיפורים שהיוו אמצעי של תרבויות שונות להנחיל משמעות והקשר לאדם הפרטי ולחברה הגיעו לשיא מסוים עם התפתחות מודעות אקדמית ומקצועית בנוגע לאמנות הסיפור. הספר של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים", יחד עם כמויות המדריכים בנוגע לכתיבת תסריט ומבנה סיפור, עשו מה שמבט-על עושה: מחפש, מזהה וממפה תבניות ודפוסים חוזרים.
המצוד אחר תבניות נועד לשרת הן יוצרים, הן את המבקרים ואנשי המחקר שמנסים להפשיט את האמנות כצפרדע מתה כדי לברר באמצעותה אודות התרבות האנושית והן לקהל הרחב שמנסה לפענח את המניפולציה שמופעלת עליו ( אולי מתוך אשליית שליטה במימד המטלטל על מנת להשאיר את המימד הבידורי). מנקודת מבט היוצרים, כשאנחנו מדברים על תבניות בעולם הסיפור, אנחנו מציפים …

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה: