דלג לתוכן הראשי

מהתחלה- ספיידרמן, רנגו והקונפליקט המזרח תיכוני

קשה להיזכר מתי התחילה לדעוך היצירתיות של הוליווד. אנחנו נמצאים בשנה שבה יש הצפה של סרטי המשך או רימייקים או פריקוולים. כאילו מיותר לבזבז את הזמן על סיפורים חדשים כי : 1) אין כאלה. 2) למה חדש כשיש ישן שכולם אוהבים ומכירים?
ובכל זאת משהו מוזר קרה עם ספיידרמן. כמה שנים עברו מאז הסרט הראשון? 9? והנה שוב מגיע הסרט הראשון! עם הסיפור מההתחלה!
2002: טובי מגוואייר

2011: אנדרו גארפילד:

זה קרה לבאטמן ולסופרמן. פתאום אחרי שכולם סיפרו את ההתחלה שלהם, בא ספידרמן ומספר שוב את ההתחלה. למה? מאזוכיזם לשמו?

כשראיתי "רנגו" השבוע קבלתי תשובה. "גיבור צריך קונפליקט" הוא אומר בתחילת הסרט. כבר לא מעניין לפתור קונפליקטים, אלא לחוות אותו שוב ושוב. כמו תסביך פסיכולוגי. כי הרי מהם הקונפליקטים של הדמויות? מה שקורה להם ממש בהתחלה. ספידרמן תמיד עסוק במתח סביב עצם זה שהוא קיבל כוחות. באטמן בודק תמיד את צדדיו האפלים וההליכה על הגבול, והכל היה שם, מהשניה הראשונה. האימג' שמאפיין אותם הוא כמעט הראשון: העקיצה של העכביש, הרצח של ההורים. והאמת, יש בזה הגיון: התרה של קונפליקט היא תמיד מלאכותית. ואילו הקונפליקט עצמו תמיד חי. כמה פעמים אפשר לראות את מיפ-מיפ (רואד-ראנר) מול קיוטי בלי ששום דבר משתנה? המתח הבסיסי הזה יכול להכיל מליון סרטים. כמו האגוז של הסנאי מ"עידן הקרח".
זה מתקשר לי לסכסוך הישראלי פלסטיני: למה הוא לא נפתר? ואני מרגיש שהאנשים שמובילים את התהליך ומשלים אותנו שהוא מוביל לאנשהו הם אנשים שלא אוהבים קונפליקטים. השאיפה ל"נורמליות", ל"מדינת כל אזרחיה" לא אוהבת מתחים בין זהויות, בין מגדרים, בין עדות, הם אוהבים את השקט התעשייתי והקר של האוטופיה הדמיונית בה יש חוק ולא דת, בו יש רק אזרחים ולא זהויות. ונחשו מה? זה לא עובד. אותו דבר הרגשתי במאהל המחאה ברוטשילד. לא רציתי הסכמה, לא רציתי שיחבקו אותי שם, רציתי פעם אחת ולתמיד שהקונפליקט יהיה ברור. כי אני יכול לחיות במדינה עם אנשים שהמחלוקת איתם ברורה. ואנו דנים בה. אני לא יכול כשיש מכנה משותף מדומיין ומתחתיו חוסר הקשבה אחת גדולה. ו... כן... שנאה.
האם יש קונפליקט אמיתי בינינו לפלסטינים? האם אנשים שמסכימים על מחלוקת יכולים לחיות איתה בלי "לפתור אותה"? פעם קראו לזה "ניהול הסכסוך" אבל אולי זה לא ניהול? אולי זה פשוט הדבר האמיתי? מצב בו הדרך לפשרה חייבת לעבור דרך אי הסכמה ברורה, מובנת. אהבתי את הסוף של רנגו: שהטוב והרע נלחמו במי שרצה להרוג את שניהם, כי מבחינתו שניהם "אגדות" והוא רוצה בורגנות שבעה וצבועה.

ואכן קמה תנועה של "קבלת המחלוקת"  בין ערבים ויהודים, ארץ שלום. עכשיו צריך כזאת תנועה פנים ישראלית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …