דלג לתוכן הראשי

מהתחלה- ספיידרמן, רנגו והקונפליקט המזרח תיכוני

קשה להיזכר מתי התחילה לדעוך היצירתיות של הוליווד. אנחנו נמצאים בשנה שבה יש הצפה של סרטי המשך או רימייקים או פריקוולים. כאילו מיותר לבזבז את הזמן על סיפורים חדשים כי : 1) אין כאלה. 2) למה חדש כשיש ישן שכולם אוהבים ומכירים?
ובכל זאת משהו מוזר קרה עם ספיידרמן. כמה שנים עברו מאז הסרט הראשון? 9? והנה שוב מגיע הסרט הראשון! עם הסיפור מההתחלה!
2002: טובי מגוואייר

2011: אנדרו גארפילד:

זה קרה לבאטמן ולסופרמן. פתאום אחרי שכולם סיפרו את ההתחלה שלהם, בא ספידרמן ומספר שוב את ההתחלה. למה? מאזוכיזם לשמו?

כשראיתי "רנגו" השבוע קבלתי תשובה. "גיבור צריך קונפליקט" הוא אומר בתחילת הסרט. כבר לא מעניין לפתור קונפליקטים, אלא לחוות אותו שוב ושוב. כמו תסביך פסיכולוגי. כי הרי מהם הקונפליקטים של הדמויות? מה שקורה להם ממש בהתחלה. ספידרמן תמיד עסוק במתח סביב עצם זה שהוא קיבל כוחות. באטמן בודק תמיד את צדדיו האפלים וההליכה על הגבול, והכל היה שם, מהשניה הראשונה. האימג' שמאפיין אותם הוא כמעט הראשון: העקיצה של העכביש, הרצח של ההורים. והאמת, יש בזה הגיון: התרה של קונפליקט היא תמיד מלאכותית. ואילו הקונפליקט עצמו תמיד חי. כמה פעמים אפשר לראות את מיפ-מיפ (רואד-ראנר) מול קיוטי בלי ששום דבר משתנה? המתח הבסיסי הזה יכול להכיל מליון סרטים. כמו האגוז של הסנאי מ"עידן הקרח".
זה מתקשר לי לסכסוך הישראלי פלסטיני: למה הוא לא נפתר? ואני מרגיש שהאנשים שמובילים את התהליך ומשלים אותנו שהוא מוביל לאנשהו הם אנשים שלא אוהבים קונפליקטים. השאיפה ל"נורמליות", ל"מדינת כל אזרחיה" לא אוהבת מתחים בין זהויות, בין מגדרים, בין עדות, הם אוהבים את השקט התעשייתי והקר של האוטופיה הדמיונית בה יש חוק ולא דת, בו יש רק אזרחים ולא זהויות. ונחשו מה? זה לא עובד. אותו דבר הרגשתי במאהל המחאה ברוטשילד. לא רציתי הסכמה, לא רציתי שיחבקו אותי שם, רציתי פעם אחת ולתמיד שהקונפליקט יהיה ברור. כי אני יכול לחיות במדינה עם אנשים שהמחלוקת איתם ברורה. ואנו דנים בה. אני לא יכול כשיש מכנה משותף מדומיין ומתחתיו חוסר הקשבה אחת גדולה. ו... כן... שנאה.
האם יש קונפליקט אמיתי בינינו לפלסטינים? האם אנשים שמסכימים על מחלוקת יכולים לחיות איתה בלי "לפתור אותה"? פעם קראו לזה "ניהול הסכסוך" אבל אולי זה לא ניהול? אולי זה פשוט הדבר האמיתי? מצב בו הדרך לפשרה חייבת לעבור דרך אי הסכמה ברורה, מובנת. אהבתי את הסוף של רנגו: שהטוב והרע נלחמו במי שרצה להרוג את שניהם, כי מבחינתו שניהם "אגדות" והוא רוצה בורגנות שבעה וצבועה.

ואכן קמה תנועה של "קבלת המחלוקת"  בין ערבים ויהודים, ארץ שלום. עכשיו צריך כזאת תנועה פנים ישראלית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):