דלג לתוכן הראשי

האלוזיניסט והארטיסט: על קסם ונוסטלגיה




:

כמה הערות על "רוח התקופה" נכון ל2012.
זה לא סתם גל של רטרו שמציף אותנו. פתאום חוזרים לראשית הקולנוע לקולנוע האילם ולמקצועות שנעלמים מהעולם. "רטרו" זו מילה זולה, אסקפיסטית. אני גם לא מאמין בה. אם היום מישהו יצייר ציור אימפרסיוניסטי, אבל באמת מתוכו, זה לא יהיה "אימפרסיוניזם" זה יהיה עכשווי. הסרט "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר (2012) מתאר את ההתמודדות של אמן קולנוע אילם עם המעבר לקולנוע מדבר, כשהסרט עצמו אילם. לאחר שצפיתי בו נזכרתי בסרט האנימציה שנעשה כשנה לפניו: "אמן האשליות" (the illusionist) של סילבן שומה הצרפתי, שיצר את "שלישיית בלוויל".

נתחיל מ"אמן האשליות". שהוא הקוסם. הסרט (המאוד ראליסטי!) מספר על קוסם שמגלה שהאמנות שלו חלפה מהעולם. במקום היחידי בו עדיין מתעניינים בו לא ממש התרגלו אפילו לתאורה החשמלית. זהו סרט אילם (ברובו), כמו בלוויל, וכמו "הארטיסט" וכמו "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" שגם הוא מעין מחוות מוקדמת לעולם שעובר מספרים מודפסים לספרים דיגיטליים.
האמנות (ART), כמשהו שהוא מעבר לאומנות (CRAFT), עומדת במרכז שני הסרטים. האמן אינו אומן. הוא לא רק עושה מלאכתו נאמנה בכישרון, אלא הוא עושה "קסם". גם שחקן הקולנוע עוסק באותו "קסם" וגם קיומו של הקולנוע עצמו (כפי שרואים בסרט "הוגו" גם הוא מ2012, ומקווה שאספיק לכתוב עליו) שלא לדבר על אמן האנימציה.
אבל אנחנו חיים בתקופה שאין בה קסם. האבל על אמנויות נכחדות הוא גם האבל על אובדן המסתורין. כשאין מכניזם, כשאין דבר שנעלם מן העין, העולם מאבד מהיכולת שלו לראות בעולם התוצרים האנושי משהו מפתיע ומסעיר.

בהגשת אחד הסרטים שעשיתי בבצלאל העיר לי חבר ללימודים ש"הקסם שלך אבד". שהקסם שהיה בתרגילים אחרים שלי איננו כבר. אני לא מרגיש שמאז מצאתי איך להחזיר את הקסם אבל לא התאבלתי על אובדנו. כי קסם, כמו תמימות, זה לא משהו שאפשר פשוט לחזור אליו. צריך לרכוש אותו מחדש. אני מרגיש שהסרטים האלו מביעים יפה את הרעיון הזה. וזו הסיבה שלא מדובר ברטרו קיטשי, אלא בבירור מחודש באיכויות של האמנויות הנכחדות.
תחשבו על זה ככה: למה "סרט" נקרא "סרט"? בקרוב אף ילד לא יזכור. כי לא יהיה קשר בכלל בין הסרט לסרט.

אז מה החזרה הזו לעבר מביאה איתה?
קודם כל את הכבוד לאדם לעומת הטכנולוגיה. כנראה שזה סוג של "הערכות לאחור" נוכח ההשתלטות של סרטי אפקטים ותלת מימד על חשבון עשייה אמנותית. כשפיקסאר עשו את "פרסטו" (שמתי אותו בהמשך הפוסט), גם הם כמו "אמן האשליות" והארטיסט החיו עולם שלא קיים. של מופעי הקוסמים באולמות. להוציא ארנב מכובע מול מאות אנשים נרגשים. אבל במקביל הם עושים מחווה לאמנות אחרת: האנימציה. זה בא לידי ביטוי בכך שהקוסם דומה באופן מחשיד לוולט דיסני ושהארנב חובש את הכובע של "שוליית הקוסם". במקרה של "אמן האשליות", המחווה שלאמנות האנימציה באה לידי ביטוי בעצם העשייה הסיזיפית של אנימציה קלאסית מדויקת, ראליסטית, ועוד בסרט שפונה לקהל בוגר, יחד עם העובדה שאנימציה היא אמנות האשליות הגדולה מכולן: אשליית החיים. האילוז'יניסט הוא בעצם סילבן שומה עצמו.
התחושה שלי היא שסילבן שומה מרגיש שאלו הם ימיה האחרונים של האנימציה הקלאסית כאמנות. שזה משהו מאוד צרפתי להרגיש (או כמו שמייקל ספורן כתב על "חתולו של הרב": "מזל שהצרפתים לא קיבלו את התזכיר שהדו מימד מת." את האנימציה בתלת מימד הוא מכנה: "משחק לא מוצלח בעזרת בובות"). אבל הדמות של הקוסם מתארת אדם שכשל מראש באמנותו. הקוסם בסרט לא זוכה לרגעי תהילה בכלל. בסצינה הראשונה אנחנו רואים אותו נאבק בגמלוניות בארנב כדי שיצא מהכובע (זאת בניגוד לשלישיית בלוויל שם אנחנו רואים מה זה ימי הזוהר) האנימטור שאינמץ אותו, לעומת זאת, מתגלה בכשרונו, מה שמחדד את העניין שהאמן האמיתי בסרט הוא האנימטור:

הסיום של "אמן האשליות", ספוילר קטן:

ועוד פנסיל טסטס מהסרט

הסוף של "אמן האשליות" מציג פתרון יותר מרשים מזה של "הארטיסט". כי בעוד "אמן האשליות" בעצם חותם תקופה וסוגר את הדלת על מספר אמנויות, הארטיסט מנסה להציג את המעבר לשלב הבא באבולוציה האמנותית כמעבר טכני בלבד. לא מהותי. שני הפתרונות אינם "נכונים". הם פשוט זויות שונות על אותו נושא (הסרט "הוגו", דרך אגב, מציג עוד אופציה לפתרון).
אבל ברור ששום "פתרון" לא יהיה פשוט כל כך. כי מי שעיניים בראשו יראה שהאמנות של הקולנוע והאנימציה איבדה משהו מהותי באובדן הדגש על השילוב בין אומנות, האמנות ועל אותו דבר שיוצר חויה חד פעמית.

אז מה עושים?מה עושים כשאמנות גוועת, שאין לה כבר קהל, כשהיא כבר לא קוסמת? ויותר גרוע: מה קורה כשאתה כבר לא מרגיש קוסם?
לדעתי, עוברים לשלב הבא. שלב הביניים הוא טכני, לכאורה. ההתמקצעות. לעבור מאמנות לאומנות. לעבור לעולם שבו הדגש הוא על העשייה לשם העשיה. לא לחפש את הקסם ולא להכניס אותו בכוח. לגביי, השלב הזה לא היה מוצלח. מגוון המיומנויות הטכניות שאנימטור יכול לרכוש היום הוא עצום וללא "מצפן פנימי" הוא עלול למצוא עצמו קצת טוב בהרבה תחומים. הדבר השני שהשלב המקצועי דורש הוא אופק: הויתור על התמימות ללא שאיפה לתמימות שניה, מרוקנת מתוכן את המסע.
הפתרון לדעתי הוא בשילוב בין מקצועיות טכנית יחד עם חזרה רגשית למקורות. למקורות של המקצוע, למקורות של הכישרון האישי ובכלל. לשאול מחדש שאלות שחשבת שיש לך תשובה עליהן. כמו למשל: מה זה "CUT"? מה קורה כשתמונה אחת מתחלפת באחרת, מבחינת המוח, מבחינת הצופה? לחזור להיות מופתע מהאמנויות הגדולות האלה. זה משהו שאי אפשר לעשות בלי אותה מסורת של אמנים. דרך אגב, "שוליית הקוסם" אומר, שכדי להיות קוסם צריך להיות קודם שולייה. כדי להיות אמן צריך להיות חלק ממסורת. גם אם אתה מרדן. בעיקר אם אתה מרדן.
אני באמת מאמין שמתהליכים כאלה הקסם יכול לחזור.
--------
אירה גלאס על התקופה שחייבים לעבור ביצירה:

הארטיסט:

"פרסטו" של פיקסאר: מחווה לדיסני, ללוניטונז ועוד

לאן הסרטים האלו מובילים? לאיזה "מקור אמנותי" שאפשר לחזור ולשתות ממנו? הקומדיה הפיזית, לדוגמה. לפני ההסתמכות על אפקטים ועל מילים ועל קונספט היו דמויות, שללא מילים העבירו רגש. מוסיקה, דמויות, משחק. עקרונות שצריך לחזור אליהם. לפעמים זה נראה טרחני, מעושה ומזיע ממאמץ. ולפעמים זה בדיוק מה שאתה צריך: עבודת משחק מדויקת שמולידה הזדהות ורגש.

לינקים קשורים:
בלוג על הומור פיזי וסרטון ממנו
http://physicalcomedy.blogspot.com/


בלוג על הומור לאנימטורים וסרטון מתוכו:
http://comedyforanimators.com/


ראיון עם יוצרי מוריס לסמור  וגם טל לוטן כתבה על הסרט

"חפץ לב" הוא ספר נהדר על ההסטוריה והעקרונות של תאטרון בובות ותאטרון חפצים. ספר מבית "תאטרון הקרון" שמהווה השראה גם לאנימטורים. יש בו המון אהבה למקצוע והרבה נקודות שמשמעותיות ליוצרים. נכתב על ידי מרית בן ישראל ורוני מוסנזון. "עיר האושר" הוא הבלוג הנהדר של מרית.

הסינמטוגרפיה המלאה של "אמן האשליות"

פוסט על קומדיה במשחק של שבעה גמלים מוזהבים

http://www.theartistifier.com- גימיק, להפוך כל סרט יוטיוב ל"הארטיסט"

אחת הדמויות עם המשחק הפיזי המשובח ביותר משלישיית בלוויל:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מכתב אהבה לבחור שהמצאתי (ישראל, 2017)

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ.
הסרט המיוחד הזה עלה לרשת לאחר שנה של סיבוב פסטיבלים עטור פרסים. הסרט, מבצלאל 2017, נעשה בטכניקת הדפס ידנית לחלוטין ועל אף מופשטותו מצליח להעביר סיפור ורגש קונקרטי ומעורר הזדהות על מסע בעקבות הגבר המושלם שאיננו ומחשבות על מודל האהבה הרומנטית.
הסרט זכה בהרבה מאוד פרסים ברחבי העולם, בינהם פרס סרט האנימציה הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב (שם הייתי בין השופטים) ופרס נבחר VIMEO בפסטיבל אננסי.
תהנו!



סרטה הקודם "רשת":




רחל כותבת על הסרט שלה:
רציתי לספר סיפור אהבה שמתבסס בירושלים בה גדלתי וגרתי, בהתחלה, היה לי סיפור הרבה יותר מובנה עם דמויות ועולם מאוד ברורים. עם העבודה על הפרויקט, הפשטתי את הסיפור והעולם לכדי חוויה רגשית. ביקשתי מכמה חברות מוכשרות לכתוב "מכתב אהבה לבחור אידיאלי", הן כתבו מכתבים יפהפיים ומלאי רגש אותם ערכתי לשיר שמוקרא בסרט. 
ליקטתי רפרנסים ויזואליים ממספר לא מוגבל של עולמות, חואן מירו, עיצובים סובייטים ואפילו סרטה של לני ריפנשטאל ועוד. בעזרת מנחים נהדרים ותומכים, פיסלתי וזיקקתי את הפרויקט הזה לתוצאתו הסופית.…