דלג לתוכן הראשי

האלוזיניסט והארטיסט: על קסם ונוסטלגיה




:

כמה הערות על "רוח התקופה" נכון ל2012.
זה לא סתם גל של רטרו שמציף אותנו. פתאום חוזרים לראשית הקולנוע לקולנוע האילם ולמקצועות שנעלמים מהעולם. "רטרו" זו מילה זולה, אסקפיסטית. אני גם לא מאמין בה. אם היום מישהו יצייר ציור אימפרסיוניסטי, אבל באמת מתוכו, זה לא יהיה "אימפרסיוניזם" זה יהיה עכשווי. הסרט "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר (2012) מתאר את ההתמודדות של אמן קולנוע אילם עם המעבר לקולנוע מדבר, כשהסרט עצמו אילם. לאחר שצפיתי בו נזכרתי בסרט האנימציה שנעשה כשנה לפניו: "אמן האשליות" (the illusionist) של סילבן שומה הצרפתי, שיצר את "שלישיית בלוויל".

נתחיל מ"אמן האשליות". שהוא הקוסם. הסרט (המאוד ראליסטי!) מספר על קוסם שמגלה שהאמנות שלו חלפה מהעולם. במקום היחידי בו עדיין מתעניינים בו לא ממש התרגלו אפילו לתאורה החשמלית. זהו סרט אילם (ברובו), כמו בלוויל, וכמו "הארטיסט" וכמו "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" שגם הוא מעין מחוות מוקדמת לעולם שעובר מספרים מודפסים לספרים דיגיטליים.
האמנות (ART), כמשהו שהוא מעבר לאומנות (CRAFT), עומדת במרכז שני הסרטים. האמן אינו אומן. הוא לא רק עושה מלאכתו נאמנה בכישרון, אלא הוא עושה "קסם". גם שחקן הקולנוע עוסק באותו "קסם" וגם קיומו של הקולנוע עצמו (כפי שרואים בסרט "הוגו" גם הוא מ2012, ומקווה שאספיק לכתוב עליו) שלא לדבר על אמן האנימציה.
אבל אנחנו חיים בתקופה שאין בה קסם. האבל על אמנויות נכחדות הוא גם האבל על אובדן המסתורין. כשאין מכניזם, כשאין דבר שנעלם מן העין, העולם מאבד מהיכולת שלו לראות בעולם התוצרים האנושי משהו מפתיע ומסעיר.

בהגשת אחד הסרטים שעשיתי בבצלאל העיר לי חבר ללימודים ש"הקסם שלך אבד". שהקסם שהיה בתרגילים אחרים שלי איננו כבר. אני לא מרגיש שמאז מצאתי איך להחזיר את הקסם אבל לא התאבלתי על אובדנו. כי קסם, כמו תמימות, זה לא משהו שאפשר פשוט לחזור אליו. צריך לרכוש אותו מחדש. אני מרגיש שהסרטים האלו מביעים יפה את הרעיון הזה. וזו הסיבה שלא מדובר ברטרו קיטשי, אלא בבירור מחודש באיכויות של האמנויות הנכחדות.
תחשבו על זה ככה: למה "סרט" נקרא "סרט"? בקרוב אף ילד לא יזכור. כי לא יהיה קשר בכלל בין הסרט לסרט.

אז מה החזרה הזו לעבר מביאה איתה?
קודם כל את הכבוד לאדם לעומת הטכנולוגיה. כנראה שזה סוג של "הערכות לאחור" נוכח ההשתלטות של סרטי אפקטים ותלת מימד על חשבון עשייה אמנותית. כשפיקסאר עשו את "פרסטו" (שמתי אותו בהמשך הפוסט), גם הם כמו "אמן האשליות" והארטיסט החיו עולם שלא קיים. של מופעי הקוסמים באולמות. להוציא ארנב מכובע מול מאות אנשים נרגשים. אבל במקביל הם עושים מחווה לאמנות אחרת: האנימציה. זה בא לידי ביטוי בכך שהקוסם דומה באופן מחשיד לוולט דיסני ושהארנב חובש את הכובע של "שוליית הקוסם". במקרה של "אמן האשליות", המחווה שלאמנות האנימציה באה לידי ביטוי בעצם העשייה הסיזיפית של אנימציה קלאסית מדויקת, ראליסטית, ועוד בסרט שפונה לקהל בוגר, יחד עם העובדה שאנימציה היא אמנות האשליות הגדולה מכולן: אשליית החיים. האילוז'יניסט הוא בעצם סילבן שומה עצמו.
התחושה שלי היא שסילבן שומה מרגיש שאלו הם ימיה האחרונים של האנימציה הקלאסית כאמנות. שזה משהו מאוד צרפתי להרגיש (או כמו שמייקל ספורן כתב על "חתולו של הרב": "מזל שהצרפתים לא קיבלו את התזכיר שהדו מימד מת." את האנימציה בתלת מימד הוא מכנה: "משחק לא מוצלח בעזרת בובות"). אבל הדמות של הקוסם מתארת אדם שכשל מראש באמנותו. הקוסם בסרט לא זוכה לרגעי תהילה בכלל. בסצינה הראשונה אנחנו רואים אותו נאבק בגמלוניות בארנב כדי שיצא מהכובע (זאת בניגוד לשלישיית בלוויל שם אנחנו רואים מה זה ימי הזוהר) האנימטור שאינמץ אותו, לעומת זאת, מתגלה בכשרונו, מה שמחדד את העניין שהאמן האמיתי בסרט הוא האנימטור:

הסיום של "אמן האשליות", ספוילר קטן:

ועוד פנסיל טסטס מהסרט

הסוף של "אמן האשליות" מציג פתרון יותר מרשים מזה של "הארטיסט". כי בעוד "אמן האשליות" בעצם חותם תקופה וסוגר את הדלת על מספר אמנויות, הארטיסט מנסה להציג את המעבר לשלב הבא באבולוציה האמנותית כמעבר טכני בלבד. לא מהותי. שני הפתרונות אינם "נכונים". הם פשוט זויות שונות על אותו נושא (הסרט "הוגו", דרך אגב, מציג עוד אופציה לפתרון).
אבל ברור ששום "פתרון" לא יהיה פשוט כל כך. כי מי שעיניים בראשו יראה שהאמנות של הקולנוע והאנימציה איבדה משהו מהותי באובדן הדגש על השילוב בין אומנות, האמנות ועל אותו דבר שיוצר חויה חד פעמית.

אז מה עושים?מה עושים כשאמנות גוועת, שאין לה כבר קהל, כשהיא כבר לא קוסמת? ויותר גרוע: מה קורה כשאתה כבר לא מרגיש קוסם?
לדעתי, עוברים לשלב הבא. שלב הביניים הוא טכני, לכאורה. ההתמקצעות. לעבור מאמנות לאומנות. לעבור לעולם שבו הדגש הוא על העשייה לשם העשיה. לא לחפש את הקסם ולא להכניס אותו בכוח. לגביי, השלב הזה לא היה מוצלח. מגוון המיומנויות הטכניות שאנימטור יכול לרכוש היום הוא עצום וללא "מצפן פנימי" הוא עלול למצוא עצמו קצת טוב בהרבה תחומים. הדבר השני שהשלב המקצועי דורש הוא אופק: הויתור על התמימות ללא שאיפה לתמימות שניה, מרוקנת מתוכן את המסע.
הפתרון לדעתי הוא בשילוב בין מקצועיות טכנית יחד עם חזרה רגשית למקורות. למקורות של המקצוע, למקורות של הכישרון האישי ובכלל. לשאול מחדש שאלות שחשבת שיש לך תשובה עליהן. כמו למשל: מה זה "CUT"? מה קורה כשתמונה אחת מתחלפת באחרת, מבחינת המוח, מבחינת הצופה? לחזור להיות מופתע מהאמנויות הגדולות האלה. זה משהו שאי אפשר לעשות בלי אותה מסורת של אמנים. דרך אגב, "שוליית הקוסם" אומר, שכדי להיות קוסם צריך להיות קודם שולייה. כדי להיות אמן צריך להיות חלק ממסורת. גם אם אתה מרדן. בעיקר אם אתה מרדן.
אני באמת מאמין שמתהליכים כאלה הקסם יכול לחזור.
--------
אירה גלאס על התקופה שחייבים לעבור ביצירה:

הארטיסט:

"פרסטו" של פיקסאר: מחווה לדיסני, ללוניטונז ועוד

לאן הסרטים האלו מובילים? לאיזה "מקור אמנותי" שאפשר לחזור ולשתות ממנו? הקומדיה הפיזית, לדוגמה. לפני ההסתמכות על אפקטים ועל מילים ועל קונספט היו דמויות, שללא מילים העבירו רגש. מוסיקה, דמויות, משחק. עקרונות שצריך לחזור אליהם. לפעמים זה נראה טרחני, מעושה ומזיע ממאמץ. ולפעמים זה בדיוק מה שאתה צריך: עבודת משחק מדויקת שמולידה הזדהות ורגש.

לינקים קשורים:
בלוג על הומור פיזי וסרטון ממנו
http://physicalcomedy.blogspot.com/


בלוג על הומור לאנימטורים וסרטון מתוכו:
http://comedyforanimators.com/


ראיון עם יוצרי מוריס לסמור  וגם טל לוטן כתבה על הסרט

"חפץ לב" הוא ספר נהדר על ההסטוריה והעקרונות של תאטרון בובות ותאטרון חפצים. ספר מבית "תאטרון הקרון" שמהווה השראה גם לאנימטורים. יש בו המון אהבה למקצוע והרבה נקודות שמשמעותיות ליוצרים. נכתב על ידי מרית בן ישראל ורוני מוסנזון. "עיר האושר" הוא הבלוג הנהדר של מרית.

הסינמטוגרפיה המלאה של "אמן האשליות"

פוסט על קומדיה במשחק של שבעה גמלים מוזהבים

http://www.theartistifier.com- גימיק, להפוך כל סרט יוטיוב ל"הארטיסט"

אחת הדמויות עם המשחק הפיזי המשובח ביותר משלישיית בלוויל:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):