דלג לתוכן הראשי

האיש עם העיניים היפות

קלאסיקה אמיתית: שירה ואנימציה. שיתוף פעולה של האנימטור ג'ונתן הודג'סון והמאייר ג'וני האנה. על פי שיר של צ'ארלס בוקובסקי. (השיר מתורגם בהמשך הפוסט)


האיש עם העיניים היפות


כשהיינו ילדים
היה בית מוזר אחד
כל התריסים היו
תמיד
מוּרָדִים
ואף פעם לא שמענו משם
קולות
והחצר הייתה מלאה
במבוק
ואהבנו לשחק בתוך
הבמבוק
מעמידים פנים שאנחנו
טרזן
(על אף שלא הייתה
ג'יין).
והייתה שם
בריכת דגים
גדולה
מלאה
בדגי זהב השמנים ביותר
שראית
והם היו
מאולפים.
הם היו באים אל
פני המים
ולוקחים חתיכות
לחם
מהידים שלנו.

ההורים שלנו
אמרו לנו:
"אף פעם אל תתקרבו
לבית הזה".
כך שבטח
הלכנו.
תהינו אם חי שם מישהו.
חלפו שבועות
ולא ראינו
אף אחד.

ויום אחד
שמענו
קול
מהבית
"חתיכת זונה
מחורבנת!"
זה היה קול של
גבר.

והדלת
הקדמית
של הבית
נזרקה בכוח
והאיש
יצא
החוצה.

הוא החזיק
ביד ימין
שלו
בקבוק ויסקי.
היה כבן
30.
היה לו סיגר
בפה,
היה זקוק לגילוח
שערו
פרוע
ולא מסורק
והוא היה
יחף
בגופיה
ומכנסיים.
אבל עיניו
הבהיקו
הן זהרו
בבהיקות
והוא אמר
"היי אדונים
קטנים,
מבלים יפה,
אני
מקווה?"
והוא זרק
צחוק קטן
וחזר
חזרה אל תוך
הבית.

עזבנו,
הלכנו חזרה לחצר
של הורי
וחשבנו
על זה.

ההורים שלנו,
החלטנו
רצו
שנתרחק
משם
בגלל שהם
לא רצו
שנראה איש
כזה,
איש
חזק וטבעי
עם
עיניים
יפות.
ההורים שלנו
התביישו
שהם
לא
כמו
האיש הזה,
זה למה הם
רצו
שנתרחק.

אבל
חזרנו
לבית הזה
עם הבמבוק
ודגי הזהב
המאולפים.
חזרנו
הרבה פעמים
הרבה
שבועות
אבל יותר לא
ראינו
או שמענו
את האיש.

התריסים היו
מורדים
כמו תמיד
והיה
שקט.

ואז יום אחד
כשחזרנו
מבית ספר
ראינו את
הבית.

הוא נשרף
כולו,
לא נשאר
כלום,
רק יסודות
עשנים
שחורים ומעוקמים
והלכנו
לבריכת הדגים
ולא היו
בתוכה
מים
ודגי הזהב השמנים
הכתומים
היו מתים,
יבשים.

הלכנו חזרה
לחצר של הורי
ודיברנו על
זה
והחלטנו
שההורים שלנו
שרפו את הבית
שלהם,
הרגו
אותם
הרגו את
דגי הזהב
בגלל שכל זה
היה יותר מידי
יפה,
אפילו יער
הבמבוק
נשרף.
הם
פחדו
מהאיש בעל
העיניים
היפות.

ופחדנו
שמשך כל חיינו
יקרו לנו דברים
כאלה,
שאף אחד
לא ירצה
שמישהו
יהיה
כזה
חזק
ויפה,
שאחרים אף פעם לא
יַרְשׁוּ את זה,
ושהרבה
אנשים
יצטרכו
למות.

*
צ'ארלס בוקובסקי, מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם".

מצאתי בבלוג המרכאה . תרגום: דניאל תרז.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…