קלאסיקה אמיתית: שירה ואנימציה. שיתוף פעולה של האנימטור ג'ונתן הודג'סון והמאייר ג'וני האנה. על פי שיר של צ'ארלס בוקובסקי. (השיר מתורגם בהמשך הפוסט)
כשהיינו ילדים
היה בית מוזר אחד
כל התריסים היו
תמיד
מוּרָדִים
ואף פעם לא שמענו משם
קולות
והחצר הייתה מלאה
במבוק
ואהבנו לשחק בתוך
הבמבוק
מעמידים פנים שאנחנו
טרזן
(על אף שלא הייתה
ג'יין).
והייתה שם
בריכת דגים
גדולה
מלאה
בדגי זהב השמנים ביותר
שראית
והם היו
מאולפים.
הם היו באים אל
פני המים
ולוקחים חתיכות
לחם
מהידים שלנו.
ההורים שלנו
אמרו לנו:
"אף פעם אל תתקרבו
לבית הזה".
כך שבטח
הלכנו.
תהינו אם חי שם מישהו.
חלפו שבועות
ולא ראינו
אף אחד.
ויום אחד
שמענו
קול
מהבית
"חתיכת זונה
מחורבנת!"
זה היה קול של
גבר.
והדלת
הקדמית
של הבית
נזרקה בכוח
והאיש
יצא
החוצה.
הוא החזיק
ביד ימין
שלו
בקבוק ויסקי.
היה כבן
30.
היה לו סיגר
בפה,
היה זקוק לגילוח
שערו
פרוע
ולא מסורק
והוא היה
יחף
בגופיה
ומכנסיים.
אבל עיניו
הבהיקו
הן זהרו
בבהיקות
והוא אמר
"היי אדונים
קטנים,
מבלים יפה,
אני
מקווה?"
והוא זרק
צחוק קטן
וחזר
חזרה אל תוך
הבית.
עזבנו,
הלכנו חזרה לחצר
של הורי
וחשבנו
על זה.
ההורים שלנו,
החלטנו
רצו
שנתרחק
משם
בגלל שהם
לא רצו
שנראה איש
כזה,
איש
חזק וטבעי
עם
עיניים
יפות.
ההורים שלנו
התביישו
שהם
לא
כמו
האיש הזה,
זה למה הם
רצו
שנתרחק.
אבל
חזרנו
לבית הזה
עם הבמבוק
ודגי הזהב
המאולפים.
חזרנו
הרבה פעמים
הרבה
שבועות
אבל יותר לא
ראינו
או שמענו
את האיש.
התריסים היו
מורדים
כמו תמיד
והיה
שקט.
ואז יום אחד
כשחזרנו
מבית ספר
ראינו את
הבית.
הוא נשרף
כולו,
לא נשאר
כלום,
רק יסודות
עשנים
שחורים ומעוקמים
והלכנו
לבריכת הדגים
ולא היו
בתוכה
מים
ודגי הזהב השמנים
הכתומים
היו מתים,
יבשים.
הלכנו חזרה
לחצר של הורי
ודיברנו על
זה
והחלטנו
שההורים שלנו
שרפו את הבית
שלהם,
הרגו
אותם
הרגו את
דגי הזהב
בגלל שכל זה
היה יותר מידי
יפה,
אפילו יער
הבמבוק
נשרף.
הם
פחדו
מהאיש בעל
העיניים
היפות.
ופחדנו
שמשך כל חיינו
יקרו לנו דברים
כאלה,
שאף אחד
לא ירצה
שמישהו
יהיה
כזה
חזק
ויפה,
שאחרים אף פעם לא
יַרְשׁוּ את זה,
ושהרבה
אנשים
יצטרכו
למות.
*
צ'ארלס בוקובסקי, מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם".
מצאתי בבלוג המרכאה . תרגום: דניאל תרז.
האיש עם העיניים היפות
כשהיינו ילדים
היה בית מוזר אחד
כל התריסים היו
תמיד
מוּרָדִים
ואף פעם לא שמענו משם
קולות
והחצר הייתה מלאה
במבוק
ואהבנו לשחק בתוך
הבמבוק
מעמידים פנים שאנחנו
טרזן
(על אף שלא הייתה
ג'יין).
והייתה שם
בריכת דגים
גדולה
מלאה
בדגי זהב השמנים ביותר
שראית
והם היו
מאולפים.
הם היו באים אל
פני המים
ולוקחים חתיכות
לחם
מהידים שלנו.
ההורים שלנו
אמרו לנו:
"אף פעם אל תתקרבו
לבית הזה".
כך שבטח
הלכנו.
תהינו אם חי שם מישהו.
חלפו שבועות
ולא ראינו
אף אחד.
ויום אחד
שמענו
קול
מהבית
"חתיכת זונה
מחורבנת!"
זה היה קול של
גבר.
והדלת
הקדמית
של הבית
נזרקה בכוח
והאיש
יצא
החוצה.
הוא החזיק
ביד ימין
שלו
בקבוק ויסקי.
היה כבן
30.
היה לו סיגר
בפה,
היה זקוק לגילוח
שערו
פרוע
ולא מסורק
והוא היה
יחף
בגופיה
ומכנסיים.
אבל עיניו
הבהיקו
הן זהרו
בבהיקות
והוא אמר
"היי אדונים
קטנים,
מבלים יפה,
אני
מקווה?"
והוא זרק
צחוק קטן
וחזר
חזרה אל תוך
הבית.
עזבנו,
הלכנו חזרה לחצר
של הורי
וחשבנו
על זה.
ההורים שלנו,
החלטנו
רצו
שנתרחק
משם
בגלל שהם
לא רצו
שנראה איש
כזה,
איש
חזק וטבעי
עם
עיניים
יפות.
ההורים שלנו
התביישו
שהם
לא
כמו
האיש הזה,
זה למה הם
רצו
שנתרחק.
אבל
חזרנו
לבית הזה
עם הבמבוק
ודגי הזהב
המאולפים.
חזרנו
הרבה פעמים
הרבה
שבועות
אבל יותר לא
ראינו
או שמענו
את האיש.
התריסים היו
מורדים
כמו תמיד
והיה
שקט.
ואז יום אחד
כשחזרנו
מבית ספר
ראינו את
הבית.
הוא נשרף
כולו,
לא נשאר
כלום,
רק יסודות
עשנים
שחורים ומעוקמים
והלכנו
לבריכת הדגים
ולא היו
בתוכה
מים
ודגי הזהב השמנים
הכתומים
היו מתים,
יבשים.
הלכנו חזרה
לחצר של הורי
ודיברנו על
זה
והחלטנו
שההורים שלנו
שרפו את הבית
שלהם,
הרגו
אותם
הרגו את
דגי הזהב
בגלל שכל זה
היה יותר מידי
יפה,
אפילו יער
הבמבוק
נשרף.
הם
פחדו
מהאיש בעל
העיניים
היפות.
ופחדנו
שמשך כל חיינו
יקרו לנו דברים
כאלה,
שאף אחד
לא ירצה
שמישהו
יהיה
כזה
חזק
ויפה,
שאחרים אף פעם לא
יַרְשׁוּ את זה,
ושהרבה
אנשים
יצטרכו
למות.
*
צ'ארלס בוקובסקי, מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם".
מצאתי בבלוג המרכאה . תרגום: דניאל תרז.
זה כל כך יפה, מה זה הדבר הזה??? (שאלה רטורית, כדי שלא תתאמץ לענות חלילה :)
השבמחק