דלג לתוכן הראשי

אני וגופי (וכלבים מצויירים אחרים)

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.





נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות.
גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:

From Fantasia 2000
-MJR
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד.
מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)
הצוות המצומצם של מיקי עבר הרבה גלגולים: הם היו בתוך אגדות ובספרות קלאסית, הם היו בתאטרון ובפרברים ובעולם משלהם. אבל כששמים אותם בעולם הרגיל מתגלה משהו מוזר: נראה שזה טבעי רק לגופי.
דונלד, לדוגמה, נודד בעולם וחוטף מכות, הוא גם תמיד יהיה "דוד דונלד" ולא אבא. מיקי לא מסוגל בכלל להיות בזוגיות. הוא המחזר ולא הבעל. ואם כבר יש לו ילדים אז הם המון יתומים (רק האל יודע למה). אבל גופי התמסד. לגופי יש ילד. 
איך זה קרה?
זו שאלה פילוסופית כי למעשה אין גופי אחד. אלא שניים.
לא הצלחתי לחקור את זה עד הסוף אבל נראה שגופי נושא איתו ביוגרפיה שמעולם לא נכתבה.
בואו נראה את הסרט הזה:



מיהו הגיבור? לכאורה, זהו גופי. אבל מבנה הפנים שלו שונה, הקול שלו שונה ובכלל, האישיות שלו שונה. מה גם שכל ה"אנשים" שסביבו נראים בדיוק כמותו. אבל שימו לב מה קורה לו כשהאישיות שלו משתנה, הפה מתרחב מעט ומתחיל להזכיר את "גופי" המוכר. על פי וויקפדיה, הדמות הזו נקראת "ג'ורג' גיף" והיא סוג של וריאציה שדיסני הגה על גופי. ועדיין הפתיחים לסרטים מציגים אותו כ"גופי".
רוב סרטי גופי מציגים אותו כגופי המשוגע אבל כמה מהם הם סרטי קצה. הם סרטים שמראים את ההליכה שלו על הקו הדק שבין שפיות ושגעון. ואולי בייחוד אלה:
גופי המורה ב"מורים הם בני אדם":

גופי האב, ב"היום של אבא"


כלומר, גופי מתנהג פה כמישהו שהוא בין הגופי המוכר לגופי הגנרי, ה"אדם" הרגיל מהרחוב.
נראה שהסרטים האלה (ועוד רבים למעשה) לא רק מראים לנו איך גופי היה מתמודד עם המציאות האנושית המוכרת אלא שמציאות זו עצמה העבירה אותו על דעתו והפכה אותו לגופי המוכר. אלה לא סרטים שבהם גופי הוא דמות בכלל, אלא גופי הוא כל אחד! ואז לאט לאט השיגעון הזה, שנובע מהנסיון להיות נורמלי ומתפקד, הופך אותו לדמות ספציפית, לגופי המשוגע.
אבל בעצם, גופי שם מראה מול כולנו, כי הוא הדמות היחידה מהקאסט שיכולה להמשיך להתקיים ולהצחיק גם בעוד מאה שנה. הוא תמיד יהיה המשוגע שמציב מראה בפני מי שחושב שהוא "נורמלי". החיים המודרניים הם משוגעים. להיות אבא, מורה, נהג, לעשות דיאטה, להצטנן, להתחבר לכבלים, כל הדברים האלה הם לא שפויים. כי ברגע שהאדם חי חיים מודרנים הוא מכניס את השיגעון לחייו. דבר לא נשאר בגדר מובן מאליו ופשוט יותר.

לכן, עצוב לי מעט שרוג'ר ראביט אמר על גופי: "אף אחד לא חוטף מכות כמו גופי". כי גופי הוא סמל למישהו שחוטף וחוטף ותמיד עומד על הרגליים. המאבק שלו בקיום היומיומי הוא על גבול הסיזיפי. והעובדה שלפי דיסני, גופי הוא בעצם אנחנו, אומרת משהו על הקיום שלנו, קיום של אנשים שמנסים להיות נורמליים ומשתגעים בדרך.
אבל ניתן לומר אולי, וזו פרשנות כבר רחוקה, שגופי התייצב בסוף. הסדרה GOOF TROOP והסרטים שבאו אחריה הציגו גופי אנושי, פרברי ומשוגע. כלומר, נראה שבסוף הוא למד לתעל את השיגעון שלו למקום "יציב". ואולי זה המתח בינו לבין הבן שלו מקס. גופי משוגע בעוד מקס מנסה להיות קול, כלומר, להיות אחד מכולם. להיות נורמלי.
בהצלחה לו.
___________________
באותו נושא:
הסרט "על כלבים וגנבים" (101 Dalmatians) של דיסני, נפתח בסצינה היפהפיה הזו, המקשרת בין בני אדם לכלבים שלהם. את פירוק האנימציה ששמתי אחר כך לקחתי מהבלוג הנפלא של מייקל ספורן:



הפוסט המלא שלו  עם שאר הדמויות: פה.


זה טריילר לסרט על חברות בין ישיש הומוסקסואל לכלבה שלו, טוליפ.

חלק אחד מסדרה על הMAKING OF:

ראיון עם היוצרים (עברית) ב"הארץ"
וזה סרט בסגנון דומה ועם תוכן דומה: חיים דוממים עם כלבים מצוירים:
Thumbnail

וזה סרטה הנהדר של טניה גרישקו, שנקר, חיי כלב:

וכמובן, ישנו הסרט הנהדר יללה  של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי שעליו כתבתי בפוסט הזה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…