דלג לתוכן הראשי

אני וגופי (וכלבים מצויירים אחרים)

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.





נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות.
גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:

From Fantasia 2000
-MJR
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד.
מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)
הצוות המצומצם של מיקי עבר הרבה גלגולים: הם היו בתוך אגדות ובספרות קלאסית, הם היו בתאטרון ובפרברים ובעולם משלהם. אבל כששמים אותם בעולם הרגיל מתגלה משהו מוזר: נראה שזה טבעי רק לגופי.
דונלד, לדוגמה, נודד בעולם וחוטף מכות, הוא גם תמיד יהיה "דוד דונלד" ולא אבא. מיקי לא מסוגל בכלל להיות בזוגיות. הוא המחזר ולא הבעל. ואם כבר יש לו ילדים אז הם המון יתומים (רק האל יודע למה). אבל גופי התמסד. לגופי יש ילד. 
איך זה קרה?
זו שאלה פילוסופית כי למעשה אין גופי אחד. אלא שניים.
לא הצלחתי לחקור את זה עד הסוף אבל נראה שגופי נושא איתו ביוגרפיה שמעולם לא נכתבה.
בואו נראה את הסרט הזה:



מיהו הגיבור? לכאורה, זהו גופי. אבל מבנה הפנים שלו שונה, הקול שלו שונה ובכלל, האישיות שלו שונה. מה גם שכל ה"אנשים" שסביבו נראים בדיוק כמותו. אבל שימו לב מה קורה לו כשהאישיות שלו משתנה, הפה מתרחב מעט ומתחיל להזכיר את "גופי" המוכר. על פי וויקפדיה, הדמות הזו נקראת "ג'ורג' גיף" והיא סוג של וריאציה שדיסני הגה על גופי. ועדיין הפתיחים לסרטים מציגים אותו כ"גופי".
רוב סרטי גופי מציגים אותו כגופי המשוגע אבל כמה מהם הם סרטי קצה. הם סרטים שמראים את ההליכה שלו על הקו הדק שבין שפיות ושגעון. ואולי בייחוד אלה:
גופי המורה ב"מורים הם בני אדם":

גופי האב, ב"היום של אבא"


כלומר, גופי מתנהג פה כמישהו שהוא בין הגופי המוכר לגופי הגנרי, ה"אדם" הרגיל מהרחוב.
נראה שהסרטים האלה (ועוד רבים למעשה) לא רק מראים לנו איך גופי היה מתמודד עם המציאות האנושית המוכרת אלא שמציאות זו עצמה העבירה אותו על דעתו והפכה אותו לגופי המוכר. אלה לא סרטים שבהם גופי הוא דמות בכלל, אלא גופי הוא כל אחד! ואז לאט לאט השיגעון הזה, שנובע מהנסיון להיות נורמלי ומתפקד, הופך אותו לדמות ספציפית, לגופי המשוגע.
אבל בעצם, גופי שם מראה מול כולנו, כי הוא הדמות היחידה מהקאסט שיכולה להמשיך להתקיים ולהצחיק גם בעוד מאה שנה. הוא תמיד יהיה המשוגע שמציב מראה בפני מי שחושב שהוא "נורמלי". החיים המודרניים הם משוגעים. להיות אבא, מורה, נהג, לעשות דיאטה, להצטנן, להתחבר לכבלים, כל הדברים האלה הם לא שפויים. כי ברגע שהאדם חי חיים מודרנים הוא מכניס את השיגעון לחייו. דבר לא נשאר בגדר מובן מאליו ופשוט יותר.

לכן, עצוב לי מעט שרוג'ר ראביט אמר על גופי: "אף אחד לא חוטף מכות כמו גופי". כי גופי הוא סמל למישהו שחוטף וחוטף ותמיד עומד על הרגליים. המאבק שלו בקיום היומיומי הוא על גבול הסיזיפי. והעובדה שלפי דיסני, גופי הוא בעצם אנחנו, אומרת משהו על הקיום שלנו, קיום של אנשים שמנסים להיות נורמליים ומשתגעים בדרך.
אבל ניתן לומר אולי, וזו פרשנות כבר רחוקה, שגופי התייצב בסוף. הסדרה GOOF TROOP והסרטים שבאו אחריה הציגו גופי אנושי, פרברי ומשוגע. כלומר, נראה שבסוף הוא למד לתעל את השיגעון שלו למקום "יציב". ואולי זה המתח בינו לבין הבן שלו מקס. גופי משוגע בעוד מקס מנסה להיות קול, כלומר, להיות אחד מכולם. להיות נורמלי.
בהצלחה לו.
___________________
באותו נושא:
הסרט "על כלבים וגנבים" (101 Dalmatians) של דיסני, נפתח בסצינה היפהפיה הזו, המקשרת בין בני אדם לכלבים שלהם. את פירוק האנימציה ששמתי אחר כך לקחתי מהבלוג הנפלא של מייקל ספורן:



הפוסט המלא שלו  עם שאר הדמויות: פה.


זה טריילר לסרט על חברות בין ישיש הומוסקסואל לכלבה שלו, טוליפ.

חלק אחד מסדרה על הMAKING OF:

ראיון עם היוצרים (עברית) ב"הארץ"
וזה סרט בסגנון דומה ועם תוכן דומה: חיים דוממים עם כלבים מצוירים:
Thumbnail

וזה סרטה הנהדר של טניה גרישקו, שנקר, חיי כלב:

וכמובן, ישנו הסרט הנהדר יללה  של נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי שעליו כתבתי בפוסט הזה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/