}

8:06

אדגר אלן פו - "הלב המסגיר" (1953) ומחוות

אנימציה מינימליסטית בשילוב השפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני ומשחקי אור וצל דרמטיים. ביטוי יפה ונאמן לשיר הבלהות של אדגר אלן פו על רוצח שמופלל על ידי לב הקורבן. מאולפני UPA:



הלב המסגיר


 אמת!  אני עצבני  הייתי והנני עצבני מאוד, עצבני נורא; אך מדוע אתם אומרים שאני מטורף? המחלה חידדה את חושי  לא השחיתה  ולא הקהתה אותם. חוש השמיעה היה מחודד במיוחד. שמעתי את הכל בשמיים ובארץ. שמעתי בשאול דברים רבים. כיצד, איפוא, אפשרי שאני מטורף? הביטו וראו! שימו לב בכמה בריאות  באיזו שלווה אני יכול לספר לכם את כל הסיפור כולו.
אי-אפשר לומר איך חדר הרעיון הזה אל מוחי בראשית; משהבשיל, פקד אותי יומם ולילה. לא היתה לו מטרה. לא היתה בו תשוקה. אהבתי את הזקן. הוא מעודו לא פגע בי. מעודו לא עלב בי. לא נתתי את עיני בזהבו. אני חושב שזאת היתה עינו! כן, זה העניין! עינו היתה עין של עיט  עין כחולה חיווריינית, מכוסה בדוק, וכאשר העין ננעצה בי, דמי קפא בעורקי; וכך, בהדרגה  באיטיות רבה  החלטתי לקפח את חייו של הזקן, ולהיפטר בכך לנצח מן העין.
וכעת, עצם העניין. אתם חושבים שאני מטורף. מטורפים אינם יודעים כלום. אך היה עליכם לראות אותי. היה עליכם לראות באיזו תבונה כיוונתי את מעשי  בכמה זהירות  בכמה ראיית נולד  כמה העמדת-פנים רתמתי למלאכתי! מעודי לא הייתי נדיב כלפיו כמו בשבוע שקדם לרצח. מדי לילה, קרוב לשעת חצות, הסטתי את בריח דלתו ופתחתי  אהה, בעדינות כל-כך רבה! ואחר-כך, כאשר מִפתח הדלת היה רחב דיו לראשי, החדרתי פנס מואפל, מוגף, עד כי לא בקע ממנו אור, ותחבתי את ראשי. הו, הייתם צוחקים לוּ ראיתם באיזו עורמה תחבתי אותו! היזזתי אותו לאט-לאט  באיטיות רבה מאוד, כדי שלא אדריך את שנתו של הזקן. שעה תמימה נדרשה לי לתחיבת ראשי במִפתח הדלת עד כי יכולתי לראות אותו שוכב במיטתו. אהה!  האם מטורף מסוגל להיות כה חכם? ואחר-כך, כאשר ראשי חדר לחדר, הסטתי מעט את תריסו של הפנס  אהה, בזהירות רבה (שכן הצירים השמיעו קול חריקה  הסטתי אותו כדי שיפיל קרן-אור דקה אחת על עין העיט. בדומה לכך עשיתי שבעה לילות ארוכים  מדי לילה בחצות  ובכל פעם מצאתי שהעין עצומה; על כן היה זה בלתי אפשרי לבצע את המזימה; הרי לא היה זה הזקן שהפריע למנוחתי, אלא עינו הרעה. מדי בוקר בבוקרו, בעלות השחר, הלכתי אל החדרון באומץ-לב ודיברתי אליו בעזות מצח, קורא בשמו בנימת קול לבבית, ושואל איך עבר עליו הלילה. אתם רואים כי היה עליו להיות זקן חכם ומחוכם כדי לחשוד באמת שמדי לילה בלילה אני בא לראותו בשנתו, בדיוק בשעה שתיים-עשרה.
בלילה השמיני נזהרתי אף יותר מכפי הרגיל כאשר פתחתי את הדלת. מחוגו של השעון נע שמהירות רבה מתנועתי שלי. לפני הלילה הזה לא הרגשתי מעודי במלוא אונַי  בתושייתי. בקושי כלאתי בקרבי את תחושת הניצחון. לחשוב שעמדתי שם, פותח את הדלת, לאט-לאט, והוא אפילו לא חולם על מעללי ועל הגיגי החשאיים. ביני לבין עצמי גיחכתי בחושבי על כך; אפשר ששמע אותי; שכן הוא נע לפתע במיטתו, כאילו הזדעזע. אם אתם חושבים שנרתעתי לאחור  כלל וכלל לא. חדרונו היה שחור כפחם בחושך הסמיך (התריסים היו נעולים על בריח בחשש משודדים,) ולפיכך ידעתי שאין הוא מסוגל לראות את מִפתח הדלת, על כן הדפתי אותה לאיטה, ודחפתי.
ראשי היה בפנים ועמדתי לחשוף מעט את הפנס, כאשר אגודלי נשמט על סגר הפח, והזקן הזדקף במיטתו וקרא  "מי שם?"
שתקתי ולא אמרתי דבר. במשך שעה לא הנעתי אפלו שריר, וכל אותה העת לא שמעתי שהא חוזר לשכב. הוא המשיך לשבת במיטה ולהאזין;  ממש כפי שעשיתי מדי לילה בלילה, מקשיב לשעוני המוות בקיר.
או-אז שמעתי אנחה קלה, וידעתי כי זאת אנחה מאימת מוות. לא היתה זאת אנחת כאב או צער  הו, לא!  זה היה קול-חנוק שנוק שיוצא מעומק הנשמה מוכת האימה. היכרתי היטב את הקול הזה. לילות רבם, בדיוק בחצות, כאשר כל העולם ישן, הקול הזה בקע מחזי והעצים, הדהודו הנורא, האימוֹת שהכבידו עלי. אני אומר שהיכרתי היטב את הקול הזה. ידעתי מה מרגיש הזקן וריחמתי עליו, אם כי החלפתי חיוך ביני לביני. ידיעתי שהוא שוכב ער למן הרחש החרישי הראשון, כאשר התהפך במיטתו. פחדיו תכפו עליו למן הרגע ההוא. בנסותו לחשוב שהם חסר יסוד, כשל בכך. הוא אמר לעצמו  "אין זו אלא הרוח בארובה  אין זה אלא עכבר החוצה את הרצפה," או "אין זה יותר מניסורו של צרצר." כן, הוא התאמץ להרגיע את עצמו במחשבות האלו: לשווא. הכל לשווא; שכן המוות המתקרב אליו ארב לו בצילו השחור ואפף את הקורבן. היתה זו הוויתו העגומה של הצל הלא-נראה שגרמה לו להרגיש  אם כי לא ראה ולא שמע  להרגיש את נוכחות ראשי בתוך החדר.
מכיוון שהמתנתי זמן רב, בסבלנות לאין שיעור, בלא ששמעתי אותו חוזר ושוכב, החלטתי לפתוח חרך צר  צר מאוד  בפנס. ופתחתי אותו  תתקשו לדמות לעצמכם באיזו גַנבנות  עד כי, לבסוף, קרן-אור עמומה אחת, כקורו של עכביש, נשלחה מן החרך ונפלה על עין העיט.
העין היתה פקוחה  פקוחה לרווחה, לרווחה  ונמלאתי זעם כשהיצצתי בה. ראיתי אותה בבהירות גמורה  כולה תכלת אטומה, עוטה דוק נורא שהקפיא את לשד עצמותי; לא יכולתי לראות אפילו שמץ מפניו של הזקן או מגופו: שכן כיוונתי את קרן-האור כבחוש טבעי בדיוק אל הנקודה הארורה.
האם לא אמרתי לכם כי מה שאתם חושבים בשוגג לשיגעון אינו אלא רגישות יתר של החושים?  כעת, אני אומר לכם, הגיע לאוזני קול נמוך, עמום, מהיר, כקולו של שעון עטוף בצמר-גפן. גם את הצליל הזה היכרתי היטב. זאת היתה הלמות ליבו של הזקן. היא הגבירה את כעסי, כשם שהלמות תוף מגבירה את אומץ-ליבו של החייל.
אפילו כעת התאפקתי ושמרתי על שקט מוחלט. בקושי נשמתי. אחזתי בפנס בלא ניע. בדקתי עד כמה אוכל להקפיד עם קרן-האור הנופלת על העין. בינתיים גברה תרועתו השקטנית של הלב. היא האיצה את קצבהּ והעצימה את קולה מדי רגע ברגע. אימתו של הזקן היתה בוודאי גדולה מנשוא! קולה גבר והלך, אני אומר לכם, מדי דקה בדקה!  האם אתם עוקבים אחרי דברי? אמרתי לכם שאני עצבני: אני כזה! וכעת, בשעת הצלמוות הזאת בחצות הלילה, בשקט הנורא של הבית הישן, הרעש המוזר הזה ריגש אותי עד אימה קשה מנשוא. אך קולה של הלמות הלב גבר, גבר! חשבתי שהלב עלול להתפקע! וכעת תכפה עלי חרדה חדשה  אפשר שהקול יישמע באוזני שכן! הגיעה שעתו של הזקן! בצעקה גדולה, חשפתי את עין הפנס וזינקתי אל החדר. הוא צווח פעם אחת  ולא עוד. גררתי אותו אל הרצפה בהרף-עין והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אחר-כך חייכתי בשמחה, שכן המעשה תם ונשלם. אולם הלב המשיך לפעום ולהלום בקול עמום במשך דקות. העניין הזה, על כל פנים, לא הטריד אותי; לא ניתן לשומעו מבעד לכותל. לבסוף חדל. הזקן מת. היזזתי את המיטה ובדקתי את הגופה. כן, הוא מת, מת כאבן. הינחתי את ידי על ליבו והשארתי אותה שם דקות רבות. לא היה דֹפק. הוא היה מת כאבן. עינו לא תפֵר את שלוות רוחי.
אם אתם אתם סבורים שאני מטורף, לא עוד תחשבו כך כאשר אתאר את אמצעי הזהירות הנבונים שבהם נקטתי כאשר הסתרתי את הגופה. הלילה היה קרוב לקצו, ואני פעלתי במהירות אך בשקט. קֹדם כל ביתרתי את הגוויה. ערפתי את הראש וגדעתי את הידיים והרגליים.
אחר-כך עקרתי שלושה לוחות-עץ מרצפת החדרון. הינחתי את כל האיברים בין הלוחות הקטנים. אחר-כך החזרתי את הלוחות למקומם באופן כל-כך נבון, כל-כך ערמומי, שעין אדם  אפילו לא עינו  לא היתה מסוגלת להבחין בדבר כלשהו. לא נותר דבר למירוק  אף לא רבב  אף לא כתם דם. הייתי זהיר אפילו בזוטות הללו. אפילו לא הייתי זקוק לרחוץ בנקיון כפי  הא! הא!
כאשר סיימתי, השעה היתה ארבע בבקר  חשוכה כחצות לילה. כאשר הפעמון דנדן לציין את השעה נשמעה נקישה על הדלת הפונה אל הרחוב. ירדתי לפתוח אותה בלב קל,  ממה היה לי לחשוש עכשיו? נכנסו שלושה אנשים והציגו את עצמם בסבר פנים יפות כאנשי משטרה. באוזנו של שכן נשמעה צווחה במשך הלילה; יש חשד למעשה פלילי; הוגשה קובלנה והם (הקצינים) הצטוו לערוך חיפוש במגורים. חייכתי,  ממה הייתי צריך לחשוש? הזמנתי את האדונים להיכנס. הצווחה, אמרתי להם, היתה צווחתי בחלום. הזקן, הטעמתי, יצא לחופשה בכפר. הולכתי את אורחי בכל הבית. הצעתי להם לערוך חיפוש כרצונם. לבסוף הנחיתי אותם אל חדרונו. הראיתי להם את אוצרותיו השמורים היטב, שיד זר לא נגעה בהם. בבטחוני אף הבאתי כיסאות אל החדר ביקשתי שיישבו כדי שינוחו מעמלם. בה בעת אני עצמי, היצבתי בעזות מצח את כיסאי בדיוק במקום שמתחתיו נחה גוויתו של הקורבן המנוח.
הקצינים באו על סיפוקם. הליכותי שכנעו אותם. הייתי נינוח מאוד. הם ישבו, ובהיותי משיב בעליצות שוחחו ביניהם על דא ועל הא. משהתארך העניין הרגשתי שאני מחוויר והולך ויחלתי שיילכו. ראשי כאב ודימיתי לשמוע באוזני טנטון: והם ישבו והמשיכו לפטפט. הטנטון נהפך לקול עיקש יותר:  הוא נמשך ואף נעשה ברור יותר: דיברתי בחופשיות רבה כדי להיפטר מן ההרגשה: אך זה נמשך ואף היה מוגדר יותר  עד כי, לבסוף, הבחנתי כי הרעש לא היה באוזני.
אין ספק שהחוורתי מאוד;  אך דברי קלחו וקולי גבר והלך. אף-על-פי-כן הרעש התעצם  מה יכולתי לעשות? זה היה קול נמוך, עמום, מהיר, כקול שעון עטוף בצמר גפן. נשימתי נעתקה  ובכל זאת, הקצינים לא שמעו את הקול. דיבורי היה כעת נמרץ יותר  נלהב יותר; אך הקול התחזק בהתמדה. קמתי ממקומי והתווכחתי על זוטות, בקול צווחני ובמחוות נמרצות, אך הקול גבר בהתמדה. למה אינם הולכים? צעדתי על הרצפה בצעדים כבדים אנה ואנה, כביכול התעוררתי לכעוס על הערותיהם של האנשים האלה  אולם הקול התחזק בהתמדה. הו אלוהים! הנפתי את הכיסא שעליו ישבתי קודם לכן וגררתי אותו בחריקה על לוחות-העץ, אך הקול הרם והנישא התגבר. הקול היה חזק יותר  חזק יותר  חזק יותר! האנשים המשיכו לפטפט בנועם ולחייך. האם יתכן שלא שמעו? אלי שבשמיים!  לא, לא! הם שומעים!  הם חושדים!  הם יודעים!  הם לועגים לפחדי!  כך חשבתי, וכך אני חושב גם עכשיו. אך הכל עדיף על העינוי הזה! כל דבר נסבל יותר מן ההשפלה הזאת! לא יכולתי עוד לסבול את החיוכים הצבועים האלה! הרגשתי שעלי לזעוק או למות!  וכעת  עוד פעם!  הקשיבו ושִמעו! בקול רם יותר! רם יותר! רם יותר!
"נבלים," צרחתי, "אל תעמידו פנים! אני מודה במעשה!  עִקרו את הלוחות! כאן, כאן!  זאת הלמות ליבו הנוראה!"


ולסיום: מחוות שונות לאדגר אלן פו:
"סופה". הגרסה היאפית ל"העורב" של פו:
מייקינג אוף:

"העורב" לפי משפחת סימפסון:

וכמובן, יצירת המופת "וינסנט", סרטו הקצר של טים ברטון בתחילת דרכו, המספר על ילד שחי בצל שירי אדגר אלן פו וסרטי האימה של וינסנט פרייס: