דלג לתוכן הראשי

אנימציה 2012: הנבחרים


לקראת סיום שנת 2012 ביקשתי מכמה אנשים שאני מעריך לאסוף את סרטי האנימציה שהם הכי אהבו השנה: סרטים קצרים, סרטי סטודנטים, פרסומות וקליפים בהגבלה אחת: שהם נמצאים ברשת וניתן להראות אותם. היו הרבה סרטים חדשים השנה והמהירות שבה הם עולים לרשת גבוהה מתמיד. אם פעם הפסטיבלים היו הדרך המרכזית לאנימטורים להגיע לקהל הרחב אז היום הפסטיבלים (אלה שלא ממהרים) מוצאים עצמם מקרינים סרטונים שמזמן עלו לרשת ואנחנו יוצאים נשכרים.

אלה הבחירות שלנו. אתם מוזמנים לשים לינקים לסרטים שאתם אהבתם.  מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם
יוני זפרני, בוגר שנקר. שותף להפקת עשרות סרטוני אנימציה בחברת אניבום בחמש שנים האחרונות.
אלירן ביכמן  בוגר בצלאל, מאייר, קרטוניסט, מעצב דמויות וארט. מתמחה באנימציה, משחקים ואינטראקטיב. מבלה את רוב זמנו בחפירה על תולדות האנימציה האמריקאית והבינלאומית, איור ספרים, קומיקסים (די.סי רולז!) וקריקטורות מהעולם.  
וניר פילוסוףבוגר בצלאל, במאי, אנימטור ומאייר. בזמנו הפנוי מנהל את הדף "ANIMATION FOR THE MASSES". ואת ערוץ הוימאו של הדף.


הסרטים הקצרים:

BELLY (בטן) של ג'וליה פוט. 

שוליית הקוסם: הסרט הזה מתאר תהליך התבגרות פיוטי שמתחבר לי לסגנון שהולך ונהיה רווח. משהו שאני מזהה בקליפים של גוטיה, בADVENTURE TIME, ב"ארץ יצורי הפרא" ועוד. מדובר על איזור דמדומים בין ילדות ובגרות, משהו שהוא מאוד אישי אבל מאוד מתקשר באותו הזמן. מבחינה רגשית אני מרגיש שאנחנו פחות ופחות מצפים שיסבירו לנו מה אנחנו רואים. אנחנו נכנסים לעולמות ללא הקשר, מבלי שמישהו ינסח לנו את הכללים של העולמות האלה ועדיין, הם מאוד קוהורנטיים ומאוד אמינים.
אולי זו התחושה שגם באה בסרט: אנחנו בבטן הלויתן ופה קורה תהליך חשוב. מה מחכה לנו בחוץ ,בעולם האמיתי, אנחנו לא יודעים. אבל משהו אומר לנו שאנחנו הולכים בדרך שבה אנחנו אמורים.
אני מקווה להרחיב על הסרט הזה והיוצרת שלו בפוסט אחר.

I, pet goat II נוצר ע"י סטודיו heliofant.

ניר: אולי הסרט המקורי של השנה, הבמאי, לואי לפברה (Louis Lefebvre), עבד על הסרט החל משנת 2005 והקדיש את עצמו אליו לגמרי מ-2008. סרט מאוד חידתי ללא מבנה קולנועי קלאסי של התחלה, אמצע, סוף, גדוש במוטיבים סימבוליים מהעולם הפוליטי, הנוצרי והרוחני.
I pet goat II מסחרר מוקפד ומלוטש, מעמיס על הצופה המון מידע להכיל ומשאיר אותו עם הרבה שאלות לאחר הצפייה. מהרבה בחינות, הסרט הוא מה שעולם התלת מימד פילל לעצמו הרבה זמן, סרט שישבור את תקרת הזכוכית, שהתעשייה עצמה יצרה לעצמה. הוא דוחף את התעשייה למקום חדש, שילוב של וידאו ארט עטוף אנימציה מהפנטת.
מכאן השמים הם הגבול.
אלירן: אז למה דווקא הסרט הזה? כי חייבים תלת. לא, סתם (:
אני חושב שהסרט משלב כמה אמנויות, ומתבסס על איורים מספרי ילדים, אמנות מהכנסיות, בשילוב של אנימציה מודרנית והשראה פוליטית.
אין כאן סיפור "קלאסי", אבל שום דבר הוא לא רנדומלי. פשוט חיבור נהדר בין סימבולים ומוטיבים, מחושב לפרטי פרטים (גם כי הטכניקה לא מאפשרת אחרת), מדויק ופסיכדלי לגמרי. אני אוהב את הכל פה, גם את זה שהם הולכים עד הסוף ועם זאת לא, כלומר עדיין שומרים על ארט ברור ובכל זאת מצליחים למתוח את הגבול של העולם שיצרו. עבודה יפה ומיוחדת שלא רואים כל יום.

Batman of Shanghai
אלירן: הסרט שייך לסדרה DC Nation Block, סדרת סרטוני אנימציה קצרים, מהדמויות של די סי. אולפנים שונים מבטאים את הדמויות של די סי בעיצוב והנפשה משלהם. משודר ב"קרטון נטוורק" (איך זה שלא נלחמים להחזיר את הערוץ הזה בחזרה לארץ?).סטייל "אנימטריקס", גם פה יש עבודה מדהימה. כמאין מחווה ל"אביר האפל" האחרון של נולן, יצרו סרט נהדר עם ביין וקאט-וומן שמתבססים על ספרי הקומיקס ונאמנים למקור של הדמויות. מהחליפה הממושקפת והסימטרית של קאט-וומן, ועד הגדילה הצינורית האדירה של ביין. אינטרפרטציה מעולה לדמויות מושלמות.

גוואקמולי טרי מאת PES
יוני זפרני: PES מצליח לשחזר את הקסם של Western Spaghetti עם רימוני אבוקדו

סרטי הסטודנטים:

פלורוסנט, מאת טים רזומובסקי ואייל אורן, בוגרי בצלאל
שוליית הקוסם: זו לא קטגורייה לסרטים ישראלים אבל מה לעשות, סרטי הסטודנטים הישראלים הם ברמה מאוד גבוהה. לא כתרגילים אלא כסרטים ממש. כבר כתבתי על הסרט הנהדר הזה אז רק אומר שמעבר לזה שהוא עשוי כמו מליון דולר, הוא גם מאפיין של תקופה: עין ישראלית\יהודית שיונקת מז'אנרים שונים ומגוונים ונותנת פרשנות חדשה לחיינו פה.

WILL של איסונג לי

ניר: כמו שכבר ציינתי היו המון סרטי סטודנטים מצויינים השנה, gobelins התעלו על עצמם עם ONE DAY המהורהר ו-I'm fine thanks המטריד של אימון או נייל (שנבחר על ידי יוני זרפני).
אבל ליבי שייך ל-WILL של אוסונג לי(CalArts).
לי כתב תסריט עצוב ומרגש על געגועים של בת לאביה בצל יום טרגדיית 9-11, סיפור שבויים בכישרון גדול ואיפוק שיצר אצלי גוש בגרון.
אם נעבור על האלמנטים החזקים בסרט:
הסאונד, מהשורה הראשונה מדוכדך ותומך בהקלטה המרגשת שהאב השאיר לבתו במשיבון.
השימוש ביויו שהאב נתן לביתו, כמטאפורה המרכזית לרצון של הבת להחזיר את הזמן אחורה מבריקה.
הצבעוניות והעיצובים מדוייקים, אבל מעל הכל לדעתי צריך לציין את העריכה המעולה שהיא זו שמקפיצה את הסרט הזה לראש הטבלה.
תהנו ותתרגשו.

"אני בסדר, תודה" של איאמון או'נייל 
יוני זפרניהסרטון המדובר של eamonn o'neill, מצליח להעביר רגש בצורה שפוגעת בבטן.

"Le Ballet" , סרטו של Louis Thomas.
אלירן: הסרט נעשה בתוכנית חילופים, שילוב של "גובלינס" בצרפת ל"קאל ארטס" בארה"ב (ברור שיצא משהו יפה בסוף). הסרט הוא מחווה למלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין וכוכבי הוליווד בעבר ובהווה.
אני מאמין גדול בעיצוב דמות, תהליך שהמון סטודנטים, אולפנים ויוצרים עצמאים מדלגים עליו. בכל אמנות בעיניי, ללא עיצוב דמות אין סיפור (דמות יכולה להיות כל דבר).
בחלק הכי חשוב הזה, ת'ומס מצטיין. הוא מבין שהסיפור כבר נמצא בדמות, והוא לא צריך להאכיל את הצופה בשלל אלמנטים וירטואוזים. בפשטות מונפשת ועיצובית, אני קולט את הדמות מיד. אפשר לראות בקלות סיפור חיים שלם, ואני לא צריך הרבה כדי לחוות את הקונפליקט. במבט נוסף, עם מעט פרטים, בשקט אסתטי שנותן כבוד ליצירה המוזיקלית, אני כבר שם, חלק מהקהל ומשקיף מלמעלה. אני חושב שהסרט הזה הוא מאסטרפיס. לא רק באסטתיקה שלו, אלא גם באיך לספר סיפור בפריים אחד. במקום לחפור הרבה, הוא נותן לי להשלים את ה"חסר". תודה לך לואיס ת'ומס. כל זאת בנוסף למחווה האדירה והמקורית למספר יוצרי הוליווד ומאיירים של התקופה.
כיום ת'ומס מעצב דמויות ל"פיקסאר" וסטודיו "ג'יב ג'ב". בצדק.

"Gum" סרטו של נעם סוסמן.
אלירן: זהו פרוייקט גמר מקולג' "שרידן" בקנדה.
מדהים כמה ש"שרידן" הוא מקום יחסית open-minded בסרטי הגמר שלו, בטח יחסית לתיק העבודות והמבחנים שהם מעבירים את הסטודנטים לתואר ראשון במבחני הקבלה שלהם. סרט מקסים וקצרצר. אני מאוד אוהב את המופרעות, ומקור ההשראה שלו - סדרות אנימציה של שנות ה-90 ("רן וסטמיפי", "פרה ותרנגולת", "החיים המודרניים של רוקו" וכדומה). עבודה יפה, קרטונית ומשעשעת. לא מתבייש להקצין וללכת עד הסוף בלי להתבלגן.
אזהרה: עושה חשק למסטיק בזוקה.

יוני זפרני: ועוד אחד משלנו - יונתן פופר עם סרטון הגמר המשובח שלו "אל נקם"

הקליפים:

קליפ לשיר If You Ever Need Someone של אהרון קמינר

אלירן: עבודת סטופ-מושן מרהיבה שמורכבת מ-25,000 פתקי פוסט-איט (בארבעה חודשים).משהו במסר הפשוט והטכניקה המדהימה עשה לי את זה. השמירה על החומר (הסטופ) מחדדת את הפוסט איט הבודד בהתחלה ובסוף."אם אי פעם תצטרכי מישהו" אני כאן, ומוכן לעבוד קשה. אין ספק שעבדתם קשה. סחטיין.


STUCK IN THE SOUND
יוני זפרני: קליפ אנימציה קלאסית מעולה לשיר Stuck In The Sound שנתקלתי בו דרך דניאל לא מזמן.

ניר: קליפ שיצא ממש לאחרונה דבר שמעורר אצלי חשש שאולי ההתלהבות שלי ממנו הטתה את כף המאזניים לטובתו על פני "Caravan Palace - Rock It For Me" המרקיד והיפהפה בבימויים של גולאם קסוטו, ג'רמי פיירס ואוגו גטוני."תקוע בצליל" הוא קליפ קיצוני, קצבי, מצחיק, מדהים ביופיו ולא ריק מתוכן אם לצטט את עצמי מתוך מה שכתבתי עליו לפני כמה שבועות: "אז מה למדנו? שעד שהגעת לפיסגה הפרטית שלך הגורל מושך לך את השטיחון אמבטיה מתחת לרגליים ואומר לך שאי אפשר לתכנן כלום לעתיד. או במילים אחרות, מה שהבטיחו/פינטזת שיקרה אחרי שתכבוש את הפסגות שלך לא מחוייב המציאות ויכול מאוד להתגלות כאכזבה, תלמד לשחרר טיפה."

 Seven Hours With a Backseat Driver של גוטיה

שוליית הקוסם: גוטיה משתמש באנימציה כמעט בכל הקליפים שלו שיצאו השנה. כל אחד בסגנון אחר אבל באוירה כללית די דומה. רק על עובדה זו מגיע לו צל"ש אנימטיבי שנתי. אבל הקליפ הזה, חוץ מהעובדה שהוא באמת מעורר בי חלחלה עם אסוציאציות לסדום ועמורה, מהווה בשבילי סמל לתקופה בה אנו חיים: שילוב קיצוני בין נאיביות לקטסטרופה.
וחוץ מזה, אני ממש אוהב את האנימציה והעיצוב.
דרך אגב, אחד החלומות שחוזרים אצלי הם נהיגה שלא ממושב הנהג. כבר היו לי חלומות שבהם נהגתי מהמושב האחורי' הצדדי וגם ישוב על הגג. כנראה שהback seat driver זה אני...

יוני זפרני: ומשהו משלנו, אורי טור עם קליפ בטכניקה שהוא חוקר כבר המון זמן ומגיע לתוצאות נהדרות:

הפרסומות:

BBC לונדון 2012: האולימפיאדה, מביתPASSION PICTURES

שוליית הקוסם: אני מאוד אהבתי את הפרסומת הזאת לקראת שידורי האולימפיאדה. שמעתי אנשים שתהו למה זה נעשה באנימציה, כשנזכרתי במה שכצמן ידידי אמר פעם: "ככה. לא צריך "הצדקה" כדי לעשות אנימציה." אני מסכים, אבל אוסיף: אם זה לא היה באנימציה זה היה סתם קומפוזיטינג מושקע. עצם זה שזה אנימציה הפך את זה ל...משהו שהוא שונה לגמרי מקומפוזיטינג. לדעתי.


מטמורפוזיס של BUCK פרסומת לGOOD BOOKS
ניר: לא פרסומת במובן הטהור של המילה (2:42 דקות בכל זאת), אבל הגישה לפיה פרסומות היו רק בטלוויזיה ו-50 שניות גג, פסה מן העולם, החוקים היטשטשו.
goodbooks - חברה שמוכרת ספרים דרך האינטרנט ותורמת חלק נכבד מהכנסותיה לעזרה לנזקקים ברחבי העולם, חברה לסטודיו המעולה Buck (הבמאי בפועל היה Ryan Honey) ובאווירה אפלה וחונקת הכניסו את הצופים לעולמו של האנטר ס.תומפסון ויצרו חוויה סוריאליסטית מהממת ובלתי נשכחת.
אני חייב לציין את פרסומת ההמשך של GOODBOOKS , Havana Heat, שביימו מקבס וסיימון הגאונים. פרסומת סופר מגניבה, הרבה יותר מתקשרת ומזמינה, אבל לדעתי, רק שנייה ל"מטמורפוזיס".


מסקרה של לנקום
אלירן: יוצר האנימציה והקומיקס הצרפתי Joann Sfar, יצר את הפרסומת הנהדרת הזאת עבור מסקרה של חברת הקוסמטיקה Lancome.
בטי בופ מקבלת עיצוב ותנועה כל כך "מוזרים" שממש התלהבתי. הרי קל מאוד להעתיק את הדמות, אבל כל כך קשה להפוך אותה לשלך, וזה בדיוק מה שעשה ספאר בעיניי. בטי בופ היא אולי מהדמויות המוכרות ביותר בתולדות האנימציה, כל שינוי יכול לפגום בה מאוד בקלות. היכולת לחדש אותה, תוך כדי שהיא מלמדת אותי דבר או שניים במבט פופידו, זה נהדר והייתי מת לראות יותר ממנה.

20 שנה לCATOON NETWORK
אלירן: הפרסומת נוצרה ע"י הסטודיו ilovedust. קרטון נטוורק חוגגת עשרים שנה ונותנת לנו פאן של אנימציה ודמויות לאורך ההיסטוריה שלה. פשוט נהדר. גם הצבעים, גם השחור לבן וגם כל הטרנספורמציות. אנימציה מסחרית בשיאה.

תשדיר זה"ב של המטרו לשיר Dumb Ways to Die.

יוני זפרני: קליפ שהפך להיות להיט ברשת עם עשרות מיליוני צופים. לכולנו ברור למה.
פשוט ומצחיק. לפעמים זה כל מה שצריך.

זהו להשנה. מה דעתכם? שתפו אותנו.
********************************************************************************

נספחים:

http://www.stashmedia.tv/best-of-2012/ מיטב הפרסומות לפי STASH יש גם נציג ישראלי אחד (לפחות): פלורוסנט, סרט הגמר של טים רזומובסקי ואייל אורן.

הבחירות של MOTIONGRAPHER

מונטאז' סרטי 2012:


אתר הפנקס בסיכום היצירה לילדים ל2012: חלק 1, 2, 3 .
כולל הבחירה שלי לסרט האנימציה של השנה, "ראלף ההורס" של דיסני.

ולסיום, אני לא יכול בלי "הסרט שעשה לי הכי כיף"  מסרטי 2012: צעצועים רעים 2, שכפי שכתבתי עליו בזמנו, אדם סנדלר רכש את הזכויות עליו כדי לעשות ממנו פיצ'ר:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/