}

23:15

הגדות האחים גרים



אגדות לא נועדו להכתב.
הן עברו מפה לפה במשך שנים וכך קיבלו תמיד את ההתאמה שלהן למקום ולזמן.
לאחרונה, כשהתחלתי יותר לספר סיפורים בעל-פה לילדיי שמתי לב לתופעה משונה שחוזרת על עצמה: בכל סיפור שאני מספר יש אלמנט חמקמק ובלתי זכיר. תבחנו את עצמכם:

איך ניצלה שלגיה בסוף?
מה קרה לזאב משלושת החזירים בסוף?
איך הצב עקף את הארנב בתחרות הריצה?
איך קרה שהצפרדע המכושף הפך לנסיך? (הרי הוא "רק" ביקש לישון במיטה, מי דיבר על נשיקה?)
מה הזאב אמר לכיפה אדומה כשפגש בה ביער?
מה קרה לג'ק מ"אפון הפלא" כשהגיע לטירה?
מה קורה באגם הברבורים?
למה אלדין לא הצליח לצאת מהמערה?
ועוד ועוד...

מסתבר שכמעט כל אגדה משמרת בתוכה מעין "נקודה עיוורת", חלק בסיפור שהוא פתוח לפרשנות, מתחמק מזיכרון, מזמין חידוש.
גם הגדה של פסח, שכל הרעיון שלה הוא לספר את הסיפור של יציאת מצריים, בכלל לא מכילה את הסיפור עצמו, רק רמזים מסביב, חלקי זיכרון, קפיצות לתקופות שונות בהסטוריה וסימנים מוזרים. אבל הסיפור עצמו חייב להאמר בעל פה.
לכן אולי אני גם לא שותף לביקורת על "דיסני" על מה שהם עשו לאגדות הקלאסיות. כי דיסני עשו את מה שצריך לעשות: לספר את הסיפור מחדש, בהתאם לזמן ולמקום. האם הם ביטלו בזה את המקום של הסיפור בעל פה? אני חושב שזה תלוי בנו, ההורים. האם אנו רק מראים סרטי דיסני או שמנסים מדי פעם להזכר איך האגדה הזו באמת הולכת...

שלושת החזירים, גרסת דיסני:


שלושת החזירים, גרסת GREEN JELLO


------------

ובאותו עניין:
הבלוג "הספריה הפנטסטית" על סדרת אנימציה בהפקה של אגדות האחים גרים למבוגרים
הנה טעימה: