}

21:58

כולם אוהבים את קרמיט


הרהורים על הקושי שבלהיות ירוק


(מוקדש לליאור ויונתן שאהבתם לחבובות מדבקת :))
קרמיט הצפרדע הוא דמות פשוטה, לכאורה.
זה בא לידי ביטוי גם באישיותו הנוירוטית-מצחיקה וגם במראה שלו, שמזכיר בובת גרב קלאסית. עם זאת, הוא מכיל בתוך גופו הירוק והקטן עוצמות רגשיות שהופכות אותו לאחת הדמויות המעניינות והמורכבותיצא לי כבר להיות בשתי חתונות ששיר החופה היה מהחבובות ואני מתאר לעצמי שיש עוד הרבה כאלה. ובגלל זה תהיתי למה החבובות בהקשר רגשי ורומנטי הן כל כך עוצמתיות. כל כך מעוררות הזדהות.

קרמיט הצפרדע הוא די גנרי בהוייתו. הוא הסיינפלד של "סיינפלד", הצ'ארלי בראון של "פינטס". הגיבור שהוא אנטי-גיבור וכמעט כולם מזדהים איתו ומסוגלים להשליך עליו את אישיותם, כאבם ומאוויהם.
אפילו ברמה העיצובית קרמיט מזמין השלכה בפשטות שלו: פה ושתי עיניים. כמו סמיילי.
כל זה לא אומר שהוא "לוזר".
קרמיט הוא הרי גם הבוס של המופע המצליח אבל לא "הבוס הגדול". הוא מנהל את המופע אבל יש מישהו אחר שהוא בעל התאטרון (דוד של סקוטר), הבוס הגדול והבלתי נראה.

צפרדע או בובה

קרמיט והמופע כולו מכילים גם מתח ביחס שבין הקהל האנושי והבובתי. המופע מוצג בפני חבובות ולא בני אדם, אבל כמופע טלויזיוני הוא מיועד לנו, בני האדם. גם בנוגע לאורחים האנושיים יש מעין התבטלות והתרפסות של הבובות ביחס אליהם. זהו תאטרון של בובות בעולם אנושי. זהו תאטרון של אנדרדוגים בעולם של כוכבים. ובעיקר תעיד על זה הדיווה, מיס פיגי, שהיא פרודיה על כוכבת. היא חזירה שמנה ועצבנית, נרקיסיסטית חסרת כשרון שירה. מולה עולות זמרות אנושיות שלפעמים מעוררות בה קנאה ותחרות. היא המקבילה הבובתית לג'סיקה ראביט. רואה בתאטרון הבובתי כמקפצה לעולם האנושי, אבל למעשה כלואה בו.
קרמיט כאמור הוא גם הבוס וגם לא. הוא גם שולט בעינינים וגם נתקף בזעם וחרדה מדי פעם כשהדברים יוצאים משליטה. המופע חייב להמשיך גם כשגונזו מתרסק. זה המוטו.

שיא הרגש

במימד הרגשי עוצמתו של קרמיט נתונה במינעד שבין עצב קיומי ואופטימיות.
גם מקצועית וגם רומנטית הוא מחפש את דרכו. קרמיט נמצא בסיפור אהבה חד צדדי שבו הוא נאהב על ידי אישה שאינו אוהב. זה טראגי וזה קומי. השיא של המופע הוא גם השיא הרומנטי בחתונה של קרמיט ומיס פיגי.
בסרט "החבובות כובשות את מנהטן" הם מעלים מופע. ובמופע גונזו אמור לחתן את קרמיט ומיס פיגי. בפועל מיס פיגי עושה לו תרגיל מבריק (משום מה המשפט של קרמיט בשפה אחרת, שם הוא מתפלא למה גונזו לא עורך את החתונה):



הסצינה הזו מביאה לשיא את המורכבות של קרמיט: הוא מכור למופע. זה החיים שלו. לכן הוא לא רומנטיקן אמיתי, לכן הוא לא רוצה להתחתן אפעם (כפי שהצהיר באחת התוכניות). מיס פיגי בעצם מאתגרת אותו בזה שהיא יוצרת סצינה שהיא חלק מההצגה ופתאום... אלה החיים האמיתיים. ושימו לב לשיר שקרמיט שר כחלק מהמופע. האם הוא משקר כשהוא שר "היא משמחת אותי?" נראה לא. נראה גם שזו הדרך היחידה לגרום לו לאהוב: לעשות מזה שואו. במובן הזה דווקא הדיווה שכולה תדמית וצלצולים רוצה משהו שיהיה לו קיום מחוץ לתאטרון.

טראגי-קומי

לפי הסרט "החבובות" (2012) המציאות היא עגומה. לא רק שקרמיט לא התחתן אלא הוא נשאר בודד, חי באחוזה אפילה שאין בה שמחה ואין בה חיים.


הטרגדיה שלו כבר הופיעה קודם. הוא תוהה למה הוא עזב את הביצה?



זאת אומרת שהחלום שלו תמיד היה מטא: עשיית תאטרון דרך דיבור על תאטרון, על בידור. למעשה, הוא לא היה חבובה עד שהוא החליט להיות בדרן. עד אז הוא היה צפרדע (לפי האגדה הנושנה). והטשטוש הזה שנוצר באופן מובנה בין העולם האמיתי לעולם ההצגה הוא שמעניק לו את העומק. הוא תמיד יישאר מסתכל מבחוץ. הוא שחקן, אבל גם מנהל המופע. הוא צפרדע, אבל גם בובה. הוא מופיע בפני בובות, אבל בעצם בפני בני אדם. הוא חי את התאטרון אבל בעצם חי בקונפליקט עם הבחירות שלו. הוא המנהיג של החבורה אבל הוא האאוטסיידר באותו הזמן.

אולי זה הסיפור הצפרדעי שלו על רגל אחת:
הוא דו-חי.
הוא ירוק. הוא יכול לברוח ולהטמע ברגע, להסתוות, להעלם. אבל הוא בוחר להיות בקדמת הבמה. בולט על רקע אדום, קונטרסטי.
להיות כוכב.
ירוק על ירוק
ירוק על אדום
אם קרמיט ופיגי היו נפגשים כילדים. החבובוטף בגרסת הבובות. מקסים.

סם וחברים

הפיילוט לחבובות נקרא "מין ואלימות"(!). ואכן, במקור קרמיט לא היה אמור להיות הדמות הראשית.


שירו של קרמיט
להיות ירוק

זֶה לֹא קַל לִהְיוֹת יָרוֹק.
כָּל הַיּוֹם אַתָּה מְבַלֶּה
בְּצֶבַע שֶׁל עָלֶה.
אוּלַי הָיָה לִי יוֹתֵר טוֹב
לִהְיוֹת אָדוֹם, צָהוֹב, זָהוֹב
יוֹתֵר צִבְעוֹנִי, זֵה יוֹתֵר חִנָּנִי יוֹתֵר קַל לֶאֱהוֹב.
זֶה לֹא קַל לִהְיוֹת יָרוֹק.
אַתָּה נִבְלָע, אַתָּה נִמְחַק.
בָּעוֹלָם הַיְּרַקְרָק.
אֲנָשִׁים עוֹבְרִים וְלֹא רוֹאִים.
אַתָּה לֹא בּוֹלֵט בַּשֶׁטַח
כְּמוֹ נִצְנוּץ שֶׁל אוֹר בַּמַּיִם
אוֹ כּוֹכָב שֶׁבַּשָׁמַיִם
 
               אֲבָל יָרוק הוּא צֶבַע הָאָבִיב,
וְיָרוֹק הוּא צֶבַע מַרְגִיעַ כְּמוֹ חָבֵר חָבִיב.
יָרוֹק יָכוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל כְּמוֹ הַר מְיוֹעָר
גָּבוֹהַ כְּמוֹ עֵץ
רַעֲנָן כְּמוֹ נָהָר.
יָרוֹק זֶה מַה שֶׁיֵּשׁ לִי.
אַתָּה מִתְפַּלֵא  לָמָה?
לָמָה לְהִתְפַּלֵא?
לָמָה לְהִתְפַּלֵא?
אֲנִי יָרוֹק
וְיָפֶה
כְּמוֹ עָלֶה
וְזֶה מְעוּלֶה.
וַאֲנִי חוֹשֵׁב שְזֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת... יָכוֹל לִהְיוֹת.


השיר בביצועו של קרמיט:


הקטע האהוב עליי: האם קרמיט יכול לרקוד סטפס?

וזה דוקו\מחווה על ג'ים הנסון:

האם החבובות שרדו את מותו של ג'ים?


איור לגליון מיוחד של Little white lies לקראת "החבובות מבוקשות" 2014


ואיפה אנחנו במופע?
הזקנים במרפסת הם אנחנו
האלטר-אגו שלנו בעולם הבובות. הם לא חכמים ולא יפים אבל מעמדת הצופים הם יכולים להתנשא על הכל. והם אפילו לא
שלמו כניסה. והם אנושיים יחסית.
ממש כמונו.

נספח:
המאמר שלי על משבר גיל ההתבגרות של ילדי רחוב סומסום.
יופי של קישורים ומאמרים וסרטים על החבובות://floobynooby.blogspot.co.il/2009/06/muppets-in-60s.html

4 תגובות: