דלג לתוכן הראשי

זהירות מהמרווח: על סקיצה ועל מוטיבציה

סְקִיצָה[עריכה]
  1. רישום־מוקדם לפני ביצוע הציור הסופי, רישום הכנה ליצירה המוגמרת.


הייתה תקופה שהייתי ממלא סקצ'בוקים.
מדפים שלמים של חוברות משורבטות.

במשך תקופה ארוכה הרגשתי שסקיצה היא יצירה שאפשר להסתפק בה: היא חיונית, היא מחפשת והיא שופעת. חשבתי אפילו שאחרי מותי יהיה מוזיאון רק לסקיצות שלי.
לקח לי זמן להבין שמדובר במתכון לתקיעות יצירתית ואף מעבר לזה.

יש משל של רבי נחמן מברסלב שמתאר את הפער שבין "הלב והמעיין". בקצרה רק אתמצת שישנם שני הרים: באחד נמצא "הלב" ובשני "המעיין" והלב משתוקק למעיין שנשקף מהצד השני. אבל בדרך מהלב אל המעיין עוברים בעמק. ובעמק אתה כבר לא רואה את היעד, את המעיין, ורק מי שמתמיד במעלה ההר מגיע.
והדחף הוא לחזור אחורה, למקום שממנו רואים את המעיין אך לא נוגעים בו.

הנמשל הוא ברור. הסקיצה מסמנת לנו יעד. היא יוצרת דימוי מהיר וחיוני של משהו שרק מצביע על כיוון אך לא על תוצר סופי. המסע אל העמק, לא רק שמאלץ אותנו להתמודד עם שאלות, ששלב הסקיצה והדמיון הראשוניים לא העלו, אלא גם מאלץ אותנו להתנתק בכוח ובכאב מאותה התרשמות ראשונית. לוותר על הדימוי הראשון שעלה לנו לראש כדי לאפשר הולדה של משהו נכון יותר (או פרקטי יותר, שזה הכי קשה).

העניין נוגע לא רק לחיי היצירתיים אלא לחיי בכלל. הויתור על העצמתי והדמיוני על מנת לאפשר לממשי לקרות, הוא מאבק קיומי. לעבוד על יצירה מתוך כוונה להשלים אותה, מחייב ויתורים רבים וחריקת שיניים. בעיקר בתחום מורכב כמו אנימציה שדורש שלבי הפקה רבים וגם שיתופי פעולה בדרך.

לפני תקופה מסוימת החלטתי לצאת לדרך אל עבר המעיין. אל העמק שבו מתנתקים מהסקיצה. אל המקום שבו היא יכולה להתממש ב"גוף", ביצירה נוכחת.
היצירה הזו היא מגוונת. אמנם סרט לא יצא ממנה עדיין אבל עשייה שמחוברת לקרקע כן. דברים שיש להם נוכחות וקיום. הסקיצות הופכות להיות "שלב בדרך ל-" ולא מהות בפני עצמה.
המחיר הוא יקר. הוא דורש ויתור על משהו ילדותי. כמו היכולת תמיד להנות מהמחשבה "איזה סרט מצויין זה יכול היה להיות" ולא לעמוד מול הפשרה והאכזבה הבלתי נמנעת מחוסר השלמות שביצירה מוגמרת. אבל החיים קצרים מכדי לעשות סקיצות כל היום. הרוח צריכה גוף להתלבש בו. זו המשמעות של עשיית אמנות.

אבל יש טוויסט למסע הזה.
אנשים כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים את הסקיצות שלי יותר מהרבה דברים "מוגמרים". הרבה דברים שאני עושה מאבדים מהקסם שלהם בתהליך. בדרך למעלה ההר.
"מה זה אומר?" אני תוהה ומתיישב על אבן בדרך למעלה.
זה כנראה אומר שני דברים סותרים:
1. שיש סקיצות שהן כן חלק מהתוצר כמו שהן. או בקו, או באוירה או ברעיון. סקיצה לא מחייבת נטישה מוחלטת.
ו2. אולי זה אומר שיש לי עוד הרבה עבודה כדי לדעת מה לקחת מהראשוניות של הסקיצה ולהצליח לתרגם את זה להחלטה שיושבת בתוך תוצר מוקפד יותר. מקצועי יותר. אחראי יותר.
והעיקר: לא להתקע באמצע העליה!
******
מתוך הספר steal like an artist על יצירתיות. מומלץ.

הנה כמה סרטוני מוטיבציה קצרים ומקסימים:
עירא גלס, על הפער הזה:


המקצוע: אנימטור.


ככה עושים אנימציה:


תמשיכו לרשום!

דחיינות:




 סקיצות של החברים של השוליה, שחלקם באמת חברים :)

ענת קוסטי:


אוסי ולד:


מתן ליפמן:










ענבל בנצור:

Created with flickr slideshow.

דבורה נצר-גרינברג בסקיצות לקליפ "אושר":

Created with flickr slideshow.

עוד סקיצות של אנימטורים יש בספר animation sketchbooks ודוגמאות ממנו יש פה:  http://www.michaelspornanimation.com/splog/?p=10750


Note-book-6
נספח: "הלב והמעיין"
כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. ולב העולם הוא קומה שלימה, כקומת אדם, עם פנים ועם ידיים ורגלים. אלא שאפילו הציפורן הקטנה ברגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר.
בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין. ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמיה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו, וחולשה שניה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להנפש מעט ולהשיב רוחו באה ציפורה גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה. אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מעל פסגת ההר ואז יעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …