דלג לתוכן הראשי

לילית בתהליך (רשומה מוזרה)

זה סיפור ארוך-קצר שמתאר רצף של אירועים שמתחיל איפשהו בגיל 16 ומסתיים בשבוע של צירופי מקרים נדירים.

לילית, בקצרה.
לילית היא דמות מדרשית-קבלית-מיתולוגית. היא מהווה מעין שטן נשי וגם מודל פמיניסטי רדיקלי. היא נחשבת לאשתו הראשונה של האדם הראשון ומעין מקבילה לו. היא גם נתפסת בתור האישה הפנטסטית, הדמיונית והדמונית שנוצרת מדמיונו של הגבר וככזו לכן היא גם נתפסת כמי שמאיימת על התא המשפחתי כי היא תמיד "האישה האחרת" (ניל גיימן, מישהו?). (להרחבה ביקום-תרבות: "מיהי ומהי לילית? וגם  ספורי לילית)
אז היא דמון ויש לי דיאלוג ממושך איתה במשך שנים. וחשבתי לעשות על זה סרט.

הסרט: טיוטה
הסרט שהתגבש אצלי מספר על לילית כפיה מזדקנת ובודדה, הממשיכה לטפח את עץ הדעת שנותר במה שהיה נקרא גן עדן. כשלפתע חוזר מהעבר אהובה האנושי, היא בבת אחת מנסה לחזור להיות אטרקטיבית. היא מזמינה אותו לביתה ובינתיים מנסה לסחוט לכוס השתיה מפרי עץ הדעת. בינתיים הוא מתגנב למרתף שם היא מחזיקה את הנשמות שלא באו לעולם. הוא בא לשם ממקום בוגר יותר, בורגני יותר, ממוסד כדי להשיב לעצמו את בתוליו. את תמימותו.
הסצינה הסופית היא הגילוי שלה את הרמאות. היא הופכת באחת למפלצת המנסה לבלוע אותו ואת היקום כולו. סוף פתוח.
הסרט לווה במשך שנים ברצון להחיות מיתולוגיה ארץ-ישראלית יחד עם פנטזיה מקומית. רצון שביטאתי ברשומה הזו על "בית שאן".

סקיצות ורפרנסים:





"רוכב ערבות"
ואז התבקשתי לכתוב קומיקס ובמסגרת ההתלבטות שלי על מה ולמה יצרתי קשר עם יהודה גזבר, שהכרתי דרך פייסבוק, שהוא עושה הרבה דברים מגוונים אבל גם תסריטאי ומעביר סדנאות כתיבה והתברר שגם לו יש עניין בעולמות האלה וביקשתי לקרוא סיפורים שלו. אחד מהם הוא: "רוכב ערבות" (בבלוג שלו "הכריכה האחורית").

*עדכון: יהודה העלה רשומה משלו שמתכתבת לרשומה הזו בבלוג שלו: "על פנטזיה יהודית".

הסיפור מתאר את אלישע שקיצץ בנטיעות (חזר בשאלה, לצורך העניין) ומבלה בערב צום תשעה באב בפאב יחד עם מיני שדים ובליל של מיתולוגיות יהודיות. גם לילית נמצאת שם בסוג של דאון-טאון יהודי. הסיפור כתוב מאוד יפה ודווקא בגלל זה הוא לא התגבש לי לכדי משהו ויזואלי. לא לכדי סרט.

אבל אז עוד משהו נכנס לתמונה: רשומה של חבר שלי, מאיר עולמי, על התופעה של "החרדים האנוסים". אלה הם אנשים שהם חלק מהחברה החרדית אבל רק בגלל שהם מפחדים לעזוב אותה מסיבות שונות. ולכן הם מנהלים חיים כפולים. במקרים קיצוניים החיים הללו כוללים שגרת יום חרדית ובמקביל מסיבות של פורקן עול מוחלט.
זוהי רשומה לא קלה לקריאה למי שמעוניין: "מסיבה של אבודים".
הרשומה הזו מדכאת ועצובה וגם היא לא התחברה לי עדיין לכלום. אבל אז עלתה גם כתבה במאקו באותו נושא: "עונג לפני שבת" ופתאום הקצוות התחילו להתחבר.

סגירת המעגל הראשון.
מה שהיה חסר לי בעיקר במה שגיבשתי על לילית היה דמות הגבר החוזר. בעיניי הוא היה אדם גנרי, "כל אחד" בורגני. מבחינה קולנועית זה רעיון רע ליצור דמות חסרת אפיון ספציפי וזה באמת לא היה טוב להשאיר את זה ככה.
ואז הבנתי שאלישע ההוא מהסיפור של יהודה גזבר הוא סיפור הרקע של דמות הגבר. כלומר, חוזר בשאלה שעובר משבר ומפותה על ידי לילית ולאחר מכן חזר לחיק הדת. כאן זה התחבר לי למסיבות החרדים האנוסים. אנשים שלא מסוגלים להרפות מהעולם הדתי ברבדים נפשיים שונים (תלות חברתית, כלכלית או ברבדים עמוקים יותר).

וזה התאים לי בדיוק: הגבר פוגש את לילית בתקופה של בילבול והם נמצאים במערכת יחסים שנגמרת עם "התחזקותו" של הגבר. כלומר, התברגנותו, או במונחים דתיים: החזרה לו אל חיק הדת. אל המסורת, אל האישה והילדים. מה שמשאיר את לילית, כמו בסיפור המדרשי-מיתולוגי, "האישה האחרת". זו שמזוהה עם חיי ההפקרות של הגבר. אותו דבר שהוא מדחיק ומנסה לטאטא מתחת לשטיח יחד עם יצריו כדי לקיים אורח חיים "מהוגן".

מוטיבים חוזרים
זהו השלב הראשון של סגירת המעגל: שלושה סיפורים שמוצאים עצמם משלימים זה את זה.
מה שהיה מעניין זה לראות איך מוטיבים ומושגים שונים עוברים גם הם כחוט השני בסיפור הזה.
התמונה שהייתה לי בראש בטיוטה המקורית של לילית שמנסה להכניס את "פרי עץ הדעת" לכוס המשקה של הגבר פתאום התחברה לי לאותה מסיבה אפלה בערב תשעה באב. האם עץ הדעת הוא מעין סם אונס? חומר שהאישה הכניסה למשקה הגבר כדי לגרור אותו אל הומות החטא? ואולי גם חווה השתמשה בכך בחטא הקדמון? ואולי הבורגנות עצמה, העוטפת והחמימה היא גם סוג של סם אונס? ואולי זהו דווקא סם החיים, שמופק מעץ החיים? הדברים מתחברים.
גם ברמה המילולית המוטיבים חזרו: החרדים האנוסים, וסם האונס, והתורה שיכולה להיות סם חיים וגם סם מוות. פתאום הכל נראה כלקוח מאותו עולם ומספר את אותו סיפור.
וזו רק דוגמה. אחת למוטיבים שחוזרים כהד בין הרעיונות השונים.

סגירת מעגל שני.
אז לאחר שנמצא "הגיבור" של הסרט וגם כל הרקע הרומנטי שלו עם לילית אתמצול בערב נתקלתי בסרט המאוד מרשים הזה:


כבר נתקלתם בדמות הזו בעבר. באיש האפל שנמצא בין שני עולמות. העולם הזה וזה שמעבר. לפעמים קוראים לו "מדיום" לפעמים קוראים לו "מגרש השדים". הוא רואה מעבר וזה הופך אותו לאדם מיוסר שחי על הקצה. אחת הגרסאות המאוחרות לדמות הזו הופיעה בסרט של קיאנו ריבס: "קונסטנטין" שגם שם הופיעה מעין גרסת לילית (עם טוויסט רציני מאוד יודו-נוצרי. סרט נחמד).


אז מה קרה שם בעצם? לא רק שדמותו האפלה של אלישע הופיעה פה בתבנית של פילם נואר אלא שהוא גם נמצא בעימות עם אישה-שדה שמסתיים בהפיכתה למפלצת.
אבל זה עוד מילא. שמתם לב לשד הראשון איתו הוא נפגש?


כן... זו הלילית שלי. ללא ספק.



ואולי גם זה לא ממש צירוף מקרים (למרות הנושא, הדמיון הויזואלי והעובדה שרוב הדברים קרו בשבוע האחרון)? הרי גם בביטלג'וס הופיעה דמות שקצת דומה לזה.

אז אולי העובדה שמסתבר לי באותו יום שלא רק שמאיר ויהודה מכירים אלא שהם עסוקים בדיוק באותה השאלה?

טוב. לסיכום
מה המשמעות של צירופי מקרים?
יש שיאמרו: סימפטום של תת-מודע קולקטיבי. יש שיאמרו האל שבתוך המכונה: הדיבור העליון שמופיע במציאות. יש שיאמרו להפך: שרירותיות מוחלטת שמתפרשת לנו כמשמעותית על ידי הדמיון.
ומה דעתי בנושא?
אני מאמין שמדובר בדיבור שמזמין הקשבה והשאלה היא מה הוא אומר: האם יש פה קריאה לממש את הסיפור או להפך: להגיד שהוא כבר קיים וצריך לפנות לדרכים חדשות?

ואולי צירופי מקרים כאלו קורים כל הזמן, כמו בפתיח הנהדר של מגנוליה:


*יהודה גזבר העלה רשומה משלו שמתכתבת לרשומה הזו בבלוג שלו: "על פנטזיה יהודית".
image

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.