דלג לתוכן הראשי

סינמטוגרפיה חלק 2: על קובריק, שפילברג וקצת אלפונסו



זה הפוסט השני בסדרה על סינמטוגרפיה (פוסט 1). הפעם אנסה להכיר שני במאים גדולים בכמה סרטונים מכמה זויות שונות. חלקם מהווים מחוות, חלקם ניתוח של סרטיהם, חלקם ניתוח של שיטות בימוי ועוד. מי שמחפש מידע מקצועי, זה לא המקום. פה תקבלו יותר אווירה והשראה. אני מקווה.

למה דווקא קובריק ושפילברג?
לצערי אין לי תשובה טובה. הדרך בה אני נהנה מאנימציה שונה לגמרי מהדרך בה אני נהנה מקולנוע רגיל. באנימציה אני מרגיש בתוך עולמו הפנימי של היוצר ולכן חופשי יותר. בסרטים רגילים אני מרגיש את נוכחות היוצר במובן הישיר שלה. כשאני חושב על זה, ברוב סרטי האנימציה הגדולים של דיסני אני לא יודע בכלל מי הבמאי. גם היום לא אומרים בפרסומות לסרטי אנימציה: "מהבמאי של..." אלא "מהיוצרים של..." כאילו הבמאי באנימציה הוא לא ה-יוצר של הסרט.
לכן אולי אני מתקשה להזדהות עם מכלול יצירה של במאי מסויים ויותר עם סרט מסויים. גם במאים שאני אוהב לא טרחתי להסתכל על מכלול היצירה שלהם וכנראה יש זה פספוס לא קטן. (דרך אגב, במאים שאני אוהב: ריצ'רד לינקלייטר, ווס אנדרסון, טים ברטון בשנותיו הטובות, ופ. ת. אנדרסון)

קובריק

הכיף הכי גדול שלי עם קובריק זה שראיתי את אודיסאה בחלל 2001 בלי לדעת על זה כלום. לא ציפיתי לכלום ופשוט צללתי אל מאורת הארנב במובן הכי מלא של המילה. למי שלא ראה את הסרט מומלץ מאוד לראות אותו. קולנוע אחר ולא ממש נרטיבי ברובו. עוד לא ראיתם משהו כזה.

תשדיר פרומו לתוכניות על קובריק דרך העיניים שלו:


מונטאז' מיצירותיו:


הסקצ'בוק של בלייד ראנר:


מונטאז' שוטים ממורכזים של קובריק.


מחווה ממש מוזרה ל"הניצוץ". האנימטור עבד על זה 10 שנים אם איני טועה.


ניתוח של "הניצוץ". ארוך. למי שמתעניין.


עוד ניתוח לניצוץ.

שפילברג:

על הטכניקה והתשוקה של שפילברג, מעורר השראה:


השוטים הארוכים המיוחדים של שפילברג. מה מיוחד? שהם לא חוגגים את זה שהם שוט אחד אלא נשמרים כבלתי מורגשים. אחד הדברים היפים הוא כשתנועת הדמויות במהלך השוט מייצרת קומפוזיציה חדשה לגמרי באותו שוט.


על רגעים ששינו את הקולנוע: פארק היורה. אחד הטובים ללא ספק.


אם כבר מדברים על שינוי קומפוזיציה ומידע תוך כדי שוט אז הנה משהו קטן מ"שוברים שורות":


הנה עוד דוגמאות לשוט האחד של שפילברג:


וואו! מישהו שממש אוהב את מלתעות העלה סרט קומנטרי (הערות) שלם על הסרט:


למה שפילברג מעריך אנימטורים?
עוד עליו: no film school על שפילברג

טוב. לסיום קצת על אלפונסו קוארון שדי התבלט לאחרונה בעקבות "כוח המשיכה" הנהדר שלו. הוא גם יצר את "הארי פוטר והאסיר מאזקאבן" ואת "ואת אמא שלך גם" הבוטה והרגיש ו"הילדים של מחר" ועוד.

נתחיל במונטאז' מחווה:

"המסך כקנווס" על יצירתו כולל אחד השוטים האורכים והמורכבים ביותר שלו:

פשוט לא יאומן השוט האחד הזה עם מצלמה מסתובבת בתוך הרכב.

לסיום, מחוה אנימטיבית קצרה ל"כוח המשיכה":

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני