מודה, לא ממש הכרתי את ראלף בקשי. אתם חושבים אולי שאני יודע הרבה וראיתי הכל אבל גם לי יש חורי ענק בהשכלה ואני לא מתבייש בהם. אין לי כוונה להיות אנציקלופדיה ואני מאמין שמה שאדם צריך לראות הוא יראה לבסוף אבל מזל שיש לי סטודנטים. אחד מהם, גיא חיות, אמר לי שאני חייב לראות "אמריקן פופ" של בקשי. הראה לי קטע קצר וחשבתי שזה דוקו אנימציה על התפתחות הפופ האמריקני.אוי לי כמה טעיתי.
נשכבתי במיטה, הדלקתי את הטלויזיה ולעיניי אני רואה פוגרום. ילד יהודי נמלט מקוזאקים שמציתים את העיירה בה הוא חי ורוצחים את הרב שלו. כבר בשלב הזה בכיתי. רישומים יפהפיים וחסרי תנועה מלווים את כתוביות הפתיחה של הסרט ומציגים יהודים באניה בדרכם לארץ החדשה: אמריקה.
בהמשך הילד היתום מתגלגל לשואו ביזנס ואנו מלווים את סיפור חייו במקביל להתפתחות המוסיקה האמריקנית. ככה אנחנו חולפים על פני ארבעה דורות: מזלמי ניצול הפוגרום אל בנו המנגן ג'אז על פסנתר ונרצח על ידי קצין נאצי בעודו חייל ארצות הברית, זאת לאחר שאיבד את אימו בה התנקשו מתחרים של המועדון של אביו. הנכד, טוני, גדל גם הוא בעולם המוסיקלי אך הופך לכותב שירים נווד המתחבר ללהקה של היפים ולאחר מכן מוצא עצמו אב מאמץ של ילדון שמביא איתו את בשורת הרוק החדש.
הסרט נפתח ונסגר בחיידר ויוצר דמויות, שעל אף הטכניקה המרתיעה של הרוטוסקופינג, מכילות לב גדול ורגשות מתפרצים וחדשנות עיצובית. סרט מרגש. קשה לי להמליץ על סרטים שנראים מיושנים ועדיין המראה המיושן הוא רק קליפה שמאחוריה מסתתרת עצמה גדולה עם בימוי מדהים ובמבט לאחור לא בטוח שהסרט יכול או היה צריך להעשות בטכניקה אחרת.
בסוף כל שיר שאתם שרים באנגלית רץ ילד שברח מהקוזאקים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה