דלג לתוכן הראשי

פוסט אורח: ריק ומורטי בחיפוש אחר משמעות

ריק ומורטי בחיפוש אחר משמעות \ אלון רותם

הבלוג של אלון רותם: אמנות בדידה. אלון הוא תסריטאי וחבר.


ריק ומורטי בחיפוש אחר משמעות


בקטע שמופיע אחרי כותרות הסיום של הפרק השישי בסדרה "ריק ומורטי", לאחר שריק הפך עולם שלם למפלצות קרוננברגיות וברח ממנו לעולם אחר בו, למרבה הנוחות, הוא ומורטי בדיוק מתו, אנו רואים את סאמר, הבת הבכורה, ממחיזה להוריה קטע מהסרט "מלתעות". לא מדובר בקטע אקראי, אלא במונולוג של קווינט שמספר על הטראומה שלו ממלחמת העולם השנייה. קווינט מספר בגוף ראשון על אירוע שקרה באמת, על טביעתה של האינדיאנפוליס, סיירת של צי ארה"ב שהעבירה חלקים מהפצצה הגרעינית "ילד קטן" שהוטלה לאחר-מכן על הירושימה.כתשע-מאות גברים שרדו את ההתקפה היפנית ונותרו לצוף במים מוכי כרישים, ללא מזון או מים. אחרי חמישה ימים חולצו מהמים 317. זהו סיפור מזעזע, ומי שזוכר את הסרט יודע שקווינט אמנם שרד את הכרישים ההם ומאז נוקם בהם, אבל את הכריש של "מלתעות" הוא כבר לא ישרוד.


ריק ומורטי עושה רפרנסים לסרטים וסדרות רבים מספור פרט ל"מלתעות", אך ישנו אחד שמצויין מפורשות כסרט האהוב על ג'רי, אבי המשפחה, ומהווה עלילת משנה לפרק האחרון בעונה - "טיטאניק". הסרט מובסס על אסון ימי בו נספו 1,517 איש. רק שכאן, לעומת "מלתעות", האסון הפך לדרמה רומנטית, שחוגגת בסופה את מותו של הגיבור הראשי שלה. בפרק האחרון הולכים ההורים, ג'רי ובת', לשחזור של הסרט וטביעת הספינה. שחזור שמתקלקל כאשר הספינה לא מתרסקת על הקרחון (ומה שיותר מבאס את ג'רי מזה שהספינה לא טובעת זה ש"הקיר הרביעי נשבר").


בהמשך אותו הפרק ג'רי כמעט ונאנס (ולפי הרמיזות לא בפעם הראשונה) על-ידי אחת מעובדות הספינה ומעריצה של הסרט. ריק ומורטי מעבירה את גיבוריה והצופים דרך אירועים מחרידים רבים נוספים, פרט לכמעט אונס של ג'רי. גם מורטי עצמו כמעט ונאנס בשירותים על-ידי סוכרית ג'לי בטעם מנטה, שלמרות איך שזה נשמע זה לא מצחיק בכלל. בנוסף במהלך הסדרה הורגים הומלס ומפוצצים אותו בחלל ומטר של גשם דם יורד על כל ארה"ב בערב חג המולד, מורטי נאלץ להרוג גרסה רדופה של כל המשפחה שלו, כמעט גורמים לשטן להתאבד ועוד ועוד. בכל מקרה השיא הוא באמת אותו אירוע בפרק השישי, בו ריק הופך את כולם למפלצות, והפתרון היחידי הוא לעבור ליקום מקביל, שם הוא ומורטי קוברים את עצמם ותופסים את מקום עצמם במציאות החדשה. מרוב זוועות וגועל שהסדרה הזאת מתעקשת להעביר את הצופה, יחד עם העומס הויז'ואלי והתכני, כמעט וקשה לשים לב לאמירה החזקה של הסדרה שנובעת מהעיסוק שלה בקיום במציאות של יקומים מקבילים, גם כשזו נאמרת מפורשות.


הבעיה עם המקרה


מקריות היא בעיה קשה לאדם. לא הפן האקראי שבה אלא דווקא הפן הדטרמינסטי - העובדה שאנחנו עבדים למקרה, ולא לרצון החופשי שאנחנו רוצים להאמין שיש לנו. דווקא כשעלתה תורת הקוונטים לפני פחות ממאה שנה היא שימשה נחמה גדולה לאנשים, כי היא שיחררה אותנו מהדטרמניזם הפיסקלי, ולא מעט אנשים נטו לפרשנויות מטעות ומוגזמות שהסבירו איך "קריסת פונקצית הגל" או "עקרון אי-הוודאות של הייזנברג" מאפשרים מקום לתודעה אנושית ורצון חופשי. מעין טלאי פיזקלי על הפרשנות המטריאליסטית לשאלת ה"הכל צפוי והרשות נתונה".


אחת הפרשנויות למשוואות מכניקת הקוונטים שהחזירו את הדטרמניזם הייתה פרשנות העולמות המרובים, שבגדול אמרה שכן יש וודאות והכל מוחלט, פשוט העולם שלנו הוא לא רק העולם המוכר לנו שאנחנו רואים אלא גם כל העולמות האחרים אם כל התוצאות האפשריות אחרות של כל האפשריות הקוונטיות (לצרכינו לפחות זה מספיק).


פרשנות זו עשתה משהו חשוב יותר מאשר ליישב את המשוואות עם תפיסה דטרמיניסטית - היא גם היוותה כר פורה מאוד לכותבי מדע בדיוני. לא רק עוד מסעות בזמן, מסעות לתוך חלומות, מסעות לכוכבים אחרים ומסעות לתוך גוף האדם (שגם את כל אלו עושים ריק ומורטי בעונה הראשונה) אלא גם מסעות לעולמות מקבילים.


ההקבלה הנצחית
המסע של ריק ומורטי בין העולמות מנכיח ומנפח את המקריות למימדים שיכולים להיות בלתי נסבלים. בפרק השמיני, בו ג'רי ובת', שגם ככה מתמודדת אם תחושה של חוסר שביעות רצון מבעלה, צופים בגרסאות המוצלחות של עצמם ביקום מקביל - מציאות בה בת' אחרי שנכנסה להריון מג'רי בגיל  17מחליטה לעבור הפלה ולא מולידה את סאמר. העינוי שבמחשבה "מה היה אם" קיים בחיים של כולם גם בלי האפשרות לנדוד לעולמות מקבילים וממש לנכוח במצב. או שכמו כתב קורט וונגוט ב-"עריסת חתול: Of all the words of mice and men, the saddest are, It might have been. בזמן שבת' וג'רי מענים את עצמם בצפיה ב"מה היה אילו" סבא ריק כל הזמן מנסה לשכנע אותם לבוא ולראות איתו טלוויזיה. ההקבלה בין הליין הדבילי והמעצבן בו ריק רק צופה בטלוויזיה למה שמתרחש בחייהן של יתר הדמויות הוא לא מקרי, אלא האמירה של הסדרה עצמה, שאפילו נאמרת מפורשות לקראת סוף הפרק (ועושה פיי-אוף מדהים לסוף של פרק שש שדובר לעיל): אף-אחד לא קיים בכוונה, אף-אחד לא שייך לשום מקום, כולם הולכים למות. בואי לראות טלוויזיה.





זה מורטי אומר אחרי עונה אחת של הרפתקאות עם הסבא שלו. תחשבו על כל מה שריק ראה, כל הזוועות, כל הגרסאות המוצלחות יותר ופחות שלו, האהובה שהפכה למפלצת, כל הפעמים שבהם הוא ראה את עצמו מת, את מורטי מת. אלו לא חיים קלים לנדוד בין יקומים. לא פלא שהוא שותה כל-כך הרבה.


זו העמדה המוסרית הראשונה שמציבים לנו ריק ומורטי. העולם אכזרי, מקרי וחסר משמעות - אבל אפשר לראות טלוויזיה (לא פלא שיוצרי טלוויזיה יבחרו במסר כזה). חשוב להבין שהטלוויזיה כאן היא לא רק במובן של הסחת-דעת, דרך לשכוח לרגע כמה קר וחשוך העולם ושכולנו עשויים מבוץ מתייבש ומתפורר. הטלוויזיה יכולה גם לתת משמעות, אפילו לאירועים הנוראים ביותר - כמו לראות את כל חבריך נטרפים על-ידי כריש לדוגמה, או טביעה של ספינת ענק ומותם של מעל אלף איש, או השמדה של תרבות שלמה. הסיפורים שאנחנו מספרים על המציאות מצילים אותה מעצמה, מצילים אותנו מהמקריות והאקראיות - ככה אנחנו יוצקים סדר ומשמעות בדברים (ומתמודדים עם הדחפים הרצחניים והילדות הקשה שלנו, לפי פרק שבע).


המסע לטרלמפדור
לא במקרה "ריק ומורטי" מקדישים פרק שלם במחווה ביקורתית ל-"אינספשיין" של כריסטופר נולאן, ומסיים פרק נוסף ברפרור ל"אביר האפל". נולאן הוא במאי שבצורה עקבית מקדש את התמה שיותר חשוב מה שאנחנו מספרים לעצמנו מאשר המציאות, שלמען האמת אין לנו שום יכולת להתמודד עם המציאות. אבל יש יוצר מדע בדיוני ש"ריק ומורטי" בעיני מתכתבת איתו יותר מעם כל יוצר אחר, ודווקא הוא לא מצויין במפורש באף אחד מהרפרנסים הרבים (למרות שאולי פספסתי בעומס הציטטות הרב שהולך שם).
אני מתייחס לקורט וונגוט, גדול סופרי המד"ב האמריקאים, שמציע פתרון דומה לבעיית ה"הכל צפוי והרשות נתונה" בספריו. ב"בית מטבחיים חמש" נחטף גיבור הספר בילי פילגרם על-ידי הטרלפמדורים, זן חייזרי שרואה בעת ובעונה אחת את כל הזמן. הם יודעים שאין לנו שום מוצא מחיינו, שהעתיד כתוב בדיוק כמו העבר: כשטרפלמדורי רואה גופה כל מה שהוא חשב זה שהיא המת נמצא במצב רע ברגע הזה, אבל שאותו האדם נמצא במצב טוב בהמון רגעים אחרים.


זו הנחמה הדטרמניסטית שמצא קורט ווגנוט, שעבר את זוועות מלחמת העולם השנייה כשבוי מלחמה והיה נוכח במהלך הפצצת בעלות הברית את דרזדן. לא שלאדם יש חופש בחירה, אלא להפך, שאין לו. הכל קורה כי הכל חייב לקרות. הרבה יותר קשה לקבל שהרוע הוא בחירה מאשר אילוץ. "רצה המקרה" כמו שהוא מנסח זאת בספרו "עריסת חתול". הבחירה היחידה שיש לנו היא להשתדל ולהתמקד בדברים הטובים ולא לחשוב על הרעים (לזכור את הריקודים, כמו שיכול לעשות בנו של מורטי).


אבל יש מימד נוסף מעבר לכניעה לאקראיות, גם אצל וונגוט וגם ב"ריק ומורטי". וונגוט חוזר שוב ושוב לעניין העדות, האפשרות שבלספר את הסיפור. בפסקה האחרונה של "עריסת חתול" בוקנון מציע למספר לכתוב היסטוריה של הטיפשות האנושית ולסיים את חייו כשהוא חורץ לשון לאלוהים. את הטראומות שלו הוא הפך לספר מדע-בדיוני שמשלב בין המציאות והפנטזיה, שהסופר מופיע בסיפור פעמיים כדמות רקע לסיפורה של הדמות שהוא המציא: זה היה אני, זה היה עצמי, זה היה מחברו של ספר זה. בפרק הראשון, המקדים את סיפורו של בילי פילגרם ומסופר בגוף ראשון על-ידי וונגוט הוא מספר על הערצתו לדמותה של אשת לוט: אבל היא כן הסתכלה לאחור ואני אוהב אותה בשל כך, בגלל שזה היה כל-כך אנושי. אז היה נהפכה לנציב מלח. ככה זה. אנשים לא אמורים להסתכל לאחור. אני בהחלט לא הולך לעשות זאת יותר.


למרות העצה של הטרלפמדור, ולמרות שאני מאמין לוונגוט שהוא חושב שעדיף באמת שלא, הוא עדיין חייב לספר על הפצצת דרזדן, לתת לה משמעות.


הסיבה שריק ומורטי יוצאים להרפתקאות היא כדי שיהיו להם הרפתקאות, כדי שיהיה מעניין - כי אחרת הדרך היחידה של ריק להתמודד עם מה שהוא יודע על הקיום זה להשתכר ולרצות להשמיד את העולם. ריק מודע לזה שהוא דמות בטלוויזיה כבר מהפרק הראשון בו הוא מפרסם את ההרפתקאות שלו ושל מורטי, ומספר פעמים לאורך העונה פונה לקהל.


עניין המשמעות חוזר שוב ושוב לאורך העונה בכל מיני גרסאות: לפעמים כפאנצ', דוגמת הרובוט המסכן שמטרתו היחידה היא להעביר את החמאה, ולפעמים כליין שלם, כמו המיסיקס, יצורים שהקיום הוא עבורם סבל חסר משמעות.


אבל כולנו יודעים שלספר סיפורים ולראות טלוויזיה זה לא מספיק, וגם ריק רוצה מההרפתקאות שלו יותר מהסחת דעת ואקשן. הוא מחפש את חברתם של נכדיו, של מורטי וגם של סאמר, שלאורך העונה הופכת יותר ויותר משמעותית בחייו. בפרק התשיעי ריק נכנס ליריבות עם השטן רק בשביל להוכיח שהוא סבא טוב יותר ממנו. הנחמה בחיינו היא לא רק בסיפורים שאנחנו ממציאים על החיים, באפשרות שלנו לתת משמעות גם באירועים נוראים, או אפילו בחיי הנישואים שלנו - אלא בעיקר באנשים, בחיבורים שלנו. הצורך שלנו בקרבתם של האנשים הקרובים לנו. בכך שאנחנו הופכים אנשים, אפילו אם יש אינספור גרסאות שונות שלהם ביקומים מקבילים, אפילו אם יש אינסוף שושנים זהות, לשלנו. אולי ריק אדיש לגמרי לחייהם של זרים, מוכן אפילו להשמיד מינים שלמים, ואין לו בעיה להרוג את עצמו ואת המשפחה שלו ביקומים מקבילים - אבל בשביל המורטי והסאמר שלו (שהיא בכלל סאמר חדשה מאמצע העונה, מה שאולי מסביר את השינוי ביחס שלו כלפיה מאותו הרגע) הוא מוכן לעשות הכל, ואפילו נראה שהוא לומד לחבב את "האידיוט של הבת שלי". בפרק הלפני אחרון אנחנו רואים גם מה קורה כשמורטי אחד שמאוכזב מהריק שלו מחליט לצאת נגד קשר הניצול הרב-יקומי בין הריקים למורטים. ועל כך כתב וונגוט בספרו "הסירנות של טיטאן":  לקח לנו כל הזמן הזה להבין שמטרת חיי האדם, לא משנה מי שולט בהם, היא לאהוב את מי שישנו לאהוב.





נספחים:
הפיילוט שבכלל היה פרודיה על בחזרה לעתיד. היוצרים ישבו וחיכה לתביעה על הפרת זכויות יוצרים.


ראיון


ריק ומורטי נכנסים במשפחת סימפסון


אנימטיק:


סתם קטע:


הבייבל החזותי של ריק ומורטי:
http://www.photos-albums.com/rick-and-morty-storyboard-guidelines-album152666/
מתוכו, איך לצייר את ריק ומורטי:

rick and morty storyboard guidelines
rick and morty storyboard guidelines
rick and morty storyboard guidelines

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…