דלג לתוכן הראשי

אנומליסה: אינטימיות חריגה


מתוך "דין וחשבון על השגעון" - הרב מנחם פרומן ז"ל
האחר הוא הגהנום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהנום
שלי.


אנומליה יקירתי
צ'ארלי קאופמן הוא אחד התסריטאים המעניינים שקיימים בהוליווד כיום. הוא מספר סיפורים תוך שהוא מאתגר את המבנים המקובלים של תסריט ושל סיפור. בסרט "אדפטיישן" הוא כותב על תסריטאי שצריך לעבד ספר לסרט ולא מוצא את דרכו. ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא מתאר מסע בתת מודע של בחור שמוחקים לו מהמוח את כל זכרונותיו מזוגיות כושלת. וב"סינקדוכה ניו-יורק" אותו לראשונה הוא גם ביים הוא מתאר במאי אובסיסיבי שיוצר עיר מדומה מקבילה לניו יורק לצרכי הצגת תאטרון שלעולם לא עולה. ההתמודדות שלו עם תבניות תסריטאיות באופן מודע והתסכול האמנותי מופיע גם בסרטו האחרון "אנומליסה" אך בניגוד לקודמים אותם כתב אנומליסה הוא סרט אנימציה. הסרט נעשה בטכניקת סטופ-מושן בה מזיזים בובות ומצלמים אותן תמונה אחר תמונה להשגת אשליית תנועה.


כשגיבור "אנומליסה" מייקל סטון מגיע למלון בעיר זרה ליממה אחת אנו חווים את המציאות דרך עיניו. בעולמו של מייקל כל בני האדם פרט לו הם בעלי אותם הפנים ואותו הקול. לאן שלא ייפנה הוא מוקף בכפילים ווריאציות שונות של אותה הדמות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. וכולם ממאיסים עליו את האנושות כולה שנדמית כמו מניירה ממוחזרת לעייפה של קלישאות.על אף הניכור של מייקל כלפי העולם, כולם מעריצים אותו תודות לספרו רב המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?" העוסק בתודעת שירות. מייקל הוא גורו של נותני השירותים למינהם, מנהג המונית ועד למנהל הבכיר, כולם קראו את ספרו ומיישמים אותו באדיקות.


"אנומליסה" הוא שילוב של שתי מילים: "אנומליה", חריגה מהסדר, ו"ליסה" שמה של דמות בסרט. הדמות הזו, עבור הגיבור היא אנומליה. היא  חורגת מהבנאליות של הקיום הסובב אותו. וכל זה למה? האם היא אישיות נדירה, שנונה או יפה במיוחד? לא. להפך. יש בה משהו בנאלי בפני עצמה. דמות שרוב הסיכויים שרובנו היו חולפים על פניה ברחוב מבלי לחשוב פעמיים. אך הרגילות שלה, כאשר היא מוארת בזרקור, נהפכת לקסומה. פתאום כל מחווה שלה נראית מעודנת וכל גחמה והרגל מוזר הופכים להתגלות.
גם ליסה קראה את ספרו של מייקל וגם היא מעריצה אותו אבל בשונה מכולם פרצופה הוא ייחודי וקולה גם. ומעבר להכל, היא אנושית מאוד.


מהי אנושיות
האנושיות של ליסה אינה ניתנת להגדרה חד משמעית. גם שאר הדמויות בסרט הן אנושיות אך כולן נמצאות בתודעת שירות מאוד גבוהה מה שהופכת אותן להיות רובוטיות מאוד בהתנהגותן. אפילו דמות בעלת רגש ואישיות עצמאית כמו האהובה מהעבר של מייקל נשאבת בעל כורחה אל תהום השבלוניות ומייקל פוגע ברגשותיה ומבזה אותה מבלי לתת על כך את הדעת. גם היא, מבחינתו, ניצבת בהצגה של חייו.
ליסה אם כן היא אנושית קודם כל מפני שהיא האחר של מייקל. מייקל לא מוצא בה את אותו הדבר שהופך אותה למוכר עד כדי זרא.


בספרו "בסוד שיח" מתאר מרטין בובר שני מצבי זיקה: אני-אתה ואני-לז. את עולם הלז המנוכר מתאר בובר לא כמצב מיוחד של ניכור אלא כברירת מחדל של המצב האנושי. התודעה שלנו, הרדומה והשחוקה ממקמת אנשים, חפצים, חיות ותופעות בתוך מערך נשלט של אובייקטים. בעולם הזה אין מקום להתגלותו של האחר האולטימטיבי. הכלא הזה של התודעה מסוגל להשבר רק עם הפתחות הלב להרפות מן השריון ולהחשף אל משהו שאינו ניתן לאובייקטיביזציה. ומכאן שמבחינתו האינטימיות האמיתית היא באנומליה, בשבירת הסדר אותו אנחנו כופים מה שמחוץ לנו בכל רגע ובכל שעה של מפגש עם החוץ.


הרב יוני גרוסמן תאר פעם את הסנה הבוער כאנומליה. הסנה מתואר על פי הפשט כאילו לא נועד למשה, אלא פשוט היה קיים שם: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."  הייחודיות של משה היא סטייתו מהדרך כדי לצפות בפלא. האנומליה היא, אם כן, שבירת הבנאליות שמאפשרת גילוי שכינה ואינטימיות.
מרטין בובר לוקח את הסנה הבוער צעד קדימה כשהוא מספר על מנחם־מנדל מוויטבסק, שאמר:
"דבר זה השגתי בארץ ישראל- כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר, שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הרחוב, כבר יש בו לדידי גילוי שכינה". כלומר, להשקפתו, בכל דבר יש אפשרות לגילוי האנומליה כיוון שה"סדר" והבנאליות שלו, הן דמיוניות. ההכרה בכך, שכל גילוי באשר הוא הינו תולדה של רצון והתגלות, הוא פתח לדיאלוג אינטימי עם הבריאה: גילוי שכינה.
ואם יורשה לי, נראה שזה שהדבר קורה דווקא בארץ ישראל בגלל שהיא עצמה מעין אנומליה. לא ארץ ככל הארצות, לא מדינה ככל המדינות, לא ארץ "נורמלית". וזוהי גם אמירה קולנועית ואנימטיבית: בעולם של סרט הנפשה שכולו מלאכותי, כל תנועה וכל מחווה היא במהותה מכוונת ולכן היא גילוי רצון של היוצר.


אינטימיות של בובות סיליקון ובושה של בני אדם
צ'ארלי קאופמן הוא טיפוס מאוד שנון עם חוש אירוני מפותח. לכן לא פלא שבסרט שמעלה על נס את האפשרות לאינטימיות ולגילוי אנושיות אין אף שחקן אנושי. יותר מכך, דמויות הסיליקון הראליסטיות הן במראה והן בתנועה מכילות פרט קטן אך בולט שמסמן את היותן בובות. זהו פס קטן בצידי העיניים שמאפשר לאנימטורים להחליף לדמויות את הפה בהתאם לדיבור ולהבעת הפנים (מה שקרוי בשפה המקצועית "ליפ-סינק", "סינכרון השפתיים"). בסצינה סיוטית במיוחד בסרט, הגיבור הראשי אף מתפרק לרגע וחושף את המנגנון הבובתי שמאחורי העור שלו. חושף את היותו בובה.
דבר זה נעשה במכוון, כאמור, בגלל שהסרט עוסק במנגנונים. המנגנון הוא שמייצר את הניכור, הוא הכלא העוטף אותנו ממש כמו שרשרת נותני השירותים האינסופיים שמקיפים את מייקל. הדבר המופלא הוא שלמרות שמדובר בבובות הסרט מצליח, בשילוב בל יתואר בין טכניקת אנימציה, תסריט ומשחק קולות, ליצור רגעים של אינטימיות מהסוג שקשה למצוא הן בחיים וקל וחומר בקולנוע.
מייקל, כמו קאופמן עצמו, מנסים לייצר חויה אינטימית שנידונה להיות טכנית ברגע שהיא משוחזרת. מייקל עושה זאת בהדרכה של נותני שירות וקאופמן, בהיותו תסריטאי מצליח, עושה זאת בהדרכת תסריטאים. ונראה ששניהם מודעים למלכודת שהם נופלים לתוכה: אי אפשר לשחזר אינטימיות. כנות מחייבת שבירה אנומלית. גם אם הפרנסה בפועל באה מהדרכה של אחרים איך "להצליח" בתחום.
הבחירה באנימציה אם כן, היא האנומליה עצמה עבור קאופמן בפניה למדיום נישתי שהמרכיב המלאכותי בו הוא מובנה, על מנת לספר משהו על אנושיות.
למרבה ההפתעה דווקא כך הוא משיג את מטרתו. בסצינה אחת אנחנו רואים את מייקל, גבר כבן 50, יוצא ערום מהמקלחת ואנו נבוכים ממש כפי שהיינו נבוכים מצפיה באדם ערום. בסצינה אחרת אנחנו נחשפים ליחסי מין בין שתי דמויות המיוצגים בצורה אמינה ואינטימית מאוד. כצופה אתה יושב מול סצנה כזו ותוהה בינך לבין עצמך, מאיפה באה הבושה מלהסתכל בשתי בובות שוכבות. האם המבוכה אותה אני חש היא שמטעינה את הסצינה באינטימיותה משל נקלעתי לרגע פרטי מאוד בין שני בני אדם. האם הבושה היא שמעניקה לדמויות אלו את ממשותן ממש כפי שאדם וחוה בגילוי הדעת הראשון שלהם "נתבוששו". והאם לאחר שאנו חווים בושה כלפי גילוי אינטימיות למעשה אנו מקבלים בחזרה את מתנת האנושיות אלינו עצמנו בבחינת "אני מתבייש משמע אני אדם".


התרבות העכשווית עוסקת רבות בניכור של העידן העכשווי. הגישה המקורית של קאופמן מסוגלת להציג את הניכור יחד עם הזמנה לאינטימיות. אינטימיות שמתגלה מבעד לשכבות של תודעת שירות, סיליקון ומנגנונים מכניים.


הערה לסיום:
לסכם את העיסוק של קאופמן בניכור האנושי רק כ"דרך לגילוי האחר" תעשה עוול למשנתו. קאופמן הוא אמן. וככזה הוא אינו בא להעביר מסר אלא חויה שיש בה גילוי. וזהו המסר. המפגש שלנו עם האחר לא נעשה על ידי תאוריות לפיהן "האחר הוא אני". להפך, ההבנה שהאחר הוא האחר, שהמציאות כופה עלינו מצב תודעתי של התנכרות והפיכת הכל למוכר ולחלק ממנגנון תועלתני (הן במובן הנפשי, והן הקפיטליסטי) היא רק חלק מהדרך. את המאבק היומיומי צריך האדם לנהל עם עצמו. לחפש את הקול השונה ואת הסנה הבוער שקורא לו. לחפש את האנומליה בכל רגע. וזהו, ידידיי, תפקידה של האנימציה בחיינו.


חשיפת המנגנון, בסטופמושן, בבובת המין ובתהליך  הכתיבה. להיות גורו זה לשחזר אינטימיות.

תהליכי עבודה::


דברים קטנים, סדרת סרטונים על בניית הבובות:


עוד מאחורי הקלעים על בניית הבובות:





נספח:
"מעבר". סרטון יפהפה מתוך "אנימטריקס", סדרת סרטונים בהשראת "המטריקס". בסרט הזה בחורה נחשפת למקום שהוא אנומליה של המציאות. כמו סנה בוער שאינו אוכל היא מוצאת פגם בתכנות, שיוצר מרחב קטן בו הכל אפשרי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…