דלג לתוכן הראשי

אנומליסה: אינטימיות חריגה


מתוך "דין וחשבון על השגעון" - הרב מנחם פרומן ז"ל
האחר הוא הגהנום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהנום
שלי.


אנומליה יקירתי
צ'ארלי קאופמן הוא אחד התסריטאים המעניינים שקיימים בהוליווד כיום. הוא מספר סיפורים תוך שהוא מאתגר את המבנים המקובלים של תסריט ושל סיפור. בסרט "אדפטיישן" הוא כותב על תסריטאי שצריך לעבד ספר לסרט ולא מוצא את דרכו. ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא מתאר מסע בתת מודע של בחור שמוחקים לו מהמוח את כל זכרונותיו מזוגיות כושלת. וב"סינקדוכה ניו-יורק" אותו לראשונה הוא גם ביים הוא מתאר במאי אובסיסיבי שיוצר עיר מדומה מקבילה לניו יורק לצרכי הצגת תאטרון שלעולם לא עולה. ההתמודדות שלו עם תבניות תסריטאיות באופן מודע והתסכול האמנותי מופיע גם בסרטו האחרון "אנומליסה" אך בניגוד לקודמים אותם כתב אנומליסה הוא סרט אנימציה. הסרט נעשה בטכניקת סטופ-מושן בה מזיזים בובות ומצלמים אותן תמונה אחר תמונה להשגת אשליית תנועה.


כשגיבור "אנומליסה" מייקל סטון מגיע למלון בעיר זרה ליממה אחת אנו חווים את המציאות דרך עיניו. בעולמו של מייקל כל בני האדם פרט לו הם בעלי אותם הפנים ואותו הקול. לאן שלא ייפנה הוא מוקף בכפילים ווריאציות שונות של אותה הדמות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. וכולם ממאיסים עליו את האנושות כולה שנדמית כמו מניירה ממוחזרת לעייפה של קלישאות.על אף הניכור של מייקל כלפי העולם, כולם מעריצים אותו תודות לספרו רב המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?" העוסק בתודעת שירות. מייקל הוא גורו של נותני השירותים למינהם, מנהג המונית ועד למנהל הבכיר, כולם קראו את ספרו ומיישמים אותו באדיקות.


"אנומליסה" הוא שילוב של שתי מילים: "אנומליה", חריגה מהסדר, ו"ליסה" שמה של דמות בסרט. הדמות הזו, עבור הגיבור היא אנומליה. היא  חורגת מהבנאליות של הקיום הסובב אותו. וכל זה למה? האם היא אישיות נדירה, שנונה או יפה במיוחד? לא. להפך. יש בה משהו בנאלי בפני עצמה. דמות שרוב הסיכויים שרובנו היו חולפים על פניה ברחוב מבלי לחשוב פעמיים. אך הרגילות שלה, כאשר היא מוארת בזרקור, נהפכת לקסומה. פתאום כל מחווה שלה נראית מעודנת וכל גחמה והרגל מוזר הופכים להתגלות.
גם ליסה קראה את ספרו של מייקל וגם היא מעריצה אותו אבל בשונה מכולם פרצופה הוא ייחודי וקולה גם. ומעבר להכל, היא אנושית מאוד.


מהי אנושיות
האנושיות של ליסה אינה ניתנת להגדרה חד משמעית. גם שאר הדמויות בסרט הן אנושיות אך כולן נמצאות בתודעת שירות מאוד גבוהה מה שהופכת אותן להיות רובוטיות מאוד בהתנהגותן. אפילו דמות בעלת רגש ואישיות עצמאית כמו האהובה מהעבר של מייקל נשאבת בעל כורחה אל תהום השבלוניות ומייקל פוגע ברגשותיה ומבזה אותה מבלי לתת על כך את הדעת. גם היא, מבחינתו, ניצבת בהצגה של חייו.
ליסה אם כן היא אנושית קודם כל מפני שהיא האחר של מייקל. מייקל לא מוצא בה את אותו הדבר שהופך אותה למוכר עד כדי זרא.


בספרו "בסוד שיח" מתאר מרטין בובר שני מצבי זיקה: אני-אתה ואני-לז. את עולם הלז המנוכר מתאר בובר לא כמצב מיוחד של ניכור אלא כברירת מחדל של המצב האנושי. התודעה שלנו, הרדומה והשחוקה ממקמת אנשים, חפצים, חיות ותופעות בתוך מערך נשלט של אובייקטים. בעולם הזה אין מקום להתגלותו של האחר האולטימטיבי. הכלא הזה של התודעה מסוגל להשבר רק עם הפתחות הלב להרפות מן השריון ולהחשף אל משהו שאינו ניתן לאובייקטיביזציה. ומכאן שמבחינתו האינטימיות האמיתית היא באנומליה, בשבירת הסדר אותו אנחנו כופים מה שמחוץ לנו בכל רגע ובכל שעה של מפגש עם החוץ.


הרב יוני גרוסמן תאר פעם את הסנה הבוער כאנומליה. הסנה מתואר על פי הפשט כאילו לא נועד למשה, אלא פשוט היה קיים שם: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."  הייחודיות של משה היא סטייתו מהדרך כדי לצפות בפלא. האנומליה היא, אם כן, שבירת הבנאליות שמאפשרת גילוי שכינה ואינטימיות.
מרטין בובר לוקח את הסנה הבוער צעד קדימה כשהוא מספר על מנחם־מנדל מוויטבסק, שאמר:
"דבר זה השגתי בארץ ישראל- כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר, שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הרחוב, כבר יש בו לדידי גילוי שכינה". כלומר, להשקפתו, בכל דבר יש אפשרות לגילוי האנומליה כיוון שה"סדר" והבנאליות שלו, הן דמיוניות. ההכרה בכך, שכל גילוי באשר הוא הינו תולדה של רצון והתגלות, הוא פתח לדיאלוג אינטימי עם הבריאה: גילוי שכינה.
ואם יורשה לי, נראה שזה שהדבר קורה דווקא בארץ ישראל בגלל שהיא עצמה מעין אנומליה. לא ארץ ככל הארצות, לא מדינה ככל המדינות, לא ארץ "נורמלית". וזוהי גם אמירה קולנועית ואנימטיבית: בעולם של סרט הנפשה שכולו מלאכותי, כל תנועה וכל מחווה היא במהותה מכוונת ולכן היא גילוי רצון של היוצר.


אינטימיות של בובות סיליקון ובושה של בני אדם
צ'ארלי קאופמן הוא טיפוס מאוד שנון עם חוש אירוני מפותח. לכן לא פלא שבסרט שמעלה על נס את האפשרות לאינטימיות ולגילוי אנושיות אין אף שחקן אנושי. יותר מכך, דמויות הסיליקון הראליסטיות הן במראה והן בתנועה מכילות פרט קטן אך בולט שמסמן את היותן בובות. זהו פס קטן בצידי העיניים שמאפשר לאנימטורים להחליף לדמויות את הפה בהתאם לדיבור ולהבעת הפנים (מה שקרוי בשפה המקצועית "ליפ-סינק", "סינכרון השפתיים"). בסצינה סיוטית במיוחד בסרט, הגיבור הראשי אף מתפרק לרגע וחושף את המנגנון הבובתי שמאחורי העור שלו. חושף את היותו בובה.
דבר זה נעשה במכוון, כאמור, בגלל שהסרט עוסק במנגנונים. המנגנון הוא שמייצר את הניכור, הוא הכלא העוטף אותנו ממש כמו שרשרת נותני השירותים האינסופיים שמקיפים את מייקל. הדבר המופלא הוא שלמרות שמדובר בבובות הסרט מצליח, בשילוב בל יתואר בין טכניקת אנימציה, תסריט ומשחק קולות, ליצור רגעים של אינטימיות מהסוג שקשה למצוא הן בחיים וקל וחומר בקולנוע.
מייקל, כמו קאופמן עצמו, מנסים לייצר חויה אינטימית שנידונה להיות טכנית ברגע שהיא משוחזרת. מייקל עושה זאת בהדרכה של נותני שירות וקאופמן, בהיותו תסריטאי מצליח, עושה זאת בהדרכת תסריטאים. ונראה ששניהם מודעים למלכודת שהם נופלים לתוכה: אי אפשר לשחזר אינטימיות. כנות מחייבת שבירה אנומלית. גם אם הפרנסה בפועל באה מהדרכה של אחרים איך "להצליח" בתחום.
הבחירה באנימציה אם כן, היא האנומליה עצמה עבור קאופמן בפניה למדיום נישתי שהמרכיב המלאכותי בו הוא מובנה, על מנת לספר משהו על אנושיות.
למרבה ההפתעה דווקא כך הוא משיג את מטרתו. בסצינה אחת אנחנו רואים את מייקל, גבר כבן 50, יוצא ערום מהמקלחת ואנו נבוכים ממש כפי שהיינו נבוכים מצפיה באדם ערום. בסצינה אחרת אנחנו נחשפים ליחסי מין בין שתי דמויות המיוצגים בצורה אמינה ואינטימית מאוד. כצופה אתה יושב מול סצנה כזו ותוהה בינך לבין עצמך, מאיפה באה הבושה מלהסתכל בשתי בובות שוכבות. האם המבוכה אותה אני חש היא שמטעינה את הסצינה באינטימיותה משל נקלעתי לרגע פרטי מאוד בין שני בני אדם. האם הבושה היא שמעניקה לדמויות אלו את ממשותן ממש כפי שאדם וחוה בגילוי הדעת הראשון שלהם "נתבוששו". והאם לאחר שאנו חווים בושה כלפי גילוי אינטימיות למעשה אנו מקבלים בחזרה את מתנת האנושיות אלינו עצמנו בבחינת "אני מתבייש משמע אני אדם".


התרבות העכשווית עוסקת רבות בניכור של העידן העכשווי. הגישה המקורית של קאופמן מסוגלת להציג את הניכור יחד עם הזמנה לאינטימיות. אינטימיות שמתגלה מבעד לשכבות של תודעת שירות, סיליקון ומנגנונים מכניים.


הערה לסיום:
לסכם את העיסוק של קאופמן בניכור האנושי רק כ"דרך לגילוי האחר" תעשה עוול למשנתו. קאופמן הוא אמן. וככזה הוא אינו בא להעביר מסר אלא חויה שיש בה גילוי. וזהו המסר. המפגש שלנו עם האחר לא נעשה על ידי תאוריות לפיהן "האחר הוא אני". להפך, ההבנה שהאחר הוא האחר, שהמציאות כופה עלינו מצב תודעתי של התנכרות והפיכת הכל למוכר ולחלק ממנגנון תועלתני (הן במובן הנפשי, והן הקפיטליסטי) היא רק חלק מהדרך. את המאבק היומיומי צריך האדם לנהל עם עצמו. לחפש את הקול השונה ואת הסנה הבוער שקורא לו. לחפש את האנומליה בכל רגע. וזהו, ידידיי, תפקידה של האנימציה בחיינו.


חשיפת המנגנון, בסטופמושן, בבובת המין ובתהליך  הכתיבה. להיות גורו זה לשחזר אינטימיות.

תהליכי עבודה::


דברים קטנים, סדרת סרטונים על בניית הבובות:


עוד מאחורי הקלעים על בניית הבובות:





נספח:
"מעבר". סרטון יפהפה מתוך "אנימטריקס", סדרת סרטונים בהשראת "המטריקס". בסרט הזה בחורה נחשפת למקום שהוא אנומליה של המציאות. כמו סנה בוער שאינו אוכל היא מוצאת פגם בתכנות, שיוצר מרחב קטן בו הכל אפשרי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם ״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף
הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה…

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






המלצות אנימיקס 2018

אנימיקס, הפסטיבל הישראלי הגדול והותיק בישראל נמצא ממש מעבר לפינה. כמדי שנה אני מנסה להמליץ על כמה מתוכניות האנימציה בדגש על אלו שמתאימות לקהל בוגר. וכמדי שנה אני גם מזהיר מכמה דברים ואתחיל בהם: התוכניות שמרכזות סרטי אנימציה על פי נושא הוא אחד הדברים הפחות מוצלחים בפסטיבל. על סמך הכרות משנים עברו מדובר לא פעם באוסף של סרטים שאין בינהם קשר אוצרותי מעבר לנושא שחוזר. מעבר לכך בעבר גם איכות ההקרנה לא היתה טובה כיוון שהסרטים השונים הודבקו זה לזה לרצף אחד שדרש ייצוא מחודש של קבצים שפוגע באיכות הקובץ המקורי. אני סוקר פה רק אירועי אנימציה למרות שהפסטיבל הוא גם פסטיבל קומיקס וקריקטורה.

לכל המלצה יש לינקים לדף הסרט המומלץ באתר אנימיקס.
קוראי הבלוג מקבלים הנחה. כרטיס ב35 שקלים (לא כולל סדנאות). בהזמנת כרטיס ציינו קוד מצויירים ותהנו!

התוכניה המלאה להורדה
https://drive.google.com/file/d/1V-jZm1n-57_tHdKOHxiD-IYqafCIiQwS/view?usp=sharing המלצות לאנימיקס הפסטיבל יימשך חמישה ימים משלישי עד שבת. חלק מההקרנות חוזרות מספר פעמים כך שתוכלו לרכז את האירועים החשובים לכם. ההמלצות שלי מבוססות על ציפיותיי שלי על …

השועל הגדול הרע - באנימיקס 2018

אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם כבר שנים הוא "השועל הגדול הרע" של בנימין רנר. רנר הוא אנימטור צעיר שעשה דרך מהירה מאוד לבימוי סרטים ארוכים. סרטו הראשון "ארנסט וסלסטין" המבוסס על סדרת ספרים בשם זה, הוא סרט צנוע וחכם שנעשה באנימציה קלאסית בתוכנת פלאש. סרטו החדש "השועל הגדול הרע" מבוסס על ספר קומיקס שרנר כתב ואייר ובו סיטואציות מצחיקות של שועל ביש מזל. הסרט יוקרן בפסטיבל אנימיקס 2018.

לרכישת כרטיסים: "השועל הגדול הרע" אנימיקס 2018





הרצאה יפה של רנר על הפקת הסרט:

עבודת אנימציה:




רנר מאייר: