דלג לתוכן הראשי

אנומליסה: אינטימיות חריגה


מתוך "דין וחשבון על השגעון" - הרב מנחם פרומן ז"ל
האחר הוא הגהנום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהנום
שלי.


אנומליה יקירתי
צ'ארלי קאופמן הוא אחד התסריטאים המעניינים שקיימים בהוליווד כיום. הוא מספר סיפורים תוך שהוא מאתגר את המבנים המקובלים של תסריט ושל סיפור. בסרט "אדפטיישן" הוא כותב על תסריטאי שצריך לעבד ספר לסרט ולא מוצא את דרכו. ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא מתאר מסע בתת מודע של בחור שמוחקים לו מהמוח את כל זכרונותיו מזוגיות כושלת. וב"סינקדוכה ניו-יורק" אותו לראשונה הוא גם ביים הוא מתאר במאי אובסיסיבי שיוצר עיר מדומה מקבילה לניו יורק לצרכי הצגת תאטרון שלעולם לא עולה. ההתמודדות שלו עם תבניות תסריטאיות באופן מודע והתסכול האמנותי מופיע גם בסרטו האחרון "אנומליסה" אך בניגוד לקודמים אותם כתב אנומליסה הוא סרט אנימציה. הסרט נעשה בטכניקת סטופ-מושן בה מזיזים בובות ומצלמים אותן תמונה אחר תמונה להשגת אשליית תנועה.


כשגיבור "אנומליסה" מייקל סטון מגיע למלון בעיר זרה ליממה אחת אנו חווים את המציאות דרך עיניו. בעולמו של מייקל כל בני האדם פרט לו הם בעלי אותם הפנים ואותו הקול. לאן שלא ייפנה הוא מוקף בכפילים ווריאציות שונות של אותה הדמות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. וכולם ממאיסים עליו את האנושות כולה שנדמית כמו מניירה ממוחזרת לעייפה של קלישאות.על אף הניכור של מייקל כלפי העולם, כולם מעריצים אותו תודות לספרו רב המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?" העוסק בתודעת שירות. מייקל הוא גורו של נותני השירותים למינהם, מנהג המונית ועד למנהל הבכיר, כולם קראו את ספרו ומיישמים אותו באדיקות.


"אנומליסה" הוא שילוב של שתי מילים: "אנומליה", חריגה מהסדר, ו"ליסה" שמה של דמות בסרט. הדמות הזו, עבור הגיבור היא אנומליה. היא  חורגת מהבנאליות של הקיום הסובב אותו. וכל זה למה? האם היא אישיות נדירה, שנונה או יפה במיוחד? לא. להפך. יש בה משהו בנאלי בפני עצמה. דמות שרוב הסיכויים שרובנו היו חולפים על פניה ברחוב מבלי לחשוב פעמיים. אך הרגילות שלה, כאשר היא מוארת בזרקור, נהפכת לקסומה. פתאום כל מחווה שלה נראית מעודנת וכל גחמה והרגל מוזר הופכים להתגלות.
גם ליסה קראה את ספרו של מייקל וגם היא מעריצה אותו אבל בשונה מכולם פרצופה הוא ייחודי וקולה גם. ומעבר להכל, היא אנושית מאוד.


מהי אנושיות
האנושיות של ליסה אינה ניתנת להגדרה חד משמעית. גם שאר הדמויות בסרט הן אנושיות אך כולן נמצאות בתודעת שירות מאוד גבוהה מה שהופכת אותן להיות רובוטיות מאוד בהתנהגותן. אפילו דמות בעלת רגש ואישיות עצמאית כמו האהובה מהעבר של מייקל נשאבת בעל כורחה אל תהום השבלוניות ומייקל פוגע ברגשותיה ומבזה אותה מבלי לתת על כך את הדעת. גם היא, מבחינתו, ניצבת בהצגה של חייו.
ליסה אם כן היא אנושית קודם כל מפני שהיא האחר של מייקל. מייקל לא מוצא בה את אותו הדבר שהופך אותה למוכר עד כדי זרא.


בספרו "בסוד שיח" מתאר מרטין בובר שני מצבי זיקה: אני-אתה ואני-לז. את עולם הלז המנוכר מתאר בובר לא כמצב מיוחד של ניכור אלא כברירת מחדל של המצב האנושי. התודעה שלנו, הרדומה והשחוקה ממקמת אנשים, חפצים, חיות ותופעות בתוך מערך נשלט של אובייקטים. בעולם הזה אין מקום להתגלותו של האחר האולטימטיבי. הכלא הזה של התודעה מסוגל להשבר רק עם הפתחות הלב להרפות מן השריון ולהחשף אל משהו שאינו ניתן לאובייקטיביזציה. ומכאן שמבחינתו האינטימיות האמיתית היא באנומליה, בשבירת הסדר אותו אנחנו כופים מה שמחוץ לנו בכל רגע ובכל שעה של מפגש עם החוץ.


הרב יוני גרוסמן תאר פעם את הסנה הבוער כאנומליה. הסנה מתואר על פי הפשט כאילו לא נועד למשה, אלא פשוט היה קיים שם: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."  הייחודיות של משה היא סטייתו מהדרך כדי לצפות בפלא. האנומליה היא, אם כן, שבירת הבנאליות שמאפשרת גילוי שכינה ואינטימיות.
מרטין בובר לוקח את הסנה הבוער צעד קדימה כשהוא מספר על מנחם־מנדל מוויטבסק, שאמר:
"דבר זה השגתי בארץ ישראל- כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר, שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הרחוב, כבר יש בו לדידי גילוי שכינה". כלומר, להשקפתו, בכל דבר יש אפשרות לגילוי האנומליה כיוון שה"סדר" והבנאליות שלו, הן דמיוניות. ההכרה בכך, שכל גילוי באשר הוא הינו תולדה של רצון והתגלות, הוא פתח לדיאלוג אינטימי עם הבריאה: גילוי שכינה.
ואם יורשה לי, נראה שזה שהדבר קורה דווקא בארץ ישראל בגלל שהיא עצמה מעין אנומליה. לא ארץ ככל הארצות, לא מדינה ככל המדינות, לא ארץ "נורמלית". וזוהי גם אמירה קולנועית ואנימטיבית: בעולם של סרט הנפשה שכולו מלאכותי, כל תנועה וכל מחווה היא במהותה מכוונת ולכן היא גילוי רצון של היוצר.


אינטימיות של בובות סיליקון ובושה של בני אדם
צ'ארלי קאופמן הוא טיפוס מאוד שנון עם חוש אירוני מפותח. לכן לא פלא שבסרט שמעלה על נס את האפשרות לאינטימיות ולגילוי אנושיות אין אף שחקן אנושי. יותר מכך, דמויות הסיליקון הראליסטיות הן במראה והן בתנועה מכילות פרט קטן אך בולט שמסמן את היותן בובות. זהו פס קטן בצידי העיניים שמאפשר לאנימטורים להחליף לדמויות את הפה בהתאם לדיבור ולהבעת הפנים (מה שקרוי בשפה המקצועית "ליפ-סינק", "סינכרון השפתיים"). בסצינה סיוטית במיוחד בסרט, הגיבור הראשי אף מתפרק לרגע וחושף את המנגנון הבובתי שמאחורי העור שלו. חושף את היותו בובה.
דבר זה נעשה במכוון, כאמור, בגלל שהסרט עוסק במנגנונים. המנגנון הוא שמייצר את הניכור, הוא הכלא העוטף אותנו ממש כמו שרשרת נותני השירותים האינסופיים שמקיפים את מייקל. הדבר המופלא הוא שלמרות שמדובר בבובות הסרט מצליח, בשילוב בל יתואר בין טכניקת אנימציה, תסריט ומשחק קולות, ליצור רגעים של אינטימיות מהסוג שקשה למצוא הן בחיים וקל וחומר בקולנוע.
מייקל, כמו קאופמן עצמו, מנסים לייצר חויה אינטימית שנידונה להיות טכנית ברגע שהיא משוחזרת. מייקל עושה זאת בהדרכה של נותני שירות וקאופמן, בהיותו תסריטאי מצליח, עושה זאת בהדרכת תסריטאים. ונראה ששניהם מודעים למלכודת שהם נופלים לתוכה: אי אפשר לשחזר אינטימיות. כנות מחייבת שבירה אנומלית. גם אם הפרנסה בפועל באה מהדרכה של אחרים איך "להצליח" בתחום.
הבחירה באנימציה אם כן, היא האנומליה עצמה עבור קאופמן בפניה למדיום נישתי שהמרכיב המלאכותי בו הוא מובנה, על מנת לספר משהו על אנושיות.
למרבה ההפתעה דווקא כך הוא משיג את מטרתו. בסצינה אחת אנחנו רואים את מייקל, גבר כבן 50, יוצא ערום מהמקלחת ואנו נבוכים ממש כפי שהיינו נבוכים מצפיה באדם ערום. בסצינה אחרת אנחנו נחשפים ליחסי מין בין שתי דמויות המיוצגים בצורה אמינה ואינטימית מאוד. כצופה אתה יושב מול סצנה כזו ותוהה בינך לבין עצמך, מאיפה באה הבושה מלהסתכל בשתי בובות שוכבות. האם המבוכה אותה אני חש היא שמטעינה את הסצינה באינטימיותה משל נקלעתי לרגע פרטי מאוד בין שני בני אדם. האם הבושה היא שמעניקה לדמויות אלו את ממשותן ממש כפי שאדם וחוה בגילוי הדעת הראשון שלהם "נתבוששו". והאם לאחר שאנו חווים בושה כלפי גילוי אינטימיות למעשה אנו מקבלים בחזרה את מתנת האנושיות אלינו עצמנו בבחינת "אני מתבייש משמע אני אדם".


התרבות העכשווית עוסקת רבות בניכור של העידן העכשווי. הגישה המקורית של קאופמן מסוגלת להציג את הניכור יחד עם הזמנה לאינטימיות. אינטימיות שמתגלה מבעד לשכבות של תודעת שירות, סיליקון ומנגנונים מכניים.


הערה לסיום:
לסכם את העיסוק של קאופמן בניכור האנושי רק כ"דרך לגילוי האחר" תעשה עוול למשנתו. קאופמן הוא אמן. וככזה הוא אינו בא להעביר מסר אלא חויה שיש בה גילוי. וזהו המסר. המפגש שלנו עם האחר לא נעשה על ידי תאוריות לפיהן "האחר הוא אני". להפך, ההבנה שהאחר הוא האחר, שהמציאות כופה עלינו מצב תודעתי של התנכרות והפיכת הכל למוכר ולחלק ממנגנון תועלתני (הן במובן הנפשי, והן הקפיטליסטי) היא רק חלק מהדרך. את המאבק היומיומי צריך האדם לנהל עם עצמו. לחפש את הקול השונה ואת הסנה הבוער שקורא לו. לחפש את האנומליה בכל רגע. וזהו, ידידיי, תפקידה של האנימציה בחיינו.


חשיפת המנגנון, בסטופמושן, בבובת המין ובתהליך  הכתיבה. להיות גורו זה לשחזר אינטימיות.

תהליכי עבודה::


דברים קטנים, סדרת סרטונים על בניית הבובות:


עוד מאחורי הקלעים על בניית הבובות:





נספח:
"מעבר". סרטון יפהפה מתוך "אנימטריקס", סדרת סרטונים בהשראת "המטריקס". בסרט הזה בחורה נחשפת למקום שהוא אנומליה של המציאות. כמו סנה בוער שאינו אוכל היא מוצאת פגם בתכנות, שיוצר מרחב קטן בו הכל אפשרי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey