דלג לתוכן הראשי

אנומליסה: אינטימיות חריגה


מתוך "דין וחשבון על השגעון" - הרב מנחם פרומן ז"ל
האחר הוא הגהנום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהנום
שלי.


אנומליה יקירתי
צ'ארלי קאופמן הוא אחד התסריטאים המעניינים שקיימים בהוליווד כיום. הוא מספר סיפורים תוך שהוא מאתגר את המבנים המקובלים של תסריט ושל סיפור. בסרט "אדפטיישן" הוא כותב על תסריטאי שצריך לעבד ספר לסרט ולא מוצא את דרכו. ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא מתאר מסע בתת מודע של בחור שמוחקים לו מהמוח את כל זכרונותיו מזוגיות כושלת. וב"סינקדוכה ניו-יורק" אותו לראשונה הוא גם ביים הוא מתאר במאי אובסיסיבי שיוצר עיר מדומה מקבילה לניו יורק לצרכי הצגת תאטרון שלעולם לא עולה. ההתמודדות שלו עם תבניות תסריטאיות באופן מודע והתסכול האמנותי מופיע גם בסרטו האחרון "אנומליסה" אך בניגוד לקודמים אותם כתב אנומליסה הוא סרט אנימציה. הסרט נעשה בטכניקת סטופ-מושן בה מזיזים בובות ומצלמים אותן תמונה אחר תמונה להשגת אשליית תנועה.


כשגיבור "אנומליסה" מייקל סטון מגיע למלון בעיר זרה ליממה אחת אנו חווים את המציאות דרך עיניו. בעולמו של מייקל כל בני האדם פרט לו הם בעלי אותם הפנים ואותו הקול. לאן שלא ייפנה הוא מוקף בכפילים ווריאציות שונות של אותה הדמות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. וכולם ממאיסים עליו את האנושות כולה שנדמית כמו מניירה ממוחזרת לעייפה של קלישאות.על אף הניכור של מייקל כלפי העולם, כולם מעריצים אותו תודות לספרו רב המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?" העוסק בתודעת שירות. מייקל הוא גורו של נותני השירותים למינהם, מנהג המונית ועד למנהל הבכיר, כולם קראו את ספרו ומיישמים אותו באדיקות.


"אנומליסה" הוא שילוב של שתי מילים: "אנומליה", חריגה מהסדר, ו"ליסה" שמה של דמות בסרט. הדמות הזו, עבור הגיבור היא אנומליה. היא  חורגת מהבנאליות של הקיום הסובב אותו. וכל זה למה? האם היא אישיות נדירה, שנונה או יפה במיוחד? לא. להפך. יש בה משהו בנאלי בפני עצמה. דמות שרוב הסיכויים שרובנו היו חולפים על פניה ברחוב מבלי לחשוב פעמיים. אך הרגילות שלה, כאשר היא מוארת בזרקור, נהפכת לקסומה. פתאום כל מחווה שלה נראית מעודנת וכל גחמה והרגל מוזר הופכים להתגלות.
גם ליסה קראה את ספרו של מייקל וגם היא מעריצה אותו אבל בשונה מכולם פרצופה הוא ייחודי וקולה גם. ומעבר להכל, היא אנושית מאוד.


מהי אנושיות
האנושיות של ליסה אינה ניתנת להגדרה חד משמעית. גם שאר הדמויות בסרט הן אנושיות אך כולן נמצאות בתודעת שירות מאוד גבוהה מה שהופכת אותן להיות רובוטיות מאוד בהתנהגותן. אפילו דמות בעלת רגש ואישיות עצמאית כמו האהובה מהעבר של מייקל נשאבת בעל כורחה אל תהום השבלוניות ומייקל פוגע ברגשותיה ומבזה אותה מבלי לתת על כך את הדעת. גם היא, מבחינתו, ניצבת בהצגה של חייו.
ליסה אם כן היא אנושית קודם כל מפני שהיא האחר של מייקל. מייקל לא מוצא בה את אותו הדבר שהופך אותה למוכר עד כדי זרא.


בספרו "בסוד שיח" מתאר מרטין בובר שני מצבי זיקה: אני-אתה ואני-לז. את עולם הלז המנוכר מתאר בובר לא כמצב מיוחד של ניכור אלא כברירת מחדל של המצב האנושי. התודעה שלנו, הרדומה והשחוקה ממקמת אנשים, חפצים, חיות ותופעות בתוך מערך נשלט של אובייקטים. בעולם הזה אין מקום להתגלותו של האחר האולטימטיבי. הכלא הזה של התודעה מסוגל להשבר רק עם הפתחות הלב להרפות מן השריון ולהחשף אל משהו שאינו ניתן לאובייקטיביזציה. ומכאן שמבחינתו האינטימיות האמיתית היא באנומליה, בשבירת הסדר אותו אנחנו כופים מה שמחוץ לנו בכל רגע ובכל שעה של מפגש עם החוץ.


הרב יוני גרוסמן תאר פעם את הסנה הבוער כאנומליה. הסנה מתואר על פי הפשט כאילו לא נועד למשה, אלא פשוט היה קיים שם: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."  הייחודיות של משה היא סטייתו מהדרך כדי לצפות בפלא. האנומליה היא, אם כן, שבירת הבנאליות שמאפשרת גילוי שכינה ואינטימיות.
מרטין בובר לוקח את הסנה הבוער צעד קדימה כשהוא מספר על מנחם־מנדל מוויטבסק, שאמר:
"דבר זה השגתי בארץ ישראל- כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר, שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הרחוב, כבר יש בו לדידי גילוי שכינה". כלומר, להשקפתו, בכל דבר יש אפשרות לגילוי האנומליה כיוון שה"סדר" והבנאליות שלו, הן דמיוניות. ההכרה בכך, שכל גילוי באשר הוא הינו תולדה של רצון והתגלות, הוא פתח לדיאלוג אינטימי עם הבריאה: גילוי שכינה.
ואם יורשה לי, נראה שזה שהדבר קורה דווקא בארץ ישראל בגלל שהיא עצמה מעין אנומליה. לא ארץ ככל הארצות, לא מדינה ככל המדינות, לא ארץ "נורמלית". וזוהי גם אמירה קולנועית ואנימטיבית: בעולם של סרט הנפשה שכולו מלאכותי, כל תנועה וכל מחווה היא במהותה מכוונת ולכן היא גילוי רצון של היוצר.


אינטימיות של בובות סיליקון ובושה של בני אדם
צ'ארלי קאופמן הוא טיפוס מאוד שנון עם חוש אירוני מפותח. לכן לא פלא שבסרט שמעלה על נס את האפשרות לאינטימיות ולגילוי אנושיות אין אף שחקן אנושי. יותר מכך, דמויות הסיליקון הראליסטיות הן במראה והן בתנועה מכילות פרט קטן אך בולט שמסמן את היותן בובות. זהו פס קטן בצידי העיניים שמאפשר לאנימטורים להחליף לדמויות את הפה בהתאם לדיבור ולהבעת הפנים (מה שקרוי בשפה המקצועית "ליפ-סינק", "סינכרון השפתיים"). בסצינה סיוטית במיוחד בסרט, הגיבור הראשי אף מתפרק לרגע וחושף את המנגנון הבובתי שמאחורי העור שלו. חושף את היותו בובה.
דבר זה נעשה במכוון, כאמור, בגלל שהסרט עוסק במנגנונים. המנגנון הוא שמייצר את הניכור, הוא הכלא העוטף אותנו ממש כמו שרשרת נותני השירותים האינסופיים שמקיפים את מייקל. הדבר המופלא הוא שלמרות שמדובר בבובות הסרט מצליח, בשילוב בל יתואר בין טכניקת אנימציה, תסריט ומשחק קולות, ליצור רגעים של אינטימיות מהסוג שקשה למצוא הן בחיים וקל וחומר בקולנוע.
מייקל, כמו קאופמן עצמו, מנסים לייצר חויה אינטימית שנידונה להיות טכנית ברגע שהיא משוחזרת. מייקל עושה זאת בהדרכה של נותני שירות וקאופמן, בהיותו תסריטאי מצליח, עושה זאת בהדרכת תסריטאים. ונראה ששניהם מודעים למלכודת שהם נופלים לתוכה: אי אפשר לשחזר אינטימיות. כנות מחייבת שבירה אנומלית. גם אם הפרנסה בפועל באה מהדרכה של אחרים איך "להצליח" בתחום.
הבחירה באנימציה אם כן, היא האנומליה עצמה עבור קאופמן בפניה למדיום נישתי שהמרכיב המלאכותי בו הוא מובנה, על מנת לספר משהו על אנושיות.
למרבה ההפתעה דווקא כך הוא משיג את מטרתו. בסצינה אחת אנחנו רואים את מייקל, גבר כבן 50, יוצא ערום מהמקלחת ואנו נבוכים ממש כפי שהיינו נבוכים מצפיה באדם ערום. בסצינה אחרת אנחנו נחשפים ליחסי מין בין שתי דמויות המיוצגים בצורה אמינה ואינטימית מאוד. כצופה אתה יושב מול סצנה כזו ותוהה בינך לבין עצמך, מאיפה באה הבושה מלהסתכל בשתי בובות שוכבות. האם המבוכה אותה אני חש היא שמטעינה את הסצינה באינטימיותה משל נקלעתי לרגע פרטי מאוד בין שני בני אדם. האם הבושה היא שמעניקה לדמויות אלו את ממשותן ממש כפי שאדם וחוה בגילוי הדעת הראשון שלהם "נתבוששו". והאם לאחר שאנו חווים בושה כלפי גילוי אינטימיות למעשה אנו מקבלים בחזרה את מתנת האנושיות אלינו עצמנו בבחינת "אני מתבייש משמע אני אדם".


התרבות העכשווית עוסקת רבות בניכור של העידן העכשווי. הגישה המקורית של קאופמן מסוגלת להציג את הניכור יחד עם הזמנה לאינטימיות. אינטימיות שמתגלה מבעד לשכבות של תודעת שירות, סיליקון ומנגנונים מכניים.


הערה לסיום:
לסכם את העיסוק של קאופמן בניכור האנושי רק כ"דרך לגילוי האחר" תעשה עוול למשנתו. קאופמן הוא אמן. וככזה הוא אינו בא להעביר מסר אלא חויה שיש בה גילוי. וזהו המסר. המפגש שלנו עם האחר לא נעשה על ידי תאוריות לפיהן "האחר הוא אני". להפך, ההבנה שהאחר הוא האחר, שהמציאות כופה עלינו מצב תודעתי של התנכרות והפיכת הכל למוכר ולחלק ממנגנון תועלתני (הן במובן הנפשי, והן הקפיטליסטי) היא רק חלק מהדרך. את המאבק היומיומי צריך האדם לנהל עם עצמו. לחפש את הקול השונה ואת הסנה הבוער שקורא לו. לחפש את האנומליה בכל רגע. וזהו, ידידיי, תפקידה של האנימציה בחיינו.


חשיפת המנגנון, בסטופמושן, בבובת המין ובתהליך  הכתיבה. להיות גורו זה לשחזר אינטימיות.

תהליכי עבודה::


דברים קטנים, סדרת סרטונים על בניית הבובות:


עוד מאחורי הקלעים על בניית הבובות:





נספח:
"מעבר". סרטון יפהפה מתוך "אנימטריקס", סדרת סרטונים בהשראת "המטריקס". בסרט הזה בחורה נחשפת למקום שהוא אנומליה של המציאות. כמו סנה בוער שאינו אוכל היא מוצאת פגם בתכנות, שיוצר מרחב קטן בו הכל אפשרי.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לאהוב סטופמושן

הסטופמושן פורח. זה נשמע אולי מוזר. לכאורה מדובר בטכניקה לא כלכלית. אבל בעוד אנחנו מוצפים באנימציית אפקטים דיגיטלית שבאה לדמות חומריות אמיתית, הסטופמושן צוחק מהצד ומצליח לבטא אמת של חומר שמתעלה על האסתטיקה של העולם הממוחשב דווקא בגלל הלואו-טקיות המפעפעת מבין כל הפריימים. סטופמושן, כמו החיים עצמם, הוא מדיום קיומי מאוד: יש בו אופל וחדווה שיונקים מעצם הקיום. למעשה, דמויות סטופמושן נוטות לחשוב ולתהות על קיומן יותר מדמויות אנימציה אחרות. הן מרגישות קיימות ברמה הפיזית אבל הרוח שלהן והחיות שלהן נותרות חידה.
הנה כמה סרטי-שירי אהבה לאמנות הסטופמושן, לרגל הגעת "אי הכלבים" של ווס אנדרסון ארצה.











זהו סרטון 360 מעלות. כך שאם תסתכלו אחורה תוכלו לראות את האנימטורים בפעולה.

האם דמויות סטופמושן חיות?

משחק בחומר וצורה:


לגבי הצד האפל: האימה שבתהליך העבודה על סרט סטופמושן. באמת מפחיד!

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

פיקטופלזמה 2018- אופיר חנין בסיקור מהפסטיבל הברלינאי לעיצוב דמויות

מאמר אורח: אופיר חנין בסיכום והמלצות מפסטיבל פיקטופלזמה פיקטופלזמה הוא פסטיבל בנושא דמויות המתקיים זו השנה ה-14 בברלין, וככזה הוא מציג קומיקס, איור, פיסול, VR וגם הרבה אנימציה. הוא מורכב מתערוכות, הקרנות הרצאות וסדנאות. היו הרבה הרצאות ותערוכות מגניבות אבל אני אתמקד במה שרלוונטי לאנימציה.
הדוברים הכי מעניינים:אלברטו ואסקז (Alberto Vazquez) הוא יוצר ספרדי ואחד מהאמנים המסקרנים שהכרתי שם. במסגרת הפסטיבל הוקרנו שני סרטים קצרים שלו ופיצ'ר (שלצערי לא יצא לי לראות). הוא משלב עיצובים קרטוניים עם נושאים רציניים, כמו סמים ועוני. רציתי להמליץ על הסרט הקצר שלו Decorado שהיה זמין לצפיה בוימאו On Demand ובינתיים הספיק להיעלם.



קווין ג'מין (AKA Kékéflipnote) הוא אנימטור צרפתי אוטודידקט שעושה אנימציה בנינטנדו 3DS (מסתבר שיש דבר כזה). יש לו הבנה מדהימה של תנועה וקצב וממש מגניב לראות איךהוא שואב השראה מדברים אמיתיים. שווה לעקוב אחריו בפייסבוק ובטוויטר, הוא מעלה אנימציות קצרות ומגניבות כל הזמן.



רֳקה בוקסי (Réka Bucsi) היא אנימטורית הונגרית. היא יוצרת סרטים הזויים ומלאי הומור שחור. יש לה סגנון מאוד …

אני וגופי (וכלבים מצויירים אחרים)

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.



נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות. גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד. מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…