דלג לתוכן הראשי

הדינוזאור הטוב, ביקורת

*מכיל ספוילרים.

הדינוזאור הטוב הוא לא סרט טוב. וזה טוב.
זה טוב כי פיקסאר נמצאים בתהליך של אובדן דרך שרק סטירת לחי בדמות כישלון קופתי יכולה לעורר אותם ממנו. אובדן הדרך התחיל בקטנה אי שם עם "מכוניות" שהיה מוצר תמוה וחביב. לאחריו הגיעה "אמיצה" שגם בה לא ברור למה התכוון המשורר. וההחלטה הבעייתית לייצר המשכונים לסרטים רק תופסת תאוצה משנה לשנה: אחרי "צעצוע של סיפור 3" (יהיה 4) ו"מפלצות בע"מ 2", הגיעו גם "מכוניות 2" והספינאוף "מטוסים" הילדותי. בקרוב יגיע אלינו גם "מוצאים את דורי".
וכל זאת בעוד דיסני נותנים פייט עם "זואוטופיה" שנראה נהדר ו"שישה גיבורים". למזלם של פיקסאר, הדינוזאור הטוב יצא באותה שנה עם "הקול בראש" (עליו כתבתי פה) דבר שמנע מהם להקטל במדורי סיכום השנה.
אז אני לא מוצא עניין להרחיב הרבה על הסרט ולכן אקצר:

בכי

הסרט מספר על יקום מקביל בו הדינוזאורים לא נכחדו ודינוזאור לומד להתגבר על פחדיו יחד עם גור של אדם-קדמון שהוא פוגש.
יש המון דברים מוזרים בסרט: דינוזאורים חקלאיים, דינוזאורים רועי צאן, דינוזאורים מדברים, בני אדם שלא מדברים ועוד. 
אני צפיתי בסרט בעברית. במו עיניי ראיתי איך מהשניה הראשונה של הסרט כבר מהסרט הקצר שקדם לסרט: "צוות העל של סנג'איי", התחיל רחש בקהל. זה התחיל מתמיהות בסגנון "זה לא הדינוזאור הטוב?" כשניסיתי להסביר שעוד מעט הסרט יתחיל. ואז התחילו הפחדים לצוץ. ילדים נבהלו. חלקם בשלב הזה כבר יצא החוצה. וחלקם יצאו מאוחר יותר.
וזה כבר סימן רע מאוד.

כאב

הצפיה בסרט מלווה בקושי פיזי. הדמות הראשית בנויה עם מפרקים מאוד גדולים, כשהיא עצמה נראית כמו בובת גומי גדולה. במהלך הסרט היא נופלת, נחבלת, נפצעת ונמצאת בסכנת חיים בצורה ראליסטית מאוד. לא נעים לראות דינוזאור פצוע, גם אם חוסכים ממך את הדם. הברכיים הנפוחות והמוכות שלו לא מקבלות איזון על ידי הומור או הרפתקה סוערת מספיק. זהו סרט מסע במובן הרע של המילה: הליכה ממקום למקום. וכך אנחנו נשארים לאורך הסרט רק עם המצוקה הפיזית המלווה את הגיבור.
והסרט נטול הומור. אולי זו המחלה העיקרית שלו. הוא נוטף מרצינות יתר שנמצאת ביחס הפוך לעובדה שהסרט לא באמת אומר הרבה. אני לא חושב שהיוצרים שלו יודעים מה הם ניסו לומר. יש סימנים שזהו סוג של מערבון עם רמיזה לקאובואים ואינדיאנים אבל איך זה תרם לסרט? אין לי מושג.

עיצוב

כמעט בכל ביקורת שנתקלתי בה כתבו: "סרט בעייתי עם אחלה נופים".
הארט הראליסטי מרשים מאוד, זה נכון. אבל הוא לא עובד משתי סיבות: הוא מתנגש עם עיצוב הדמויות המביך והוא מעצים את התחושה של הכאב הפיזי של הדמות ושל הסכנה בה היא נמצאת. מבחינת עיצוב הרקעים, זה כמעט סרט טבע. אבל מה נותן לנו הראליזם הזה?
התחושה שלי היא שזהו ביטוי ליומרה של פיקסאר. פיקסאר לא יכולים לעשות "סתם סרט". ללא הארט המהמם היינו נשארים עם ריק גדול. כך גם פיקסאר זרקו למבקרים עצם בדמות ההיפר-ראליזם הזה כדי להסית את האש מהסרט עצמו. זה עבד חלקית תודות לזה שאף מבקר לא נהנה להשתלח בפיקסאר. מחפשים כל דבר להאחז בו כדי לא לומר שזה סרט רע.


היומרה!

לפיקסאר יש בעיית יומרה קשה. כשלדיסני התפשל סרט הם הפכו אותו לקומדיה פרועה וזה עבד להם. מדובר על "ממלכת השמש", סרט אפי על תרבות המאיה, שהפך בסוף ל"הקיסר נפל על הראש" הנחמד. אבל פיקסאר באו ל"הדינוזאור הטוב" עם תחושה שאם דינוזאורים פוגשים בני אדם זה בגלל סיבה חשובה. וכל הסרט מנסה להיות אפי והתוצאה יוצאת מזוייפת. כי "אבא מת", "מוסיקה דרמטית" ו"ייסורי גוף ונפש" לא הופכים סרט ל"חשוב" אלא ליומרני. ואולי עם פחות יומרה יותר הומור היה יוצא פה סרט משעשע על עולם בו דינוזאורים חיים והופכים להיות מרכז הבריאה בעוד האדם מתפתח כחיה. סוג של משפחת קדמוני אבל הפוך.

כבר כתבתי על בעיות המוסר של פיקסאר. על הבחירה שלהם להסתכל על בני אדם מבחוץ, דרך עיני האחר הלא אנושי. דרך המפלצת, הצעצוע, הדג, הדינוזאור, המכונית וגיבור העל. בסרט הזה פיקסאר הולכים צעד נוסף. הסרט לא היה חייב להתחיל מהמטאור שמפספס את כדור הארץ. הם יכלו פשוט לומר לנו "איזה קטעים אם בני אדם ודינוזאורים היו חיים יחד". אבל הם לא. הם רצו לומר שהסיבה שדינוזאורים הפכו ליצורים תבוניים, מדברים, חקלאים ורועי צאן כבני אדם היא תוצאה של מקריות. בגלל שאסטרואיד פספס את כדור הארץ בקילומטר. זה מספיק כדי שבני אדם יהפכו לכלבים, חסרי יכולת דיבור ומאותגרים התפתחותית.
יוצא שבעולם של "הדינוזאור הטוב" אין שום דבר ייחודי בלהיות אנושי. דינוזאור הוא אנושי ובן האדם הוא חיה. האדם טורף בזמן שאצל הדינוזאורים מי שטורף הוא "רע". אין יותר "צלם אנוש", אין נזר הבריאה. כשהחיה נהיית אדם, האדם נהיה חיה. והרעים, כתוצאה מכך, עשויים יותר גרוע מכולם. הם חסרי אופי וחסרי מניע.
אז למה שיהיה אכפת לנו מדמויות בעולם שבו אין ערך להיות אנושי? אין סיבה.

הנה התשובה שלי לעניין היומרה:
במקום שאנשי פיקסאר יסתובבו בעולם עם הרצאות טד על סטוריטלינג ורגשות אולי זה הזמן לבטל את הכנס הבא, לחזור הבייתה ולשבת על סיפור טוב.

------------------------------------
נספח: מאמר שלי על הפרצוף של פיקסאר.
וזה סרט על "הקול בראש" שמציג בעריכה רק את מה שקורה בעולם שמחוץ לראש.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)