דלג לתוכן הראשי

הדינוזאור הטוב, ביקורת

*מכיל ספוילרים.

הדינוזאור הטוב הוא לא סרט טוב. וזה טוב.
זה טוב כי פיקסאר נמצאים בתהליך של אובדן דרך שרק סטירת לחי בדמות כישלון קופתי יכולה לעורר אותם ממנו. אובדן הדרך התחיל בקטנה אי שם עם "מכוניות" שהיה מוצר תמוה וחביב. לאחריו הגיעה "אמיצה" שגם בה לא ברור למה התכוון המשורר. וההחלטה הבעייתית לייצר המשכונים לסרטים רק תופסת תאוצה משנה לשנה: אחרי "צעצוע של סיפור 3" (יהיה 4) ו"מפלצות בע"מ 2", הגיעו גם "מכוניות 2" והספינאוף "מטוסים" הילדותי. בקרוב יגיע אלינו גם "מוצאים את דורי".
וכל זאת בעוד דיסני נותנים פייט עם "זואוטופיה" שנראה נהדר ו"שישה גיבורים". למזלם של פיקסאר, הדינוזאור הטוב יצא באותה שנה עם "הקול בראש" (עליו כתבתי פה) דבר שמנע מהם להקטל במדורי סיכום השנה.
אז אני לא מוצא עניין להרחיב הרבה על הסרט ולכן אקצר:

בכי

הסרט מספר על יקום מקביל בו הדינוזאורים לא נכחדו ודינוזאור לומד להתגבר על פחדיו יחד עם גור של אדם-קדמון שהוא פוגש.
יש המון דברים מוזרים בסרט: דינוזאורים חקלאיים, דינוזאורים רועי צאן, דינוזאורים מדברים, בני אדם שלא מדברים ועוד. 
אני צפיתי בסרט בעברית. במו עיניי ראיתי איך מהשניה הראשונה של הסרט כבר מהסרט הקצר שקדם לסרט: "צוות העל של סנג'איי", התחיל רחש בקהל. זה התחיל מתמיהות בסגנון "זה לא הדינוזאור הטוב?" כשניסיתי להסביר שעוד מעט הסרט יתחיל. ואז התחילו הפחדים לצוץ. ילדים נבהלו. חלקם בשלב הזה כבר יצא החוצה. וחלקם יצאו מאוחר יותר.
וזה כבר סימן רע מאוד.

כאב

הצפיה בסרט מלווה בקושי פיזי. הדמות הראשית בנויה עם מפרקים מאוד גדולים, כשהיא עצמה נראית כמו בובת גומי גדולה. במהלך הסרט היא נופלת, נחבלת, נפצעת ונמצאת בסכנת חיים בצורה ראליסטית מאוד. לא נעים לראות דינוזאור פצוע, גם אם חוסכים ממך את הדם. הברכיים הנפוחות והמוכות שלו לא מקבלות איזון על ידי הומור או הרפתקה סוערת מספיק. זהו סרט מסע במובן הרע של המילה: הליכה ממקום למקום. וכך אנחנו נשארים לאורך הסרט רק עם המצוקה הפיזית המלווה את הגיבור.
והסרט נטול הומור. אולי זו המחלה העיקרית שלו. הוא נוטף מרצינות יתר שנמצאת ביחס הפוך לעובדה שהסרט לא באמת אומר הרבה. אני לא חושב שהיוצרים שלו יודעים מה הם ניסו לומר. יש סימנים שזהו סוג של מערבון עם רמיזה לקאובואים ואינדיאנים אבל איך זה תרם לסרט? אין לי מושג.

עיצוב

כמעט בכל ביקורת שנתקלתי בה כתבו: "סרט בעייתי עם אחלה נופים".
הארט הראליסטי מרשים מאוד, זה נכון. אבל הוא לא עובד משתי סיבות: הוא מתנגש עם עיצוב הדמויות המביך והוא מעצים את התחושה של הכאב הפיזי של הדמות ושל הסכנה בה היא נמצאת. מבחינת עיצוב הרקעים, זה כמעט סרט טבע. אבל מה נותן לנו הראליזם הזה?
התחושה שלי היא שזהו ביטוי ליומרה של פיקסאר. פיקסאר לא יכולים לעשות "סתם סרט". ללא הארט המהמם היינו נשארים עם ריק גדול. כך גם פיקסאר זרקו למבקרים עצם בדמות ההיפר-ראליזם הזה כדי להסית את האש מהסרט עצמו. זה עבד חלקית תודות לזה שאף מבקר לא נהנה להשתלח בפיקסאר. מחפשים כל דבר להאחז בו כדי לא לומר שזה סרט רע.


היומרה!

לפיקסאר יש בעיית יומרה קשה. כשלדיסני התפשל סרט הם הפכו אותו לקומדיה פרועה וזה עבד להם. מדובר על "ממלכת השמש", סרט אפי על תרבות המאיה, שהפך בסוף ל"הקיסר נפל על הראש" הנחמד. אבל פיקסאר באו ל"הדינוזאור הטוב" עם תחושה שאם דינוזאורים פוגשים בני אדם זה בגלל סיבה חשובה. וכל הסרט מנסה להיות אפי והתוצאה יוצאת מזוייפת. כי "אבא מת", "מוסיקה דרמטית" ו"ייסורי גוף ונפש" לא הופכים סרט ל"חשוב" אלא ליומרני. ואולי עם פחות יומרה יותר הומור היה יוצא פה סרט משעשע על עולם בו דינוזאורים חיים והופכים להיות מרכז הבריאה בעוד האדם מתפתח כחיה. סוג של משפחת קדמוני אבל הפוך.

כבר כתבתי על בעיות המוסר של פיקסאר. על הבחירה שלהם להסתכל על בני אדם מבחוץ, דרך עיני האחר הלא אנושי. דרך המפלצת, הצעצוע, הדג, הדינוזאור, המכונית וגיבור העל. בסרט הזה פיקסאר הולכים צעד נוסף. הסרט לא היה חייב להתחיל מהמטאור שמפספס את כדור הארץ. הם יכלו פשוט לומר לנו "איזה קטעים אם בני אדם ודינוזאורים היו חיים יחד". אבל הם לא. הם רצו לומר שהסיבה שדינוזאורים הפכו ליצורים תבוניים, מדברים, חקלאים ורועי צאן כבני אדם היא תוצאה של מקריות. בגלל שאסטרואיד פספס את כדור הארץ בקילומטר. זה מספיק כדי שבני אדם יהפכו לכלבים, חסרי יכולת דיבור ומאותגרים התפתחותית.
יוצא שבעולם של "הדינוזאור הטוב" אין שום דבר ייחודי בלהיות אנושי. דינוזאור הוא אנושי ובן האדם הוא חיה. האדם טורף בזמן שאצל הדינוזאורים מי שטורף הוא "רע". אין יותר "צלם אנוש", אין נזר הבריאה. כשהחיה נהיית אדם, האדם נהיה חיה. והרעים, כתוצאה מכך, עשויים יותר גרוע מכולם. הם חסרי אופי וחסרי מניע.
אז למה שיהיה אכפת לנו מדמויות בעולם שבו אין ערך להיות אנושי? אין סיבה.

הנה התשובה שלי לעניין היומרה:
במקום שאנשי פיקסאר יסתובבו בעולם עם הרצאות טד על סטוריטלינג ורגשות אולי זה הזמן לבטל את הכנס הבא, לחזור הבייתה ולשבת על סיפור טוב.

------------------------------------
נספח: מאמר שלי על הפרצוף של פיקסאר.
וזה סרט על "הקול בראש" שמציג בעריכה רק את מה שקורה בעולם שמחוץ לראש.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):