דלג לתוכן הראשי

הדינוזאור הטוב, ביקורת

*מכיל ספוילרים.

הדינוזאור הטוב הוא לא סרט טוב. וזה טוב.
זה טוב כי פיקסאר נמצאים בתהליך של אובדן דרך שרק סטירת לחי בדמות כישלון קופתי יכולה לעורר אותם ממנו. אובדן הדרך התחיל בקטנה אי שם עם "מכוניות" שהיה מוצר תמוה וחביב. לאחריו הגיעה "אמיצה" שגם בה לא ברור למה התכוון המשורר. וההחלטה הבעייתית לייצר המשכונים לסרטים רק תופסת תאוצה משנה לשנה: אחרי "צעצוע של סיפור 3" (יהיה 4) ו"מפלצות בע"מ 2", הגיעו גם "מכוניות 2" והספינאוף "מטוסים" הילדותי. בקרוב יגיע אלינו גם "מוצאים את דורי".
וכל זאת בעוד דיסני נותנים פייט עם "זואוטופיה" שנראה נהדר ו"שישה גיבורים". למזלם של פיקסאר, הדינוזאור הטוב יצא באותה שנה עם "הקול בראש" (עליו כתבתי פה) דבר שמנע מהם להקטל במדורי סיכום השנה.
אז אני לא מוצא עניין להרחיב הרבה על הסרט ולכן אקצר:

בכי

הסרט מספר על יקום מקביל בו הדינוזאורים לא נכחדו ודינוזאור לומד להתגבר על פחדיו יחד עם גור של אדם-קדמון שהוא פוגש.
יש המון דברים מוזרים בסרט: דינוזאורים חקלאיים, דינוזאורים רועי צאן, דינוזאורים מדברים, בני אדם שלא מדברים ועוד. 
אני צפיתי בסרט בעברית. במו עיניי ראיתי איך מהשניה הראשונה של הסרט כבר מהסרט הקצר שקדם לסרט: "צוות העל של סנג'איי", התחיל רחש בקהל. זה התחיל מתמיהות בסגנון "זה לא הדינוזאור הטוב?" כשניסיתי להסביר שעוד מעט הסרט יתחיל. ואז התחילו הפחדים לצוץ. ילדים נבהלו. חלקם בשלב הזה כבר יצא החוצה. וחלקם יצאו מאוחר יותר.
וזה כבר סימן רע מאוד.

כאב

הצפיה בסרט מלווה בקושי פיזי. הדמות הראשית בנויה עם מפרקים מאוד גדולים, כשהיא עצמה נראית כמו בובת גומי גדולה. במהלך הסרט היא נופלת, נחבלת, נפצעת ונמצאת בסכנת חיים בצורה ראליסטית מאוד. לא נעים לראות דינוזאור פצוע, גם אם חוסכים ממך את הדם. הברכיים הנפוחות והמוכות שלו לא מקבלות איזון על ידי הומור או הרפתקה סוערת מספיק. זהו סרט מסע במובן הרע של המילה: הליכה ממקום למקום. וכך אנחנו נשארים לאורך הסרט רק עם המצוקה הפיזית המלווה את הגיבור.
והסרט נטול הומור. אולי זו המחלה העיקרית שלו. הוא נוטף מרצינות יתר שנמצאת ביחס הפוך לעובדה שהסרט לא באמת אומר הרבה. אני לא חושב שהיוצרים שלו יודעים מה הם ניסו לומר. יש סימנים שזהו סוג של מערבון עם רמיזה לקאובואים ואינדיאנים אבל איך זה תרם לסרט? אין לי מושג.

עיצוב

כמעט בכל ביקורת שנתקלתי בה כתבו: "סרט בעייתי עם אחלה נופים".
הארט הראליסטי מרשים מאוד, זה נכון. אבל הוא לא עובד משתי סיבות: הוא מתנגש עם עיצוב הדמויות המביך והוא מעצים את התחושה של הכאב הפיזי של הדמות ושל הסכנה בה היא נמצאת. מבחינת עיצוב הרקעים, זה כמעט סרט טבע. אבל מה נותן לנו הראליזם הזה?
התחושה שלי היא שזהו ביטוי ליומרה של פיקסאר. פיקסאר לא יכולים לעשות "סתם סרט". ללא הארט המהמם היינו נשארים עם ריק גדול. כך גם פיקסאר זרקו למבקרים עצם בדמות ההיפר-ראליזם הזה כדי להסית את האש מהסרט עצמו. זה עבד חלקית תודות לזה שאף מבקר לא נהנה להשתלח בפיקסאר. מחפשים כל דבר להאחז בו כדי לא לומר שזה סרט רע.


היומרה!

לפיקסאר יש בעיית יומרה קשה. כשלדיסני התפשל סרט הם הפכו אותו לקומדיה פרועה וזה עבד להם. מדובר על "ממלכת השמש", סרט אפי על תרבות המאיה, שהפך בסוף ל"הקיסר נפל על הראש" הנחמד. אבל פיקסאר באו ל"הדינוזאור הטוב" עם תחושה שאם דינוזאורים פוגשים בני אדם זה בגלל סיבה חשובה. וכל הסרט מנסה להיות אפי והתוצאה יוצאת מזוייפת. כי "אבא מת", "מוסיקה דרמטית" ו"ייסורי גוף ונפש" לא הופכים סרט ל"חשוב" אלא ליומרני. ואולי עם פחות יומרה יותר הומור היה יוצא פה סרט משעשע על עולם בו דינוזאורים חיים והופכים להיות מרכז הבריאה בעוד האדם מתפתח כחיה. סוג של משפחת קדמוני אבל הפוך.

כבר כתבתי על בעיות המוסר של פיקסאר. על הבחירה שלהם להסתכל על בני אדם מבחוץ, דרך עיני האחר הלא אנושי. דרך המפלצת, הצעצוע, הדג, הדינוזאור, המכונית וגיבור העל. בסרט הזה פיקסאר הולכים צעד נוסף. הסרט לא היה חייב להתחיל מהמטאור שמפספס את כדור הארץ. הם יכלו פשוט לומר לנו "איזה קטעים אם בני אדם ודינוזאורים היו חיים יחד". אבל הם לא. הם רצו לומר שהסיבה שדינוזאורים הפכו ליצורים תבוניים, מדברים, חקלאים ורועי צאן כבני אדם היא תוצאה של מקריות. בגלל שאסטרואיד פספס את כדור הארץ בקילומטר. זה מספיק כדי שבני אדם יהפכו לכלבים, חסרי יכולת דיבור ומאותגרים התפתחותית.
יוצא שבעולם של "הדינוזאור הטוב" אין שום דבר ייחודי בלהיות אנושי. דינוזאור הוא אנושי ובן האדם הוא חיה. האדם טורף בזמן שאצל הדינוזאורים מי שטורף הוא "רע". אין יותר "צלם אנוש", אין נזר הבריאה. כשהחיה נהיית אדם, האדם נהיה חיה. והרעים, כתוצאה מכך, עשויים יותר גרוע מכולם. הם חסרי אופי וחסרי מניע.
אז למה שיהיה אכפת לנו מדמויות בעולם שבו אין ערך להיות אנושי? אין סיבה.

הנה התשובה שלי לעניין היומרה:
במקום שאנשי פיקסאר יסתובבו בעולם עם הרצאות טד על סטוריטלינג ורגשות אולי זה הזמן לבטל את הכנס הבא, לחזור הבייתה ולשבת על סיפור טוב.

------------------------------------
נספח: מאמר שלי על הפרצוף של פיקסאר.
וזה סרט על "הקול בראש" שמציג בעריכה רק את מה שקורה בעולם שמחוץ לראש.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey