דלג לתוכן הראשי

זה לא השם: ייצוגי אלוהות עכשויים.



השיר החדש של סדרת הטלויזיה "היהודים באים" הוא פרובוקציה לכאורה. בשיר המבוסס על "NOT MY NAME" של הטינג טינגס, מופיע מוני מונושוב בתפקיד אלוהים המנסה להסביר שיש לו הרבה שמות... ו"השם" אינו אחד מהם. אבל אפשר לראות פה משהו אחר לגמרי: לא פרובוקציה, אלא קריאה לדיאלוג ישר עם האל.


חילול השם

האלוהות על פי היהדות סבלה תמיד מייצוג פרדוקסלי: מצד אחד יש קונקרטיות לאל: יש לו "תכונות", יש לו "רצונות" ויש לו "תוכנית על" גם אם אינה תמיד מובנת לנו. ומצד שני אסור לתת לו אפיונים אובייקטיבים כי הוא הסתירה בהתהוותה. אפשר רק לשלול תכונות וגם זה בהסתגויות.
קדושתו והיותו בלתי ניתן להשגה מתבטאים גם באיסור לשאת את שמו לשווא המופיע בעשר הדיברות ו"השם" הוא הדרך להתחמק מהציווי הזה. לתת שם שהוא באותו הזמן "השם" וגם "אף-שם".
השם של האל אינו נהגה כפי שהוא כתוב. האותיות י' ה' ו' ה' אינן נקראות כמילה ועדיין במפגש הראשוני של האל עם משה בסנה הבוער האל מציג עצמו כ"אהיה אשר אהיה" (או במילים אחרות "למה לתת שמות?") ואז כמה שנראה כמו בדיחה הוא אומר למשה להגיד לבני ישראל ש"אהיה שלחני עליכם". גם אהיה הוא שם שמכיל שניות: משהו שתמיד יתגלה בעתיד. תמיד חומק מהגדרה. ואילו השם "השם" עושה פעולה הפוכה.

למעשה, זו דרך נורא אנטי-שמית להתמודד עם האל ועל כך מתלונן האל בשיר הזה. הדרך לבחור להפוך את המסמן לדבר עצמו הוא סכנה גדולה בעיקר כשמדובר באלוהות. ויותר מזה, זהו חילול השם האמיתי שכן הוא מבטל דיאלוג. מדבר "על" ולא "עם" ולכן מבטל את האפשרות לדבר "את". הדבר דומה למאבקים סביב הכותל כאשר במרחק מטר ממנו נמצא הדבר האמיתי, זה שאינו "זכר" ו"מסמן" אלא המקור לייצוגים השונים. השם, הוא הדרך הזולה, העממית ללכת בלי ולהרגיש עם. השיר יוצא נגד העממיות שיצרה לה אל "לייט" שלא צריך באמת לדבר איתו אלא מסתפקת בו כאייקון. עממיות שאינה מחלנת את האל אלא מרוקנת ממנו את מהותו ומשאירה אותו כקליפה בלבד.
לפי השיר דווקא "השם" הוא חילול השם! האל שבשיר מעדיף שישאו את שמו לשווא מאשר שישתמשו בתחליף הזול שלו. כמו במערכון הזה של "החמישיה הקאמרית" על "נעמיים":




לגבי החליפה הלבנה...
האם שמתם לב לאל החדש בייצוג הקולנועי שלו? את הסבא המזוקן הלבוש בשמלה החליף גבר מבוגר מחוייט בחליפה אפורה-לבנה. זה תפקיד שתפור על מוני מושונוב, "המורגן פרימן" הישראלי, שחקן מוסכם ומקובל, שצבר לעצמו רפרטואר עשיר, קומי ודרמטי. החליפה הלבנה, להבנתי, היא ייצוג חדש כי הוא מתאר עולם עם היררכי כוח חדשה. האנשים שמנהלים את העולם הם אנשי החליפות השחורות: פוליטיקאים, פושעים ואנשי עסקים. האל גם הוא שייך לייצוג סמכותי מעין זה אך בגרסת על: הוא השולט גם בשולטים, הוא הכותב של שיטת העל שבאפשרותה ואולי רק בעזרתה, ניתן לאתגר את השיטה, שאותה צריך להחליף. זהו אל שאינו אנרכיסטי עם אמירה רוחנית אלא רק כזה המביא איתו את האפשרות שמעבר למסכות נמצאת שיטה שיותר משהיא "טובה" היא פשוט שונה.

הערה: נגעתי בנקודה קטנה. שיקוף האל בקולנוע העכשווי הוא הרבה מעבר לאיש זקן בחליפה מחויטת. ועל כך בודאי בפעם אחרת בהרחבה. אם יבוא לי.
-------------------------------------------------------

מורגן פרימן ב"ברוס הגדול מכולם"


"הארכיטקט" של המטריקס


מוני מת

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על סטוריטלינג - אמנות הסיפור

על סטוריטלינגמאמר ובסופו לינקים, סרטים  ומחשבות.
סטוריטלינג זה המצאה חדשה. היו סיפורים בעבר כמובן, היו אנשים שסיפרו אותם, היו אנשים שהיו מצויינים בזה ואפילו ידעו לתאר את החויה ואת האמנות שבזה אבל סטוריטלינג כמילת-על שחורגת הרבה מעבר לאמנות הסיפור היא חדשה יחסית. מהו המובן החדש של סטוריטלינג? אתאר את נקודת המבט שלי: אנחנו חיים בעולם גלובלי וסיפורים שהיוו אמצעי של תרבויות שונות להנחיל משמעות והקשר לאדם הפרטי ולחברה הגיעו לשיא מסוים עם התפתחות מודעות אקדמית ומקצועית בנוגע לאמנות הסיפור. הספר של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים", יחד עם כמויות המדריכים בנוגע לכתיבת תסריט ומבנה סיפור, עשו מה שמבט-על עושה: מחפש, מזהה וממפה תבניות ודפוסים חוזרים.
המצוד אחר תבניות נועד לשרת הן יוצרים, הן את המבקרים ואנשי המחקר שמנסים להפשיט את האמנות כצפרדע מתה כדי לברר באמצעותה אודות התרבות האנושית והן לקהל הרחב שמנסה לפענח את המניפולציה שמופעלת עליו ( אולי מתוך אשליית שליטה במימד המטלטל על מנת להשאיר את המימד הבידורי). מנקודת מבט היוצרים, כשאנחנו מדברים על תבניות בעולם הסיפור, אנחנו מציפים …

ארץ המתים- הערפד של דריה כהן

דריה כהן סיימה את שנקר (2017) ולקחה את פרויקט הגמר שלה צעד נוסף הלאה. בפרויקט היא לקחה שיר שמאוד אהבה ונבנה בהדרגה עם דמויות וסיפור עד שהפך ל"THE NIGHT". אבל כשזה הסתיים היא החליטה לשדרג את הפרוייקט לקליפ מלא.

ומה שהכי יפה זה שהיא גם חולקת את תהליכי העבודה שלה.

ערוץ יוטיוב:
https://www.youtube.com/channel/UCV2Q52sQybDj3IJV_gz3WVQ

ערוץ וימאו:
https://vimeo.com/user29238244

אנימטיק וראף:

אנימציה בתהליך:





הפרויקט המקורי:

אני מין- קליפ שיצר יובל הקר, בצלאל 2017

שני סרטים בעלי אופי מיני (אבל מאוד אנימטיבי).
השיר "אני מין" של אלון עדר זכה לקליפ פרובוקטיבי ומצויין של בוגר תקש"ח בבצלאל יובל הקר.




"הצורך של איוון" הוא סרט מיני גם הוא המתאר את התבגרותו המינית של איוון, שוליית אופים צעיר.
יצרו: לוקאס סוטר, מנואלה לונברגר וורוניקה מונטנו.


עיצובים של הסרט:


קולנוע 2017 ועוד מאמרים חדשים על קולנוע בעברית (ושלגיה חוגגת 80)

בזמן שאני מפנטז לעשות מאמר וידאו הנה מגיעים חומרים עיוניים חדשים בעברית ובאיכות גבוהה!
היום יצא גליון חדש של מגזין קולנוע: https://www.kolnoa.org/kolnoa2017 עם כמה מאמרים על אנימציה ששווה לקרוא. על אנימציה ישראלית, על על אנימציה יפנית ועל הגיוון העכשווי באנימציה.
המגזין ניתן לקריאה גם כאן:


בנוסף יצא מאמר וידאו ראשון של אתר שורה ראשונה: ניתוח תנועות המצלמה בסרט "מי מפחד מהזאב הרע".
נוצר עבור "שורה ראשונה" (http://www.frontrow.co.il)
יוצרים: יובל יפת ופבלו אוטין.

אחד המאמרים במגזין קולנוע הוא לכבוד 80 שנה לשלגיה: https://www.kolnoa.org/blank-2/2017/07/30/%D7%A9%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D
ואולי זה המקום להציג שני ספרים על העשיה של שלגיה:


שפם- סרט קצר על אגו גברי

אחד הסרטים החמודים שיצא לי לראות השנה באנימיקס: שפם. סרטה הקצר של אנני אוג'ה.




חור מפתח, לופ קצר ומקסים שלה: