דלג לתוכן הראשי

זה לא השם: ייצוגי אלוהות עכשויים.



השיר החדש של סדרת הטלויזיה "היהודים באים" הוא פרובוקציה לכאורה. בשיר המבוסס על "NOT MY NAME" של הטינג טינגס, מופיע מוני מונושוב בתפקיד אלוהים המנסה להסביר שיש לו הרבה שמות... ו"השם" אינו אחד מהם. אבל אפשר לראות פה משהו אחר לגמרי: לא פרובוקציה, אלא קריאה לדיאלוג ישר עם האל.


חילול השם

האלוהות על פי היהדות סבלה תמיד מייצוג פרדוקסלי: מצד אחד יש קונקרטיות לאל: יש לו "תכונות", יש לו "רצונות" ויש לו "תוכנית על" גם אם אינה תמיד מובנת לנו. ומצד שני אסור לתת לו אפיונים אובייקטיבים כי הוא הסתירה בהתהוותה. אפשר רק לשלול תכונות וגם זה בהסתגויות.
קדושתו והיותו בלתי ניתן להשגה מתבטאים גם באיסור לשאת את שמו לשווא המופיע בעשר הדיברות ו"השם" הוא הדרך להתחמק מהציווי הזה. לתת שם שהוא באותו הזמן "השם" וגם "אף-שם".
השם של האל אינו נהגה כפי שהוא כתוב. האותיות י' ה' ו' ה' אינן נקראות כמילה ועדיין במפגש הראשוני של האל עם משה בסנה הבוער האל מציג עצמו כ"אהיה אשר אהיה" (או במילים אחרות "למה לתת שמות?") ואז כמה שנראה כמו בדיחה הוא אומר למשה להגיד לבני ישראל ש"אהיה שלחני עליכם". גם אהיה הוא שם שמכיל שניות: משהו שתמיד יתגלה בעתיד. תמיד חומק מהגדרה. ואילו השם "השם" עושה פעולה הפוכה.

למעשה, זו דרך נורא אנטי-שמית להתמודד עם האל ועל כך מתלונן האל בשיר הזה. הדרך לבחור להפוך את המסמן לדבר עצמו הוא סכנה גדולה בעיקר כשמדובר באלוהות. ויותר מזה, זהו חילול השם האמיתי שכן הוא מבטל דיאלוג. מדבר "על" ולא "עם" ולכן מבטל את האפשרות לדבר "את". הדבר דומה למאבקים סביב הכותל כאשר במרחק מטר ממנו נמצא הדבר האמיתי, זה שאינו "זכר" ו"מסמן" אלא המקור לייצוגים השונים. השם, הוא הדרך הזולה, העממית ללכת בלי ולהרגיש עם. השיר יוצא נגד העממיות שיצרה לה אל "לייט" שלא צריך באמת לדבר איתו אלא מסתפקת בו כאייקון. עממיות שאינה מחלנת את האל אלא מרוקנת ממנו את מהותו ומשאירה אותו כקליפה בלבד.
לפי השיר דווקא "השם" הוא חילול השם! האל שבשיר מעדיף שישאו את שמו לשווא מאשר שישתמשו בתחליף הזול שלו. כמו במערכון הזה של "החמישיה הקאמרית" על "נעמיים":




לגבי החליפה הלבנה...
האם שמתם לב לאל החדש בייצוג הקולנועי שלו? את הסבא המזוקן הלבוש בשמלה החליף גבר מבוגר מחוייט בחליפה אפורה-לבנה. זה תפקיד שתפור על מוני מושונוב, "המורגן פרימן" הישראלי, שחקן מוסכם ומקובל, שצבר לעצמו רפרטואר עשיר, קומי ודרמטי. החליפה הלבנה, להבנתי, היא ייצוג חדש כי הוא מתאר עולם עם היררכי כוח חדשה. האנשים שמנהלים את העולם הם אנשי החליפות השחורות: פוליטיקאים, פושעים ואנשי עסקים. האל גם הוא שייך לייצוג סמכותי מעין זה אך בגרסת על: הוא השולט גם בשולטים, הוא הכותב של שיטת העל שבאפשרותה ואולי רק בעזרתה, ניתן לאתגר את השיטה, שאותה צריך להחליף. זהו אל שאינו אנרכיסטי עם אמירה רוחנית אלא רק כזה המביא איתו את האפשרות שמעבר למסכות נמצאת שיטה שיותר משהיא "טובה" היא פשוט שונה.

הערה: נגעתי בנקודה קטנה. שיקוף האל בקולנוע העכשווי הוא הרבה מעבר לאיש זקן בחליפה מחויטת. ועל כך בודאי בפעם אחרת בהרחבה. אם יבוא לי.
-------------------------------------------------------

מורגן פרימן ב"ברוס הגדול מכולם"


"הארכיטקט" של המטריקס


מוני מת

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…