דלג לתוכן הראשי

מחשבה על פוקסטרוט

אני מעלה פה תאוריה חתרנית בנוגע ל"פוקסטרוט". (תודה לGilit Chomski.)


הסרט נורא מוזר. הוא כאילו מתאמץ להיות טרחני, קלישאתי לעיתים, חנפני לעיתים. לא מעט צופים תייגו אותו "כסרט פסטיבלים", כלומר סרט שיותר משהוא פונה לקהל הרחב או אפילו לקהל אניני טעם, הוא פונה לאנשים שאוהבים דברים שנראים כמו סרטי איכות.

דבר המתבטא כבר מהשוט הראשון הארוך והכאילו מרגש אך גם המוכר באופן מחשיד. שוטים מסוגננים יכולים לעבוד מצויין ואף לרגש עד שהם מתוייגים כ"מסוגננים". למשל סצינת הריקוד המרכזית, לא רק שהיא משוחקת בצורה לא ראליסטית ביחס לשאר הסרט, היא גם מאופיינת בזירה שמתאמצת להיות הפוסטר של הסרט. כלומר, כשרואים את הפוסטר של הסרט מרגישים שהסצינה נוצרה כדי להיות פוסטר. כיוון ששאר הסרט לא מסוגנן באותו אופן ובאותו טון. זו מיזנסצנה שלמה שנועדה להיות פוסטר.

לאט לאט מצטברים הרמזים לכך שהסרט מודע לעצמו. הוא מודע להיותו סרט ישראלי לפסטיבלים, הוא מודע למועמדותו העתידית לאוסקר (הוכחות בהמשך) והוא מודע לויכוח סביבו.
סצנת הסיום היא פרודיה על הויכוח האם הסרט הוא מטאפורה. שתי הדמויות הראשיות מתבוננות באיור תיעודי ומתווכחות על הפרשנות המטאפורית שראויה להנתן כאילו זהו איור סוריאליסטי. ובחוסר המודעות שלהן למעשה חושפות את המודעות של היוצר לקטנות שיח המטפורות סביב הסרט. (הערה אישית: לא מצאתי שום התייחסות רצינית למטאפורות בסרט, כל פרשנות היתה כל כך קטנה שהפכה את השימוש במטפורות למיותר. חדר שנוטה על צידו ושוקע בבוץ מייצג את המצב של ישראל כשקיעה בבוץ? סיריסלי??)

ועכשיו להוכחות:
הסרט רומז באופן סדרתי לסרטים שייצגו אותנו באוסקר ברנסנס הישראלי האחרון:
"הערת שוליים": הסרטים נפתחים באותו אופן: מצלמה יציבה המביטה לאורך זמן על שחקן מוכר בעוד ההתרחשות הסיפורית קורית מחוצה לו. האירוניה: בסרט הראשון זה קולו של ליאור אשכנזי והמבט על שלמה בראבא, בשני זה דמותו של ליאור שמוצגת לנו.
עוד התייחסות ל"הערת שוליים": בשני הסרטים הדרמה קורית סביב בילבול בין שמות דומים של שתי דמויות שגורמת לתקלה אנושית איומה.

בופור: כל המערכה האמצעית היא בופור. קבוצת לוחמים באיזור מצומצם מנהלת שגרה צבאית חסרת פשר כשהכל הולך ונטען לפיצוץ גדול.

עג'מי: השימוש בדמות של ילד שמצייר בקומיקס את רשמיו מהעולם. פעם אחת עם איוריו של מיש רוזנוב ופעם אחת של אסף חנוכה (שגם עבד על ואלס עם באשיר)

וכמובן, "ואלס עם באשיר". ביננו, לעשות חייל רוקד ריקוד שלא שייך לסיטואציה בתוך סצנה צבאית תלושה זה מעבר לרפרור: זה ציטוט. ולעשות מהציטוט הזה את הפוסטר זה להגיד: כך צריך לקרוא את הסרט: כסאטירה על הקולנוע הישראלי והייצוגים שלה.
אלא שאנחנו חלשים באירוניה ולכן גם התווכחנו וגם איימנו וגם בחרנו בסרט לייצג אותנו. וזה אחלה כי בחרנו לאוסקר סרט על סרטים ישראלים שהולכים לאוסקר.
ואם הוא יזכה אז זה אומר שהאמריקנים קלטו את הבדיחה.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…