דלג לתוכן הראשי

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאור

על זוטרופוליס

האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציה

על פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי.
האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי.
אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידים השונים את יצורי ממלכת החיות, אך בפתיחת הסרט פונה אלינו המספר התרנגול ומבהיר לנו שזוהי "גרסתה של ממלכת החיות" ל"רובין הוד". בסרט "המיטה המעופפת" אנו מתוודעים לממלכה של חיות מואנשות וגם שם מסבירים לנו שזוהי ממלכה מיוחדת בה חיות מכושפות ומואנשות. בסרטים רבים החיות מואנשות אך עדיין מתפקדות בעולמנו הרגיל. כך ב"המצילים הקטנים" ו"על כלבים וגנבים", "בת הים הקטנה", "פלונטר" ועוד רבים. אני חושב שפרט לסרטים הקצרים של דיסני היו אלה היצירות "עליסה בארץ הפלאות" ו"פינוקיו" שיצרו תמהיל מוזר בין חיות המתנהגות כחיות, חיות בעלי מאפיינים אנושיים מסויימים וחיות הומנואידיות לגמרי בעולם אחד. הסרט המדבר הראשון של מיקי מראה אותו מואנש לחלוטין. הוא אמנם לא לובש חולצה (זה כלום לעומת דונלד…) אבל הוא מדבר ומרשה לעצמו להתעלל בבעלי חיים נחותים ממנו. הוא מנגן על שיני פרה, מתעלל בחזיר ועוד. כאשר מיקי פוגש עכבר הוא אינו חש קירבה ביולוגית מיוחדת אליו. עם זאת, למרות העלמות כל זכר להיותו עכבר פרט לזנב ישנם כמה דברים שמשאירים אותו "חיה": שם משפחתו "עכבר", היותו מסוגל להתאהב ולהקים משפחה רק עם בת מינו והיותו של "חתול" אויבו המושבע לאורך שנות קריירה ארוכות: פיט החתול. דונלד דאק לעומת זאת זוכה לרגע של אי בהירות כאשר הוא מעלה לתיבת נוח ברווזים.
יוצא מכך, שעולם האנימציה עדיין מפלרטט במקרים רבים עם הנחות היסוד של עולמו עצמו. דווקא בקרב המתחרים לדיסני אנחנו פוגשים עולמות שמבוססים לחלוטין על חיות מואנשות מבלי לשאול יותר מדי שאלות כמו ב"קונג פו פנדה" ו"לשיר" למשל.


משל ונמשל - חיה ואדם

זוטרופוליס כאמור ניגש לסוגיית ההאנשה ממקום אחר: מעולם המשלים.
החיות האנושיות בסרט נוצרו קודם כל כדי ללמד אותנו משהו על עצמינו ועל העידן בו אנו חיים. זה שם בהקשר מאוד מסויים את הדמויות ואת המאפיינים שלהם ושל העולם. מהו אותו "עידן בו אנו חיים"? מצד אחד זהו עידן של גלובליזציה, עולם בו הקפיטליזם והטכנולוגיה מפילים חומות בין תרבויות ומערערים את כוחה של הדת. זוהי תקופה בה העולם המערבי שוחר שלום כפי שלא היה בהסטוריה האנושית. בו זכויות נשים, להט"בים ומיעוטים הם חלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות העצמית של המערב שלא פעם ממלאות את מקומה של הזהות הקולקטיבית הלאומית או הדתית. אך בתקופה זו החברה מוצאת עצמה גם יושבת על חביות חומרי נפץ תרבותיות ומנסה, בגמלוניות, לכבות כל פתיל תבערה שניצת לא פעם בהשתקה, בישחדש ובדיכוי של כל מה שעלול להתפס כמאיים על גישת ה"אדם הוא אדם" (או "אמא היא אמא" אם תרצו…) וצלמו האחד-שאין-בלתו של האדם. וזאת כמובן תוך התהדרות בשיח חופשי ופלורליזם.

בסרט זוטרופוליס ניתן למצוא שתי רמות של משל. האחד הוא פשוט יותר: החברה השוויונית עם האפשרויות הבלתי נגמרות מתגלה ככזו שעדיין מסלילה אנשים על פי דעות קדומות: נשים לא מופנות למדע, גוון העור שלך עלול להוביל אותך להיות עם סיכוי רב יותר לנקות רחובות מאשר להיות ראש עיר ועוד ואם אתה הטרוסקסואל אז אל תהיה דייל. ברמה הזו הסרט אומר לנו שני דברים: הראשון הוא שלכל אחד צריכה להיות זכות ואפשרות לבטא עצמו כאינדבידואל והדבר השני הוא שהמרכיב האתני חייב להמחק מהשיח ובמקומו יש להציב את השיח האינדיבידואליסטי (כשבעקבותיו בא המרכיב התרבותי\לאומי\דתי ממנו הסרט מעלים עין לכאורה).
הרמה השניה של נמשל הסרט היא מורכבת יותר והיא עוסקת לא רק בפער שבין גזעים שונים ורקע ביולוגי שונה שבא לידי ביטוי בהבדלי גובה למשל אלא בעניין הפראי: תרבות מול טבע.

תרבות מול טבע

וודאי שמתם לב שלגיבור הסרט קוראים ניק ויילד, נכון? ולא במקרה. בעולם של זוטרופוליס ההרמוניה שולטת כי האבולוציה (או מהפכה בהקף דומה) הובילה את החיות לכדי האנשה מוחלטת תוך נטישת ה"ויילד": הן לובשות בגדים, מדברות, מורידות שירים לאייטיונז ואינן טורפות זו את זו. עם זאת המרכיב הביולוגי-פראי נוכח בעולם של זוטרופוליס בהתאמות מסויימות. ישנה אלימות ופשע בעיר אך זוהי אלימות "מתורבתת". גניבה, העלמת הכנסות מהמדינה ואפילו פושע מסוג הסנדק שהורג חיות בהקפאה למוות הוא דמות לגיטימית כי הוא אינו פראי במובן הביולוגי של המילה אלא מנהיג "פשע מאורגן", מנומס, תרבותי ורצחני. חיות שמבטאות את הצד הטבעי-פראי שלהן ועושות יוגה בעירום נחשבות לתמהוניות ניו-אייג'יות בזמן שחיות שמוסיפות על העירום גם אלימות הן כבר סכנה ליסודות עליהם עומדת חברת המואנשים של זוטרופוליס שמתגלה, למרות הכל, כחברה שברירית.

מוסר תרבותי ומוסר טבעי

דחיית המימד הביולוגי הוא בעייתי ומרתק. בכל הנוגע להסללה ואפליה כולנו יכולים להנהן בראשינו ולהסכים. כן, נשים יכולות להיות שוטרות. ולא, אל תצחקו על שוטר שמנמן שאוהב את שאקירה. אבל כשזה מגיע לעמידה מול פראיות ושאלות של מוסר טבעי אנחנו כחברה מערבית עומדים אובדי עצות. האם החברה של זוטרופוליס היא מוסרית בזה שהצליחה לאלף נמרים לא לטרוף תוך דיכוי כל מה שחייתי וייצרי ותוך התעלמות מהמבנה הפיזי, האינסטינקטים והצרכים שלהם? האם חברה יכולה באותו זמן לעודד שיח ייצרי ומיניות חופשית ובאותו זמן להתפלא נוכח החפצה, אונס ואלימות כלפי נשים?האם חברה מערבית יכולה לדרוש מהחברה הבדואית שלא לקיים פוליגמיה? האם החברה המערבית מסוגלת באמת להחליף את הצו המוסרי האלוקי בזה האנושי מבלי שהדבר יהיה מלאכותי ומהונדס. ובכלל, מאין היומרה ליצור צו מוסרי אנושי אחיד לחברה כל כך מגוונת בעלת ערכים שונים ולעיתים סותרים?
אני חושב שאלו הן השאלות הקשות שזוטרופוליס מציב לפתחנו. לצערי, כמקרים רבים של שאלות טובות, התשובות אינן מספקות.

התשובה של זוטרופוליס היא כזו: כל חיה מואנשת יכולה להיות פראית, בין אם זו ארנבת או שועל. ובכלל הנטיה הפראית אינה תוצר של תרבות זו אחרת או ביולוגיה חס וחלילה אלא מניפולציה כימית שמשמשת כלי פוליטי כדי להסית ציבורים שונים זה בזה.
כלומר, זו הפוליטיקה ולא הביולוגיה, טיפשון.
אך תשובה זו חלקית והדבר נוכח בסרט. קודם כל מספרים לנו שגם ארנבים יכולים להיות פראיים והנה למרבה ההפתעה כל מי שאנו רואים פראי בסרט הוא זכר אוכל בשר וזה לא מקרי. זה קורה פשוט כי השאלה טובה מהתשובה. האם נשים יכולות לאנוס? כן, זו עובדה. האם נשים מועדות לכפות מין בכוח באותה מידה שגברים? ממש לא! כך שהעובדה שארנבת מסתובבת עם ספריי להגנה מפני שועלים כהגנה מפני אלימות גברית נובעת מדעה קדומה או הגנה טבעית מוצדקת ואחראית? יותר מזה, האם הנסיון להציג התגוננות מפני תוקף כפרימיטיביות שוות ערך לתקיפה עצמה אינה דיכוי של טבעיות באשר היא והאשמת הקורבן?
הרי על זה אנו מדברים בעצם, על מוסר ודיעות קדומות.

נמר בעור של כבש

נתמקד עכשיו בשתי תמונות מייצגות. האחת מהסרט והשניה מהתכנון המקורי של הסרט:

מהסרט:
המקור הדחוי:


זוהי סצנה אייקונית. הזמרת ג'אזל האיילה מוקפת בחבורת רקדנים גברים חושניים שאינם מאיימים עליה. הזמרת הזו מייצגת את האמונה בכך שחיות יכולות לחיות זו עם זו. טורפים לצד קורבנות, גברים לצד נשים, יהודים וערבים, מהגרים ומקומיים ו… מה שתרצו. הריקוד החושני של הנמרים בא לומר שלכאורה אין פה דיכוי של הפראיות אלא סובלימציה לא אלימה. האיילה היא לא רק זמרת. היא הרוח החיה שמאחורי העיר, ולא הפוליטיקאים. היא מגדלור מוסרי לאמון בטבע האדם בעולם בו אין אדם. וכמובן, כאן גם טמון המילכוד.
כדי להאמין בהיות טבע האדם טוב אתה חייב לדבר על טבע ומוסר טיבעי. אם המוסריות היא תוצר סינטטי של דיכוי השיח אז לא מדובר על הומניזם, אמונה או טבע. מדובר פשוט בדיכוי מסוג אחר, שלא לומר סירוס. האם הנמרים המדוכאים הם למעשה לא "נמרים אמיתיים"? האם סצינה כזו עם נמרים עם קולרים מדכאי רגש (או חשק...) עלולה לרמוז שגברים נשיים למשל הם למעשה פגומים (דבר שאי אפשר להעלות על הדשעת בשיח העכשווי!)?!

אני חייב לומר שהדימוי הזה חרה לי. הוא הזכיר לי נשים יפות רבות שמקיפות עצמן בגברים מסורסים כדי להיות מוגנות. הדבר היה קיים לאורך ההסטוריה ("סריס המלך שומר הנשים") ומשם באה המילה סריס וגם פימפ. כאילו האנשים שעוסקים במיניות, כמו אותם רקדנים המפזזים סביב האיילה, חייבים להיות נטולי יצר מיני.
והנה הביטו שוב בסקיצה הראשונית ותמצאו את ההבדל שחושף את הכוונה הראשונית. בסקיצה אין נמרים שחיים בטבעיות עם איילה אלא נמרים עם קולר חשמלי שאמור למנוע מהם להיות פראיים, קולר אילוף. זוהי אם כן המטפורה החריפה יותר שדיסני מנעו מאיתנו בתוצר הסופי לפיה הדיכוי נוכח ומוחשי. הטבעי, הפראי והיצרי מדוכא כדי ליצור תשתית חברתית רעועה ומיצג שווא של פלורליזם ואחוות עמים. ראש העיר שמנסה להשתיק מקרים של אלימות של טורפים כדי למנוע מתח בעיר משקף יפה את ההשתקה והתקינות הפוליטית שמונעת התמודדות עמוקה עם אלימות על רקע תרבותי\דתי\לאומי. הפוטנציאל של הסרט להעלות סוגיות כאלו היה רב יותר אלמלא היו פונים לפתרון הקל והשיטחי: להאשים את הכבשה.
הייתה לי מחשבה. כיצד שינוי קל בסוף היה יכול בכל זאת להעמיק את הסיום מבלי לשנות את הסרט. מה היה קורה אם בלווז'ר הכבשה הייתה יורה חץ פראי בניק אבל פוגעת בטעות בג'ודי? זה היה מעניין. הרי אם הסרט טוען שארנבים גם יכולים להיות פראיים אז בואו נראה את זה! נראה איך ג'ודי הופכת לחיית פרא תוקפנית שהופכת לרודפת את השועל, רדיפה שמבוססת על הפחד המודחק שלה משועלים. ומה היה קורה אם היא אכן הייתה תוקפת את ניק עם ציפורניים שלופות וברגע האחרון נזכרת שהיא עצמה הייתה קורבן לאלימות לפני שנים ומכוח הבחירה הייתה מצליחה לבחור בדרך אחרת? תפנית כזו יכולה הייתה לתת מענה לשאלות שעלו כאן וגם להיות ישרה אינטלקטואלית עם התכנים שעלו בסרט.

סיום: חזון השמרנות והשלום

זוטרופוליס היא אוטופיה כשם הסרט באנגלית: זוטופיה. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שהדיכוי והאלימות הסמויה קיימים כבר ברמת התשתיות הפיזיות של העיר ופרבריה. זוהי עיר שאינה רק קפיטליסטית לחלוטין, היא גם מלאכותית לחלוטין. שלג? מדבר? עצים? הכל מפלסטיק וממכונות. העיר הזו היא לא עיר בעלת שרשים ועבר אלא מצטיירת יותר כעיר מהונדסת, מה שתואם להפליא את הנסיון שלה ליצור מצב חדש והרמוני בין בעלי החיים תוך רמיסת העבר שלהם ושימורו במוזיאון ה"טבע", שזה כשלעצמו אירוני מאוד.
ההתגאות בכך שיש חברה בלי עבר או שתוחמת את העבר במוזיאונים אפיינה בעבר גם את החברה הישראלית. הציוני החדש רצה לשים את היהודי הישן במוזיאון או לכלוא אותו ב"ארון הספרים היהודי", העיר העברית נבנתה מאפס ומתעלמת מהמקומות בהם היא בנויה על חורבות העבר. הקוסמופוליטיות התל אביבית, כמו זו של זוטרופוליס מנסה לנתק עצמה מהמתחולל במקומות היותר טבעיים בפריפריה. אך גם כאן יש מקום למבט נוסף על זוטרופוליס שדווקא יש בו נחמה אמיתית: המקום ממנו באה ג'ודי הארנבת, "באניבורוו", נדמה כעיירה דרומית טיפוסית. ההורים שלה הם זוג הטרוסקסואלי שמרן, המגדל המוני צאצאים ומתפרנס מגידול גזר. הם הסמל למה שזוטרופוליס איננה. בעוד העיר הגדולה היא עיר של הזדמנויות ושוויון העיר בה גדלה היא עיר שבה כל אחד יודע את מקומו ומה התפקיד המתאים לו. אבל למעשה אנחנו מגלים כי בעוד בזוטרופוליס ישנו מאמץ קפיטליסטי, דכאני ופסודו-ליברלי ליצור שוויון, בבאניברוו שועלים וארנבים חיים יחד ביחסי גומלין מבלי לכתוב על כך מניפסטים. החיים הפשוטים והשמרניים מהווים לא רק אלטרנטיבה אלא אפילו יתרון על פני החיים בעולם ללא עבר. ההכרה בעבר, שבאה לידי ביטוי בטקס הבית ספרי של ג'ודי הילדה, היא שמאפשרת חיים חדשים ובריאים שבהם טבע, תרבות, מוסר ופרוגרסיביות אמיתית יכולים באמת להתממש.


עד כאן.


-------------------------------------------------------------------------------

נספחים:

על הסיפור המקורי שנדחה:

המאמר שלי ב"הפנקס" על הסרט:
מסרבים להיות משל

אלון רותם כתב על הסרט לבלוג: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/05/14ZOOTOPIA.html

מחשבה קצרה על זוטופיה ושואה:
https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_3.html

על הארט של הסרט ומאחורי הקלעים:
https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/04/ZOOTROPILSART.html

סצינת הפתיחה של הסרט "התרסקות" שעוסק בגזענות ודיעות קדומות https://www.youtube.com/watch?v=Mr-vqKH56w8

סצינת המפגש בין השועל שנהיה אנושי לזאב הפראי במר שועל המהולל:https://www.youtube.com/watch?v=ELqdLvz60zA

ביקורת על אובמה. שמשתיק גילויי גזענות ואנטישמיות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4815797,00.html

מאמר של גדי טאוב על תקינות פוליטית והשקר שהיא מעודדת:
http://www.gaditaub.com/hblog/?page_id=934

מאמר על פוסט הומניזם בהאנשת חיות: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4471903

צילום: Alison Buttigieg החיים האמיתיים מול זוטופיה

ג'אזל מפרסמת תיק מעור נמר... ספרי לי עוד על אחווה בין טורף ונטרף.

הארנב והשועל גרסת רוני אורן:

מלך החיות של דיסני:


שני דימויים בהם השוואה מתבקשת בין "שתיקת הכבשים" ל"זוטופיה". ואף מעבר לכך: שני הסרטים עוסקים בשיתוף פעולה בין טורף לנטרפת כדי לפצח פשע וכולל סצנה שבה הגיבורה מפצחת את הקייס כשחבריה חושבים שהוא כבר פוצח.

אפילוג

כשסרט מסתיים משהו בך מרגיש את האמת שלו. גם אם החויה רוויית מניפולציות ישנו קול פנימי שאומר לך מה הסרט הזה בשבילך ומה הוא נתן לך כצופה. במקרה של זוטרופוליס מדובר בסרט שמנסה להחזיק כל כך הרבה חבלים בכל כך הרבה קצוות שגם כאשר חלקם נופלים על הרצפה הוא עדיין ראוי ביותר להחשב אחד הסרטים החשובים של התקופה האחרונה בכלל ושל הרנסנס העכשווי של דיסני בפרט. הבעיה שלי היא שסרטי אנימציה נמדדים קודם כל על פי הדמויות. הן מושא הסיפור, הן הגיבור שלנו. ובמקרה של זוטרופוליס הן לא לגמרי שם. כפי שהרחבתי במאמר אחר ישנו הסבר הגיוני לכך שזוטופיה מאוכלסת בדמויות שמתקשות לחרוג מהיותן ניצבות במשל ועל כך כאמור כתבתי כבר ולא לשם כך מאמר זה נוצר.

מר שועל המהולל וניק ויילד:

בואו נדבר על שועל אחר.גם בסרט "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון יש חיות מואנשות. אבל הן חיות בעולם שלנו ומודעות להשפעה הקשה שיש לבני האדם והשתלטותם על אורח חייהם. מר שועל מתברגן. הוא עובר לגור על עץ, הוא מפסיק להתפרנס מגניבת תרנגולות ומתחיל לכתוב טור לעיתון. הוא מדבר ולובש בגדים אבל הוא עדיין חיה.זו גם הסיבה שבעולם בו אין משמעות לטבע החייתי הוא תוהה תהייה אקזיסטנציאליסטית בנוגע ללמה הוא דווקא שועל ולא ציפור. הרי הכל מואנש במידה שווה. ההתמודדות שלו, כמו של מר סופרעל היא איך להמשיך ולפעול גבר חופשי ופראי המממש את עצמו בחברה בורדנית ומדכאת.
את הסירוס שלו הוא מקבל כפשוט כאשר זנבו המפואר הופך לעניבה מרופטת של צייד. הוא נוצח על ידי האדם אך לא אמר נואש. המאבק שלו על חיותו היא המאבק שלו על גבריותו (נושא שנרמז גם בזוטרופוליס, בין אם במאבק של נשים לתמוך זו בזו, ההשוואה בין גברים לטורפים והסוגים השונים של גברים המוצגים בסרט).
בסוף של "מר שועל המהולל" פוגש השועל בזאב. הזאב הוא הטבע בהתגלמותו. הוא קשוב לעונות הטבע, אינו מדבר ואינו מתלבש. השועל יודע שהוא כבר לא היהי כמו אתו וזאב, כמו אותו מודל גברי אידיאלי ופראי אך הוא מלא רגשי כבוד לאותו סמל. ברגע של אינטימיות הם מרימים יד זה כלפי זה כביטוי לשותפות וההערכה הדדית כמעין ברית סמויה בין הגבר השבור לאיד שלו שהוא גם הסופר אגו שלו. בין גיבור מועדון קרב לבין טיילר דרדן.

מה הכי חסר לי בזוטרופוליס.

אני חושב שמשהו ריגשי חסר לי בסרט הזה והוא להראות לנו את התהליך הפנימי של ההפיכה לחיה. זה משהו שהסרט נמנע ממנו כי הוא מתברר כתוצר של סם, אבל ברובד הפנימי, מבלי להיות שם כשאתה מגלה צדדים חייתיים בך, משהו בסיסי מאוד לא עבר. הדבר הכי קרוב לזה הוא הגילוי היפה של ג'ודי שיש בה גזענות. זהו באמת מעין שיא ריגשי של הסרט. אבל גם שיא מילולי מאוד. היופי בקולנוע זה היכולת להראות ולחוות לא באופן מילולי ושיכלי מושגים מופשטים. הייתי רוצה להכיר יותר את אמט, הלוטרה, לפני שהפך לחיה. זה היה יכול להיות מרכיב ריגשי מרכזי שחסר בסרט.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …