דלג לתוכן הראשי

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאור

על זוטרופוליס

האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציה

על פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי.
האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי.
אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידים השונים את יצורי ממלכת החיות, אך בפתיחת הסרט פונה אלינו המספר התרנגול ומבהיר לנו שזוהי "גרסתה של ממלכת החיות" ל"רובין הוד". בסרט "המיטה המעופפת" אנו מתוודעים לממלכה של חיות מואנשות וגם שם מסבירים לנו שזוהי ממלכה מיוחדת בה חיות מכושפות ומואנשות. בסרטים רבים החיות מואנשות אך עדיין מתפקדות בעולמנו הרגיל. כך ב"המצילים הקטנים" ו"על כלבים וגנבים", "בת הים הקטנה", "פלונטר" ועוד רבים. אני חושב שפרט לסרטים הקצרים של דיסני היו אלה היצירות "עליסה בארץ הפלאות" ו"פינוקיו" שיצרו תמהיל מוזר בין חיות המתנהגות כחיות, חיות בעלי מאפיינים אנושיים מסויימים וחיות הומנואידיות לגמרי בעולם אחד. הסרט המדבר הראשון של מיקי מראה אותו מואנש לחלוטין. הוא אמנם לא לובש חולצה (זה כלום לעומת דונלד…) אבל הוא מדבר ומרשה לעצמו להתעלל בבעלי חיים נחותים ממנו. הוא מנגן על שיני פרה, מתעלל בחזיר ועוד. כאשר מיקי פוגש עכבר הוא אינו חש קירבה ביולוגית מיוחדת אליו. עם זאת, למרות העלמות כל זכר להיותו עכבר פרט לזנב ישנם כמה דברים שמשאירים אותו "חיה": שם משפחתו "עכבר", היותו מסוגל להתאהב ולהקים משפחה רק עם בת מינו והיותו של "חתול" אויבו המושבע לאורך שנות קריירה ארוכות: פיט החתול. דונלד דאק לעומת זאת זוכה לרגע של אי בהירות כאשר הוא מעלה לתיבת נוח ברווזים.
יוצא מכך, שעולם האנימציה עדיין מפלרטט במקרים רבים עם הנחות היסוד של עולמו עצמו. דווקא בקרב המתחרים לדיסני אנחנו פוגשים עולמות שמבוססים לחלוטין על חיות מואנשות מבלי לשאול יותר מדי שאלות כמו ב"קונג פו פנדה" ו"לשיר" למשל.


משל ונמשל - חיה ואדם

זוטרופוליס כאמור ניגש לסוגיית ההאנשה ממקום אחר: מעולם המשלים.
החיות האנושיות בסרט נוצרו קודם כל כדי ללמד אותנו משהו על עצמינו ועל העידן בו אנו חיים. זה שם בהקשר מאוד מסויים את הדמויות ואת המאפיינים שלהם ושל העולם. מהו אותו "עידן בו אנו חיים"? מצד אחד זהו עידן של גלובליזציה, עולם בו הקפיטליזם והטכנולוגיה מפילים חומות בין תרבויות ומערערים את כוחה של הדת. זוהי תקופה בה העולם המערבי שוחר שלום כפי שלא היה בהסטוריה האנושית. בו זכויות נשים, להט"בים ומיעוטים הם חלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות העצמית של המערב שלא פעם ממלאות את מקומה של הזהות הקולקטיבית הלאומית או הדתית. אך בתקופה זו החברה מוצאת עצמה גם יושבת על חביות חומרי נפץ תרבותיות ומנסה, בגמלוניות, לכבות כל פתיל תבערה שניצת לא פעם בהשתקה, בישחדש ובדיכוי של כל מה שעלול להתפס כמאיים על גישת ה"אדם הוא אדם" (או "אמא היא אמא" אם תרצו…) וצלמו האחד-שאין-בלתו של האדם. וזאת כמובן תוך התהדרות בשיח חופשי ופלורליזם.

בסרט זוטרופוליס ניתן למצוא שתי רמות של משל. האחד הוא פשוט יותר: החברה השוויונית עם האפשרויות הבלתי נגמרות מתגלה ככזו שעדיין מסלילה אנשים על פי דעות קדומות: נשים לא מופנות למדע, גוון העור שלך עלול להוביל אותך להיות עם סיכוי רב יותר לנקות רחובות מאשר להיות ראש עיר ועוד ואם אתה הטרוסקסואל אז אל תהיה דייל. ברמה הזו הסרט אומר לנו שני דברים: הראשון הוא שלכל אחד צריכה להיות זכות ואפשרות לבטא עצמו כאינדבידואל והדבר השני הוא שהמרכיב האתני חייב להמחק מהשיח ובמקומו יש להציב את השיח האינדיבידואליסטי (כשבעקבותיו בא המרכיב התרבותי\לאומי\דתי ממנו הסרט מעלים עין לכאורה).
הרמה השניה של נמשל הסרט היא מורכבת יותר והיא עוסקת לא רק בפער שבין גזעים שונים ורקע ביולוגי שונה שבא לידי ביטוי בהבדלי גובה למשל אלא בעניין הפראי: תרבות מול טבע.

תרבות מול טבע

וודאי שמתם לב שלגיבור הסרט קוראים ניק ויילד, נכון? ולא במקרה. בעולם של זוטרופוליס ההרמוניה שולטת כי האבולוציה (או מהפכה בהקף דומה) הובילה את החיות לכדי האנשה מוחלטת תוך נטישת ה"ויילד": הן לובשות בגדים, מדברות, מורידות שירים לאייטיונז ואינן טורפות זו את זו. עם זאת המרכיב הביולוגי-פראי נוכח בעולם של זוטרופוליס בהתאמות מסויימות. ישנה אלימות ופשע בעיר אך זוהי אלימות "מתורבתת". גניבה, העלמת הכנסות מהמדינה ואפילו פושע מסוג הסנדק שהורג חיות בהקפאה למוות הוא דמות לגיטימית כי הוא אינו פראי במובן הביולוגי של המילה אלא מנהיג "פשע מאורגן", מנומס, תרבותי ורצחני. חיות שמבטאות את הצד הטבעי-פראי שלהן ועושות יוגה בעירום נחשבות לתמהוניות ניו-אייג'יות בזמן שחיות שמוסיפות על העירום גם אלימות הן כבר סכנה ליסודות עליהם עומדת חברת המואנשים של זוטרופוליס שמתגלה, למרות הכל, כחברה שברירית.

מוסר תרבותי ומוסר טבעי

דחיית המימד הביולוגי הוא בעייתי ומרתק. בכל הנוגע להסללה ואפליה כולנו יכולים להנהן בראשינו ולהסכים. כן, נשים יכולות להיות שוטרות. ולא, אל תצחקו על שוטר שמנמן שאוהב את שאקירה. אבל כשזה מגיע לעמידה מול פראיות ושאלות של מוסר טבעי אנחנו כחברה מערבית עומדים אובדי עצות. האם החברה של זוטרופוליס היא מוסרית בזה שהצליחה לאלף נמרים לא לטרוף תוך דיכוי כל מה שחייתי וייצרי ותוך התעלמות מהמבנה הפיזי, האינסטינקטים והצרכים שלהם? האם חברה יכולה באותו זמן לעודד שיח ייצרי ומיניות חופשית ובאותו זמן להתפלא נוכח החפצה, אונס ואלימות כלפי נשים?האם חברה מערבית יכולה לדרוש מהחברה הבדואית שלא לקיים פוליגמיה? האם החברה המערבית מסוגלת באמת להחליף את הצו המוסרי האלוקי בזה האנושי מבלי שהדבר יהיה מלאכותי ומהונדס. ובכלל, מאין היומרה ליצור צו מוסרי אנושי אחיד לחברה כל כך מגוונת בעלת ערכים שונים ולעיתים סותרים?
אני חושב שאלו הן השאלות הקשות שזוטרופוליס מציב לפתחנו. לצערי, כמקרים רבים של שאלות טובות, התשובות אינן מספקות.

התשובה של זוטרופוליס היא כזו: כל חיה מואנשת יכולה להיות פראית, בין אם זו ארנבת או שועל. ובכלל הנטיה הפראית אינה תוצר של תרבות זו אחרת או ביולוגיה חס וחלילה אלא מניפולציה כימית שמשמשת כלי פוליטי כדי להסית ציבורים שונים זה בזה.
כלומר, זו הפוליטיקה ולא הביולוגיה, טיפשון.
אך תשובה זו חלקית והדבר נוכח בסרט. קודם כל מספרים לנו שגם ארנבים יכולים להיות פראיים והנה למרבה ההפתעה כל מי שאנו רואים פראי בסרט הוא זכר אוכל בשר וזה לא מקרי. זה קורה פשוט כי השאלה טובה מהתשובה. האם נשים יכולות לאנוס? כן, זו עובדה. האם נשים מועדות לכפות מין בכוח באותה מידה שגברים? ממש לא! כך שהעובדה שארנבת מסתובבת עם ספריי להגנה מפני שועלים כהגנה מפני אלימות גברית נובעת מדעה קדומה או הגנה טבעית מוצדקת ואחראית? יותר מזה, האם הנסיון להציג התגוננות מפני תוקף כפרימיטיביות שוות ערך לתקיפה עצמה אינה דיכוי של טבעיות באשר היא והאשמת הקורבן?
הרי על זה אנו מדברים בעצם, על מוסר ודיעות קדומות.

נמר בעור של כבש

נתמקד עכשיו בשתי תמונות מייצגות. האחת מהסרט והשניה מהתכנון המקורי של הסרט:

מהסרט:
המקור הדחוי:


זוהי סצנה אייקונית. הזמרת ג'אזל האיילה מוקפת בחבורת רקדנים גברים חושניים שאינם מאיימים עליה. הזמרת הזו מייצגת את האמונה בכך שחיות יכולות לחיות זו עם זו. טורפים לצד קורבנות, גברים לצד נשים, יהודים וערבים, מהגרים ומקומיים ו… מה שתרצו. הריקוד החושני של הנמרים בא לומר שלכאורה אין פה דיכוי של הפראיות אלא סובלימציה לא אלימה. האיילה היא לא רק זמרת. היא הרוח החיה שמאחורי העיר, ולא הפוליטיקאים. היא מגדלור מוסרי לאמון בטבע האדם בעולם בו אין אדם. וכמובן, כאן גם טמון המילכוד.
כדי להאמין בהיות טבע האדם טוב אתה חייב לדבר על טבע ומוסר טיבעי. אם המוסריות היא תוצר סינטטי של דיכוי השיח אז לא מדובר על הומניזם, אמונה או טבע. מדובר פשוט בדיכוי מסוג אחר, שלא לומר סירוס. האם הנמרים המדוכאים הם למעשה לא "נמרים אמיתיים"? האם סצינה כזו עם נמרים עם קולרים מדכאי רגש (או חשק...) עלולה לרמוז שגברים נשיים למשל הם למעשה פגומים (דבר שאי אפשר להעלות על הדשעת בשיח העכשווי!)?!

אני חייב לומר שהדימוי הזה חרה לי. הוא הזכיר לי נשים יפות רבות שמקיפות עצמן בגברים מסורסים כדי להיות מוגנות. הדבר היה קיים לאורך ההסטוריה ("סריס המלך שומר הנשים") ומשם באה המילה סריס וגם פימפ. כאילו האנשים שעוסקים במיניות, כמו אותם רקדנים המפזזים סביב האיילה, חייבים להיות נטולי יצר מיני.
והנה הביטו שוב בסקיצה הראשונית ותמצאו את ההבדל שחושף את הכוונה הראשונית. בסקיצה אין נמרים שחיים בטבעיות עם איילה אלא נמרים עם קולר חשמלי שאמור למנוע מהם להיות פראיים, קולר אילוף. זוהי אם כן המטפורה החריפה יותר שדיסני מנעו מאיתנו בתוצר הסופי לפיה הדיכוי נוכח ומוחשי. הטבעי, הפראי והיצרי מדוכא כדי ליצור תשתית חברתית רעועה ומיצג שווא של פלורליזם ואחוות עמים. ראש העיר שמנסה להשתיק מקרים של אלימות של טורפים כדי למנוע מתח בעיר משקף יפה את ההשתקה והתקינות הפוליטית שמונעת התמודדות עמוקה עם אלימות על רקע תרבותי\דתי\לאומי. הפוטנציאל של הסרט להעלות סוגיות כאלו היה רב יותר אלמלא היו פונים לפתרון הקל והשיטחי: להאשים את הכבשה.
הייתה לי מחשבה. כיצד שינוי קל בסוף היה יכול בכל זאת להעמיק את הסיום מבלי לשנות את הסרט. מה היה קורה אם בלווז'ר הכבשה הייתה יורה חץ פראי בניק אבל פוגעת בטעות בג'ודי? זה היה מעניין. הרי אם הסרט טוען שארנבים גם יכולים להיות פראיים אז בואו נראה את זה! נראה איך ג'ודי הופכת לחיית פרא תוקפנית שהופכת לרודפת את השועל, רדיפה שמבוססת על הפחד המודחק שלה משועלים. ומה היה קורה אם היא אכן הייתה תוקפת את ניק עם ציפורניים שלופות וברגע האחרון נזכרת שהיא עצמה הייתה קורבן לאלימות לפני שנים ומכוח הבחירה הייתה מצליחה לבחור בדרך אחרת? תפנית כזו יכולה הייתה לתת מענה לשאלות שעלו כאן וגם להיות ישרה אינטלקטואלית עם התכנים שעלו בסרט.

סיום: חזון השמרנות והשלום

זוטרופוליס היא אוטופיה כשם הסרט באנגלית: זוטופיה. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שהדיכוי והאלימות הסמויה קיימים כבר ברמת התשתיות הפיזיות של העיר ופרבריה. זוהי עיר שאינה רק קפיטליסטית לחלוטין, היא גם מלאכותית לחלוטין. שלג? מדבר? עצים? הכל מפלסטיק וממכונות. העיר הזו היא לא עיר בעלת שרשים ועבר אלא מצטיירת יותר כעיר מהונדסת, מה שתואם להפליא את הנסיון שלה ליצור מצב חדש והרמוני בין בעלי החיים תוך רמיסת העבר שלהם ושימורו במוזיאון ה"טבע", שזה כשלעצמו אירוני מאוד.
ההתגאות בכך שיש חברה בלי עבר או שתוחמת את העבר במוזיאונים אפיינה בעבר גם את החברה הישראלית. הציוני החדש רצה לשים את היהודי הישן במוזיאון או לכלוא אותו ב"ארון הספרים היהודי", העיר העברית נבנתה מאפס ומתעלמת מהמקומות בהם היא בנויה על חורבות העבר. הקוסמופוליטיות התל אביבית, כמו זו של זוטרופוליס מנסה לנתק עצמה מהמתחולל במקומות היותר טבעיים בפריפריה. אך גם כאן יש מקום למבט נוסף על זוטרופוליס שדווקא יש בו נחמה אמיתית: המקום ממנו באה ג'ודי הארנבת, "באניבורוו", נדמה כעיירה דרומית טיפוסית. ההורים שלה הם זוג הטרוסקסואלי שמרן, המגדל המוני צאצאים ומתפרנס מגידול גזר. הם הסמל למה שזוטרופוליס איננה. בעוד העיר הגדולה היא עיר של הזדמנויות ושוויון העיר בה גדלה היא עיר שבה כל אחד יודע את מקומו ומה התפקיד המתאים לו. אבל למעשה אנחנו מגלים כי בעוד בזוטרופוליס ישנו מאמץ קפיטליסטי, דכאני ופסודו-ליברלי ליצור שוויון, בבאניברוו שועלים וארנבים חיים יחד ביחסי גומלין מבלי לכתוב על כך מניפסטים. החיים הפשוטים והשמרניים מהווים לא רק אלטרנטיבה אלא אפילו יתרון על פני החיים בעולם ללא עבר. ההכרה בעבר, שבאה לידי ביטוי בטקס הבית ספרי של ג'ודי הילדה, היא שמאפשרת חיים חדשים ובריאים שבהם טבע, תרבות, מוסר ופרוגרסיביות אמיתית יכולים באמת להתממש.


עד כאן.


-------------------------------------------------------------------------------

נספחים:

על הסיפור המקורי שנדחה:

המאמר שלי ב"הפנקס" על הסרט:
מסרבים להיות משל

אלון רותם כתב על הסרט לבלוג: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/05/14ZOOTOPIA.html

מחשבה קצרה על זוטופיה ושואה:
https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_3.html

על הארט של הסרט ומאחורי הקלעים:
https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2016/04/ZOOTROPILSART.html

סצינת הפתיחה של הסרט "התרסקות" שעוסק בגזענות ודיעות קדומות https://www.youtube.com/watch?v=Mr-vqKH56w8

סצינת המפגש בין השועל שנהיה אנושי לזאב הפראי במר שועל המהולל:https://www.youtube.com/watch?v=ELqdLvz60zA

ביקורת על אובמה. שמשתיק גילויי גזענות ואנטישמיות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4815797,00.html

מאמר של גדי טאוב על תקינות פוליטית והשקר שהיא מעודדת:
http://www.gaditaub.com/hblog/?page_id=934

מאמר על פוסט הומניזם בהאנשת חיות: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4471903

צילום: Alison Buttigieg החיים האמיתיים מול זוטופיה

ג'אזל מפרסמת תיק מעור נמר... ספרי לי עוד על אחווה בין טורף ונטרף.

הארנב והשועל גרסת רוני אורן:

מלך החיות של דיסני:


שני דימויים בהם השוואה מתבקשת בין "שתיקת הכבשים" ל"זוטופיה". ואף מעבר לכך: שני הסרטים עוסקים בשיתוף פעולה בין טורף לנטרפת כדי לפצח פשע וכולל סצנה שבה הגיבורה מפצחת את הקייס כשחבריה חושבים שהוא כבר פוצח.

אפילוג

כשסרט מסתיים משהו בך מרגיש את האמת שלו. גם אם החויה רוויית מניפולציות ישנו קול פנימי שאומר לך מה הסרט הזה בשבילך ומה הוא נתן לך כצופה. במקרה של זוטרופוליס מדובר בסרט שמנסה להחזיק כל כך הרבה חבלים בכל כך הרבה קצוות שגם כאשר חלקם נופלים על הרצפה הוא עדיין ראוי ביותר להחשב אחד הסרטים החשובים של התקופה האחרונה בכלל ושל הרנסנס העכשווי של דיסני בפרט. הבעיה שלי היא שסרטי אנימציה נמדדים קודם כל על פי הדמויות. הן מושא הסיפור, הן הגיבור שלנו. ובמקרה של זוטרופוליס הן לא לגמרי שם. כפי שהרחבתי במאמר אחר ישנו הסבר הגיוני לכך שזוטופיה מאוכלסת בדמויות שמתקשות לחרוג מהיותן ניצבות במשל ועל כך כאמור כתבתי כבר ולא לשם כך מאמר זה נוצר.

מר שועל המהולל וניק ויילד:

בואו נדבר על שועל אחר.גם בסרט "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון יש חיות מואנשות. אבל הן חיות בעולם שלנו ומודעות להשפעה הקשה שיש לבני האדם והשתלטותם על אורח חייהם. מר שועל מתברגן. הוא עובר לגור על עץ, הוא מפסיק להתפרנס מגניבת תרנגולות ומתחיל לכתוב טור לעיתון. הוא מדבר ולובש בגדים אבל הוא עדיין חיה.זו גם הסיבה שבעולם בו אין משמעות לטבע החייתי הוא תוהה תהייה אקזיסטנציאליסטית בנוגע ללמה הוא דווקא שועל ולא ציפור. הרי הכל מואנש במידה שווה. ההתמודדות שלו, כמו של מר סופרעל היא איך להמשיך ולפעול גבר חופשי ופראי המממש את עצמו בחברה בורדנית ומדכאת.
את הסירוס שלו הוא מקבל כפשוט כאשר זנבו המפואר הופך לעניבה מרופטת של צייד. הוא נוצח על ידי האדם אך לא אמר נואש. המאבק שלו על חיותו היא המאבק שלו על גבריותו (נושא שנרמז גם בזוטרופוליס, בין אם במאבק של נשים לתמוך זו בזו, ההשוואה בין גברים לטורפים והסוגים השונים של גברים המוצגים בסרט).
בסוף של "מר שועל המהולל" פוגש השועל בזאב. הזאב הוא הטבע בהתגלמותו. הוא קשוב לעונות הטבע, אינו מדבר ואינו מתלבש. השועל יודע שהוא כבר לא היהי כמו אתו וזאב, כמו אותו מודל גברי אידיאלי ופראי אך הוא מלא רגשי כבוד לאותו סמל. ברגע של אינטימיות הם מרימים יד זה כלפי זה כביטוי לשותפות וההערכה הדדית כמעין ברית סמויה בין הגבר השבור לאיד שלו שהוא גם הסופר אגו שלו. בין גיבור מועדון קרב לבין טיילר דרדן.

מה הכי חסר לי בזוטרופוליס.

אני חושב שמשהו ריגשי חסר לי בסרט הזה והוא להראות לנו את התהליך הפנימי של ההפיכה לחיה. זה משהו שהסרט נמנע ממנו כי הוא מתברר כתוצר של סם, אבל ברובד הפנימי, מבלי להיות שם כשאתה מגלה צדדים חייתיים בך, משהו בסיסי מאוד לא עבר. הדבר הכי קרוב לזה הוא הגילוי היפה של ג'ודי שיש בה גזענות. זהו באמת מעין שיא ריגשי של הסרט. אבל גם שיא מילולי מאוד. היופי בקולנוע זה היכולת להראות ולחוות לא באופן מילולי ושיכלי מושגים מופשטים. הייתי רוצה להכיר יותר את אמט, הלוטרה, לפני שהפך לחיה. זה היה יכול להיות מרכיב ריגשי מרכזי שחסר בסרט.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מכתבי אהבה לרות - משה דיין בעמק הניכור

זהו מאמר אורח של יונתן וסרמן, על תהליך העבודה שלו על "מכתבי אהב לרות" המציג בימים אלו בגלריה "המדרשה".

רותי שלי, סופי שאצא מדעתי. אינך יכולה לשער כמה רוצה הייתי לקבל ממך כל שעתיים מכתב, ושלא לענות כלום. לקרוא ולשתוק, לקרוא ולשתוק. איזה בוז תוקף אותי כשאני כותב את תשובותיי העלובות. לא שמצטער אני על הסגנון או הביטוי הדל, אלא חורה לי שאינן מביעות כלום, אפילו שמץ ממה שאני רוצה לכתוב"-משה דיין, 1937על עבודת הוידאו ״מכתבי אהבה לרות״ \ מאת יונתן וסרמן "מכתבי אהבה לרות" היא עבודת וידאו של האמנית רות פתיר, אמנית וידאו בוגרת בצלאל (2011) וקולומביה (2017). הוידאו הוא סרט אנימציה בן כ-20 דק' המורכב מששה פרקים. כל פרק מבוסס על מכתב אמיתי של משה דיין לאשתו רות ומבוצע כמונולוג. כל פרק מדובב ע"י אחד מחבריה לשעבר של רות (כל פרק מוקדש וקרוי על שם המקריא). הרעיון לעבודה נולד כאשר רות נתקלה בספר"מכתבי אהבה - משה דיין", והוקסמה מהמכתבים. המכתבים מרגשים ומלאי תשוקה אבל גם מציירים מערכת יחסים אלימה, מלאת רגשות ומורכבת. רות החליטה "לנכס לעצמה את המכ…

הולולנד (2013) - פליטים בארצם

"האם הקוסמופוליטיות הישראלית של שכבת העלית מעידה רק על  רוחב אופקים, הכרה בשוויון של כל בני-האדם והזדהות עם אינטרסים כלל-אנושיים עד כדי נכונות לעזור לכל סובל בן כל עם,  או  שמא גם על שאיפה להשתחרר ממחויבות? ומה היא אומרת לגבי סיכויי ההישרדות של ישראל? האם דיבור בעברית ומגורי קבע בארץ מספיקים כדי ליצור הרגשת שייכות ומחויבות לְמה שהציונות מוסיפה לדרוש מהאדם הישראלי? לדעתי, הפיתרון לשאלות המדאיגות האלה הוא  מיזוג הרמוני בין קוסמופוליטיות נאורה וליברלית עם פטריוטיות ישראלית ויהודית.  את המיזוג הזה עלינו לזהות, לעודד, וליצור יותר משעשינו עד כה."
מתוך עידן הציונות, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס


הסרט הולולנד של אורי ומיכל קרנות עוסק בפליטות. אך סוג אחר מזה של משבר הפליטים העכשווי.



מחשבה: בני הזוג הם פליטים, סחופים המגיעים למדינה זרה. אלא שמי שמכיר את היוצרים ואת הנושאים שהם עוסקים בהם יזהה שהפליטות הזו היא פליטות של אדם בארצו וממורשתו. הרמיזות לארץ ישראל, מדינת ישראל והדת היהודית הן אמנם רמוזות אך נוכחות.
הדמויות בסרט חוות ניכור הולך וגובר למקום המוזר שהן הגיעו אליו. כמו שאפרים סידון מתא…

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

להבין קומיקס - בעברית!

להבין קומיקס (בסטימצקי ובשאר החנויות אבל אם אתם חברי הבלוג אולי תקבלו עותק חינם)
סקוט מקלאוד כתב את אחד הספרים החשובים והבהירים ביותר שנוגעים לסטוריטלינג: "להבין קומיקס" שיצא עכשיו בעברית. מקלאוד אמנם התמקד במדיום הקרוב אליו, הקומיקס, אבל דרך המבט המעמיק שלו הוא נוגע בתחומים רבים נוספים והוא רלוונטי לכל יוצר בתחומי האמנויות של סיפור ויזואלי.
טכניקת הכתיבה שלו: לדבר *על* קומיקס *בעזרת* קומיקס. זהו ספר עיון ויזואלי שמאיר את התהליך של יצירת קומיקס ומדגים את הרעיונות שלו בצורה בהירה ועם זאת מעמיקה, ממש כפי שמקלאוד תופס את המדיום אותו בא להציג: אמנות ולא מדיום שטחי.

הנושאים שבהם הוא נוגע הם רבים והכל נעשה בעזרת דמות קומיקס שמסבירה את הרעיונות השונים בזמן שהם מקבלים נוכחות ויזואלית בקומיקס עצמו. הנושאים ודרך הצגתם הפכו לכלי הוראה שימושי למרצי אנימציה וסיפור ואני אחלוק אתכם כמה נקודות שעולות בספריו שאני משתמש בהן בהוראת אנימציה וביצירה:
זמן מקלאוד מסביר מה המשמעות של זמן בקומיקס. לקומיקס אין "זמן" במובן הפשוט, אפשר לקרוא מהר או לאט, להתעכב על פרטים או לרוץ הלאה. מסיבה זו ה…

הפסטיבל הראשון שלי: סיכום פסטיבל קרדיף

הפסטיבל הראשון שלי אני ואלון רותם יצרנו את הסרט הקצר "ניגון" שנה שעברה עם צוות נהדר. הסרט השתתף בכ-35 פסטיבלים עד עכשיו, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. קיוויתי שהוא יתקבל לשטוטגרט\אננסי\זגרב אך הוא לא התקבל אליהם וכשהבנתי שההזדמנויות לטייל איתו בעולם מצטמצמות, קיבלתי את המייל מפסטיבל קרדיף בווילס עם הזמנה להגיע.
ההזמנה היתה מאוד נעימה וחביבה ומשהו בי התחיל לדגדג ולומר "כן" למרות שמעולם לא שמעתי על הפסטיבל קודם לכן. ההצעה לקחת חלק בפאנל שאלות ותשובות עם בן מיטשל מהבלוג המצויין SKWIGLY חיזקה את הרצון להגיע יחד עם סקירת התוכנית של הפסטיבל. תוכנית זו כללה בין השאר פאנלים ושיחות עם יוצרי "אי הכלבים" "אארדמן" וCartoon Saloon האחראים על "שיר הים"ו"המפרנסת". אני טיפוס אימפולסיבי קצת ולמרות שאני לא אוהב להוציא כך סתם מאות דולרים ושמעולם לא טסתי לבדי וזהו הפסטיבל הראשון אליו הלכתי מחוץ לישראל לא בררתי יותר מדי עליו. בדיעבד הסתבר לי שזו שנתו הראשונה של הפסטיבל(!) המחודש לאחר שהיה בתרדמת עד שזכה לנשיקת התעוררות של כמה אנשים מקסימים. במבט …