דלג לתוכן הראשי

האשמת הקורבן: אלף עזאזל, סרט הגמר של שולי תג'ר וגל חקלאי

אלף עזאזל. שולי תג'ר וגל חקלאי, בצלאל 2016.




חיכיתי הרבה עד שהסרט עלה כי מאוד רציתי לכתוב עליו. הוא אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שיש בו גם תוכן וגם צורה שעובדים נהדר יחד. מבחינת הנושא, הסרט הזה מגיע כעשור לאחר סרט הגמר שלי שעוסק באותו טקס ממש בצורה אחרת.
אז קודם כל ראיון קצר עם גל ושולי ולאחריו מחשבותיי על הסרט.

איך הגעתן לרעיון לסרט?
כשחיפשנו רעיון לפרויקט גמר, הדליק אותנו רעיון על בן אדם שמישהו מקלל אותו GO TO HELL ושהוא מחליט באמת ללכת לשם, למקום הפיזי. בשלב הזה זה היה עדין גימיק תלוש. חיפשו מה זה הGO TO HELL המקומי, חקרנו גם על הגהנום ועל גיא בן הנום שנמצא בירושלים. ואז הגענו ל"עזאזל" הר שנמצא במדבר יהודה, ולטקס 'השעיר לעזאזל'. ככל שקראנו יותר ככה ידענו שזה זה.

אמנם שתינו לא מגיעות מבית דתי, אך בעלות הרבה הערכה וסקרנות לדת היהודית. אולי דווקא הגילוי המאוחר והחילוני אפשר לנו להגיע לסיפור הספציפי הזה ולהתייחס לנושא בצורה פתוחה אך ביקורתית.

אז מה הוא בעצם טקס 'השעיר לעזאזל'?

מדובר בטקס מהמסורת היהודית בו הכהן הגדול היה יוצא מירושלים עם עז למדבר יהודה, ומההר היה מגלגל אותה במדרון כדי לטהר את כל החטאים של בני ישראל.
הרעיון התחבר לנו להמון רבדים נוספים שענינו אותנו - כשניסינו למצוא את הדמות שלנו הבנו שמעניין אותנו לספר סיפור על אדם דחוי שהוא חייתי מדי לעיר, אבל אנושי מדי לטבע. שאבנו השראה מהחיים בעיר גדולה, לתחושת חוסר שייכות, אך מצד שני גם חוסר שייכות לטבע. הבסיס לסיפור שלנו היה על אדם שלא מתאים לא לפה ולא לשם, ושבעצם אין לו מקום. יש פה גם את ירושלים מול הטבע של מדבר יהודה, גם עז שהיא חיה עם משמעויות שמתקשרות לטורף ונטרף, ללהיות חלק מהעדר או מחוץ לעדר.
וככה נולד בן, צעיר חילוני ירושלמי - הוא האנטי גיבור, אותו שעיר לעזאזל שמחליט ללכת לעזאזל בעצמו. מסתבך בקטטות עקב שתיה מרובה ובדרך כלל מפסיד. לא אכפת לו מכלום, והסובבים אותו מתוסכלים ממנו ודוחים אותו.

תוכלו לשתף קצת על תהליכי העבודה?
הסיפור מתרחש במקומות שאנחנו מסתובבות בהם יומיום, יצאנו בלילה עם מצלמה לאסוף גם רעיונות וגם רפרנסים לרקעים: כמו מדרחוב בן יהודה, אפילו ההומלס מבוסס על דמות אמתית - גם המיקום האמתי שלו על רחוב יפו הוא אותו מיקום בסרט שלנו
בכל תהליך העבודה עבדנו יחד, פיסית באותו מקום, זה נתן לנו אפשרות להיות שם ולתת פידבק אחת לשניה על כל דבר שעשינו. אפשר לומר שכך אנחנו עובדות על כל פרויקט, אם מישהי מאיתנו עיצבה דמות, השניה משנה ומשפרת אותה, כמו כן עם רקעים, קומפוזיציות, סטוריבורד ואנימציה. אין דבר שאחת מאיתנו עשתה לגמרי לבדה. (גילוי נאות - גם את הטקסט הזה מישהי התחילה והשניה ערכה)

קיבלנו הנחיה וליווי מקצועי מהמנחים שלנו בבצלאל, ובנוסף נעזרנו בחבורת אנשים מדהימים בלעדיהם לא היינו מצליחות לסיים את הסרט לבד - בעיקר לקלין של האנימציה וצביעה. באופן כללי אנימציה לא עושים לבד! זה לא כיף.

איך פיתחתן את הארט לסרט?
כשהתבוננו בתמונות שצילמנו שמנו לב שיש הרבה צללים וקונטרסטים - זו פחות ירושלים של זהב ויותר ירושלים של חיי לילה, לכלוך ואפלה.
הסרט שלנו נגמר בים המלח, שנמצא לא רחוק מהצוק בו נערך הטקס גם במציאות. זה אולי נחשב למקום הכי נמוך בעולם, אבל בן מבחינה רוחנית נמצא במקום הגבוה ביותר, לכן האווירה מנוגדת לירושלים, אווירה רגועה וצבעים פסטליים.
מבחינת עצוב דמויות - היה חשוב לנו שבן יראה ישראלי, לכן קצת שינינו אותו מהעיצוב הקודם (הוא אפילו נועל נעלי בלנסטון) ויש לו צוואר ארוך שמזכיר חיה.

באיזו טכניקה עבדתן?
עבדנו בתכנת טיויפיינט באנימציה קלאסית רוב הזמן. אך היו מקומות ששילבנו טכניקות נוספות, נגיד הרכב שבן נוסע עליו בנוי בפלאש וזה עזר לנו לעשות תנועות יותר מדויקות בפחות זמן.
מבחינת סטוריבורד ואנימטיק - תמיד השתדלנו, מפאת חוסר הזמן שבפרויקט גמר, לפתור את הקומפוזיציות ואף את התאורה כבר בשלב הסטוריבורד. אין הבדלים גדולים מדי בין הקומפוזיציות בסטוריבורד לבין הפריים הסופי. זה גם חסך זמן וגם לא גרם לבעיות קונטיניוטי כשהגענו לשלב האנימציה.

תוכלו לספר על החיים של אחרי בצלאל?
הסרט עשה סיבוב פסטיבלים בעולם ואפילו זכה בפרס על עיצוב Animation Block Party בניו יורק.
מיד עם סיום הלימודים גויסנו לצוות של הסרט "אגדת המלך שלמה" מאת חנן קמינסקי. במקביל התחלנו לעבוד יחד באופן עצמאי ועשינו מספר פרסומות וסרטונים למטרות שונות. בנוסף יצרנו את האנימציה לסרט הקצר 'אמריקה' מאת נדב ארבל שנמצא כרגע בסיבוב פסטיבלים.
אפשר לראות את העבודות שלנו באתר:
www.retta-animation.com

עמוד הפיסבוק שלנו:
https://www.facebook.com/retta.animation



האשמת הקורבן

הסרט אלף עזאזל מתבסס על המיתוס מאחורי הקורבן לעזאזל של יום כיפור. שלא כמו קורבנות רגילים שמוקרבים לאל, קורבן זה מוקרב לשטן לכאורה. הוא מושלך מצוק גבוהה היורד אל ים המלח עד שנעשה איברים איברים. הקורבן הזה מייצג את האקס-טריטוריה המובהקת. את המקום אליו הטקס הדתי לא מגיע, את קו הגבול שעד אליו מגיעה האלוקות. הקורבן הזה הוא מחוץ לתחום, מחוץ לחברה והוא למעשה מעין אנטי-טקס שנועד להרגיע את הרע ואת מה שאין לו מקום. הסרט יוצר הקבלה בין הקורבן התנ"כי של יום כיפור לדימוי של אדם שהוא שעיר לעזאזל של החברה, הנזרק ונבעט מכל מקום אל מחוץ לתחום החברתי.

הסרט מאתגר אותנו כצופים לא רק בגלל שהגיבור הוא אנטי גיבור אלא בגלל שהוא באמת מניאק. הוא מקרבן שמתקרבן. אנחנו שומעים את הסיפור שלו ומלווים אותו במסעו אבל מזדהים עם החברה שבועטת בו לכל הרוחות. נקודת המבט של הגיבור לא מייפה אותו ולא מעוררת יותר מדי אמפטיה אלא דווקא את חוש הביקורת שלנו כלפיו. בדרך זו אנחנו מלווים אותו בתור מי שהוא, אדם שצריך לצאת מהתחום החברתי ולא מתכחש לייעוד שלו.

כשאנו באים לבחון את הרלוונטיות של השיח הקורבני אנו זוכים כאן אפשרות במבט שונה. המושג "קורבן" תופס חלק גדול בשיח העכשווי כחלק מנסיון שיטתי לצייר את החברה כפוגענית ודכאנית באופן מהותי ואת המיעוטים ואלו שלא מצאו בה מקום כקורבנות והדוגמאות לכך רבות משיח של "אוכלוסיות מוחלשות" ועד "החלש הוא הצודק". החלוקה הדיכוטומית של מקרבנים וקורבנות יחד עם האדרת הקורבן יצרה מרוץ שבו להיות קורבן הוא מעמד ראוי ואף רצוי כשלנגדו עומדים נציגי החברה המקרבנת. אך בעוד הקורבן הפך לעמדה מטהרת שנותנת נקודות זכות, התמונה העולה מהסרט היא מורכבת יותר. הסרט ביקורתי כלפי דמות הקורבן. הוא בצדק זוכה ליחס של גינוי ודחיה מהחברה שמציירת לאט לאט את הגבול שממנו הוא מורחק.

הקורבן לעזאזל כאמור הוא קרבן מיוחד המסמל את מה שמחוץ לסדר ולטוב, מחוץ לטקס החברתי הקדוש. אך גם להיות מחוץ לטקס זה חלק מהטקס. כך בסוף המסע הגיבור זוכה למעין גאולה פרטית, לנירוונה. להיות מורחק מהחברה היא זכות. היא מביאה איתה שלווה וטוהר. כיצד זה מתאפשר? כי הסדר החברתי הוא צורך של הכאוס עצמו. היציאה החוצה מטהרת. הקבלה של היותך שונה. להיות קורבן מקבל פה הבט חיובי של מערכת יחסים מיוחדת עם החברה. להיות מוקע, "לצאת בחוץ" כשלעצמו היא אופציה לגיטימית. זה מזכיר לי את דוני דארקו מסביר שילדים ששורפים כסף פשוט רוצים לראות מה יקרה. וכך כמובן גם  הג'וקר של באטמן ששורף כסף. כאוס ללא סדר הוא חסר משמעות בפני עצמו.

ביום הכיפורים אנו מתירים "להתפלל עם העבריינים".פותחים את שערי בית הכנסת לפושעים ומזידים. אך עזאזל, האופציה לצאת אל המדבר מהחברה, קיימת ועומדת. להיות קורבן לא כדי להאשים אלא כדי לשאת על גבך את חוסר היכולת של החברה להכיל הכל.
גם זה תיקון.

רקע תרבותי

כפי שציינתי גם סרט הגמר שלי ("עזאזל" (2006) עליו כתבתי כאן) עסק גם הוא בקורבן יום הכיפורים. אני שאבתי דימויים רבים מתוך מיתוסים יהודיים וטקסים, שהיו לי חלק מהשפה הטבעית. כשהצגתי את הסרט בהגשת הגמר לא רק שהתברר לי שהדימויים האלו אינם מוכרים לרבים מהצופים אלא שהם גם אינם קריאים בשל כך.
מרצה אחד טען שאני מתנשא עליו, אחר אמר שחשב שבבית המקדש הקריבו קורבנות אדם וסטודנט שהיה בקהל העיר שהייתי צריך להסביר את את העולם שבראתי. אני ניסיתי להסביר שלא בראתי כלום. שאלו הם מיתוסים קדומים...

במבט לאחור הסרט שלי לא מתקשר גם לאנשים דתיים אבל השאלה בעודה עומדת: מהו הבסיס התרבותי ממנו אנו יונקים שמייצר שפה שניתן לשחק בה. כאשר ביאליק הכניס ארמזים מדרשיים לתוך שיריו הוא לא ניסה להתחכם אלא השתמש בעולם הדימויים שהרכיב את עולמו הפנימי הרוחני האישי. הלב השומם שתאר הדהד את שוממותו של בית המקדש. וביאליק ידע, ולכן אצר את "ספר האגדה", שיש לשמר מיתוסים אלו על מנת שימשיכו להוות קרקע פוריה לעולם התרבותי המתחדש בראשית הציונות. המתח הזה לגבי דימויים אינו קישוט. פעמים שהוא מהווה חוצץ בהבנה של השיח הדתי בעיני החילוני ולהפך. פעמים שהפרשנות היא שגויה (כמו הזעזוע מריקוד מפכ"ל המשטרה עם ספר תורה או מכתבו המשובץ בדימויים דתיים של תת-אלוף עופר וינטר) ולפעמים דווקא המיתוס מתגלה בפנים חדשות שהמצוטט לא מודע אליהן. 

בשורה התחתונה, בין אם נרצה ובין אם לא, המיתוסים האלו והשפה העברית שספוגה בהם בעל כורחה הם הקרקע עליה אנחנו עומדים וממנה אנו יונקים ביצירתנו גם אם לא במודע. המיתוסים האדירים בוקעים מתוך האדמה שלא באמת יודעת רגילות וסתמיות מהן.
ללא מודעות לכוחות אלו אנו נותרים פסיביים ומשתאים, נותנים לשפה ולמיתוס לעצב אותנו ועל הדרך לגרום לאי הבנות ולפערים תרבותיים הולכים וגדלים. הדרת השפה הדתית מחיינו לא באמת משתיקה את הכוחות הללו אלא להפך, הופכת אותם לגדולים ומאיימים יותר. הקרקע התרבותית היא נכס וההכרות עימה אינה כובלת אותנו לעבר אלא מאפשרת לעתיד להשמיע קולו.
זה לא רק כדי להיות "עם הספר", אלא כדי לברר ביני לבין עצמי מה "מיתי" בשבילי. מה נוגע בך בעומקים שמעבר לשכל: האם זו תיבת פנדורה? האם סרט רוסי ששמו "לויתן" ומצוטט מאיוב? האם מערת אפלטון? מהי יצירה ישראלית בעיניך ומהי בורות.

ארט ותהליכי עבודה על אלף עזאזל:






מכתב של גרשום שלום "הצהרת אמונים לשפה שלנו" בו הוא מתאר את עצמתה המיתי של השפה העברית:
אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה"וולאפיק" הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל"חילון" אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.
וידאו ארט של פורת סולומון, אמן דתי וחבר, שאני רואה בו ריקוד על תקרת הזכוכית. הגבול אליו דתיים יכולים להגיע בשיח מחולן.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)