שני אירועים משמעותיים השנה נגעו במצב האנימציה המסחרית הנוכחי: מלך האריות 2019 וספיידרמן אל מימד העכביש.
בעוד ספיידרמן היה סרט מקורי (גם אם מבבוסס על פרנצ'ייז קיים) ששילב בחכמה ארט מסוגנן שמשלב בין תלת מימד ודו מימד, אנימציה מבריקה וסיפור עשיר, מלך האריות היה ההפך מכל אלה: אנימציה היפר ראליסטית, בימוי שמחקה אחד לאחד את הסרט המקורי והמנעות כמעט מוחלטת מחידוש.
הדיון בנוגע לסרטים אולי מתחיל במראה החיצוני והטכני אבל משם מתפתח לתחומים נוספים. למשל, דיסני הציגו את הסרט מלך האריות כ"לייב אקשן" אף על פי שאין בו קמצוץ של צילום חי. כולו אנימציה. בכך הם חשפו את הקושי לסמן את גבולות הגזרה של האנימציה בימינו כשכל סרט מצולם מכיל מניפולציות מחשב ומצד שני סרטי אנימציה נראים ראליסטים מתמיד. בנוסף שני הסרטים עסקו בצורה מודעת לתחושת המיחזור. הסרט ספיידרוורס (כפי שכתבתי באריכות כאן) מתייחס לעולם שמנהל דיאלוג עם מיתוס שאבד. ספיידרמן החדש מודע לכך שהוא מהדהד את קיומו של ספיידרמן "מקורי" אחר וכך גם חבריו אנשי העכביש מהמימדים האחרים. זאת בעוד דיסני נראים ככאלו שמתחפרים באוצרות העבר שלהם כשהם משנים את הצורה אך לא את התוכן (פרט למקרים חריגים ולמקומות בהם צריך התאמה של תקינות פוליטית).
אך השאלה המשמעותית ביותר שבאה לידי ביטוי במאמרים המצורפים פה למטה היא מה הטעם באנימציה. מלך האריות אינו רק סרט ראליסטי מאוד אלא כזה שמתעלם לחלוטין מאחד היתרונות הגדולים של השימוש באנימציה: הבעת רגש והזדהות עם דמויות מונפשות. הסרט "מלך האריות" המקורי מציג דמויות מסוגננות שמסוגלות למנעד רגשי עצום. לעומת זאת, אריות אמיתיים, עם עיניים קטנות ופיות הנמצאים בהבעה אחידה וקבועה, גורמים לסרט לספר את אותו הסיפור מבחינת רצף התרחשויות אך ללא היכולת להתחבר רגשית באותה מידה שהיה אפשר בעבר. כך גם מבחינת עיצוב: סרטי אנימציה מסוגננים יכולים להעצים רגש אסתטי על ידי מניפולציה יצירתית על צבע, טקסטורה, קומפוזיציה וכל המרכיבים של דימוי. אנימציה ראליסטית לעומת זאת עושה שימוש מצומצם מאוד ביכולות הביטוי האלו. לכן פעמים רבות היא לא מכונה אנימציה אלא "אנימציית אפקטים", "Visual FX".
ולסיום אחת השאלות שמטרידות אותי גם אם אולי זה יישמע מוזר: פעם יכולנו לראות "נשיונל ג'אוגרפיק" ולכאוב את אובדנן של חיות בר מן העולם. כיום ייצוג ראליסטי מהווה תחליף סינטטי למפגש עם "הטבע" ובמקום מסויים, כך אני מרגיש, עלול לפגוע במאבק להצלת בעלי החיים. אם החיות קיימות במסכים שלנו והן גם שרות ומדברות, אולי נשכח שהן נעלמות במציאות. אולי כבר אכפת לנו פחות.
בעוד ספיידרמן היה סרט מקורי (גם אם מבבוסס על פרנצ'ייז קיים) ששילב בחכמה ארט מסוגנן שמשלב בין תלת מימד ודו מימד, אנימציה מבריקה וסיפור עשיר, מלך האריות היה ההפך מכל אלה: אנימציה היפר ראליסטית, בימוי שמחקה אחד לאחד את הסרט המקורי והמנעות כמעט מוחלטת מחידוש.
הדיון בנוגע לסרטים אולי מתחיל במראה החיצוני והטכני אבל משם מתפתח לתחומים נוספים. למשל, דיסני הציגו את הסרט מלך האריות כ"לייב אקשן" אף על פי שאין בו קמצוץ של צילום חי. כולו אנימציה. בכך הם חשפו את הקושי לסמן את גבולות הגזרה של האנימציה בימינו כשכל סרט מצולם מכיל מניפולציות מחשב ומצד שני סרטי אנימציה נראים ראליסטים מתמיד. בנוסף שני הסרטים עסקו בצורה מודעת לתחושת המיחזור. הסרט ספיידרוורס (כפי שכתבתי באריכות כאן) מתייחס לעולם שמנהל דיאלוג עם מיתוס שאבד. ספיידרמן החדש מודע לכך שהוא מהדהד את קיומו של ספיידרמן "מקורי" אחר וכך גם חבריו אנשי העכביש מהמימדים האחרים. זאת בעוד דיסני נראים ככאלו שמתחפרים באוצרות העבר שלהם כשהם משנים את הצורה אך לא את התוכן (פרט למקרים חריגים ולמקומות בהם צריך התאמה של תקינות פוליטית).
אך השאלה המשמעותית ביותר שבאה לידי ביטוי במאמרים המצורפים פה למטה היא מה הטעם באנימציה. מלך האריות אינו רק סרט ראליסטי מאוד אלא כזה שמתעלם לחלוטין מאחד היתרונות הגדולים של השימוש באנימציה: הבעת רגש והזדהות עם דמויות מונפשות. הסרט "מלך האריות" המקורי מציג דמויות מסוגננות שמסוגלות למנעד רגשי עצום. לעומת זאת, אריות אמיתיים, עם עיניים קטנות ופיות הנמצאים בהבעה אחידה וקבועה, גורמים לסרט לספר את אותו הסיפור מבחינת רצף התרחשויות אך ללא היכולת להתחבר רגשית באותה מידה שהיה אפשר בעבר. כך גם מבחינת עיצוב: סרטי אנימציה מסוגננים יכולים להעצים רגש אסתטי על ידי מניפולציה יצירתית על צבע, טקסטורה, קומפוזיציה וכל המרכיבים של דימוי. אנימציה ראליסטית לעומת זאת עושה שימוש מצומצם מאוד ביכולות הביטוי האלו. לכן פעמים רבות היא לא מכונה אנימציה אלא "אנימציית אפקטים", "Visual FX".
ולסיום אחת השאלות שמטרידות אותי גם אם אולי זה יישמע מוזר: פעם יכולנו לראות "נשיונל ג'אוגרפיק" ולכאוב את אובדנן של חיות בר מן העולם. כיום ייצוג ראליסטי מהווה תחליף סינטטי למפגש עם "הטבע" ובמקום מסויים, כך אני מרגיש, עלול לפגוע במאבק להצלת בעלי החיים. אם החיות קיימות במסכים שלנו והן גם שרות ומדברות, אולי נשכח שהן נעלמות במציאות. אולי כבר אכפת לנו פחות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה