לצאת מהקיפאון הפוליטי: על "לשבור את הקרח 2". מאמר של אברהם סתיו

מאמר של אברהם סתיו שפורסם בYNET יהדות. ואחריו כמה הערות שלי על המאמר והסרט. מכיל ספוילרים.

מהאישי לפוליטי ב"לשבור את הקרח 2"



את מה שהסרט הראשון של פרוזן עשה לאישי, עושה הסרט השני לפוליטי.

הסרט הראשון של פרוזן עוסק בשאלה: מה עושים כשהמסגרות והקודים החיצוניים לא מסוגלים להכיל את הכוחות הפנימיים שלי? ואנחנו מלווים את אלזה בתהליך שהיא עוברת עם הכוחות שלה, בתנועה מהדחקה וכליאה (conceal don't feel) להתפרצות חסרת-גבולות והרסנית (let it go) שמסתיימת במציאה של שביל הזהב, בין אהבה לשנאה, בין קור לחום, בין זהירות לפחד.

בסרט השני, שלוש שנים אחרי, אלזה כבר מצאה את האיזון הפנימי שלה. השליטה שלה בכוחותיה קרובה לשלימות. ובכלל, החיים שלה טובים (אף שאין בהם שום רמז לזוגיות, מה שלא עתיד להשתנות במהלך הסרט השני, אבל לא נראה שזה מפריע לה במיוחד. בכלל, זוגיות, וזוגיות ממוסדת בפרט, היא סוג של מטרד בסרטי פרוזן).

המבחן שאלזה ניצבת לפניו בסרט השני הוא היכולת שלה להתמודד עם קולות שמגיעים מבחוץ. שיר הנושא של הסרט, "into the unknown", מתאר את ההתלבטות אם להקשיב לקולות המוזרים שאלזה שומעת, ולתת להם לערער פעם נוספת את כל מה שנבנה כאן בעמל רב, או להישאר במקום החמים והבטוח שבתוך הארמון. ובדיוק כמו בסרט הקודם, פרוזן קובע שהשתקה היא לא אפשרות, ובמקום אל תוך עצמה אלזה צועדת הפעם מחוצה לה, אל קולות שמהדהדים נקודות לא-פתורות מן העבר הרחוק (וכפי שמתברר, גם הם בעצם מגיעים משכבות פנימיות יותר, לא-מודעות, בתוכה).

ארנדל על בית קברות אינדיאני

בנקודה הזו הסרט מתחיל להיות פוליטי (והטור הזה מתחיל להתמלא בספוילרים, אז הישמרו), ואלזה, נצר לשושלת של האדם הלבן הכובש, פוגשת את העוול שעוללו אבות אבותיה לשבטי הילידים. אמא שלה הזהירה אותה לא ללכת עמוק מדי עם נהר האמת, כדי שלא תטבע, אבל בחשיפה של האמת יש משהו ממכר. זה לא דבר שאפשר להפסיק באמצע. אלזה חושפת עוד ועוד רבדים של העוול העמוק הזה, עד שהוא משתק ומקפיא אותה. כי יש אמת שאי אפשר עוד להמשיך לקיים איתה חיים.

וכשאלזה משתתקת, אנה נכנס לפעולה, ומיישמת את דבריו של הטרול החכם, בן דמותם יודעת-הכל של דמבלדור וגאנדאלף האפור, מתחילת הסרט: אין עתיד לממלכת ארנדל, קובע הטרול, אם לא תצא לאור האמת העתיקה ויתוקן העיוות ההיסטורי.

ומה עושים כשאין עתיד? התשובה של הטרול היא: "את הדבר הנכון הבא". והתשובה הזו מלווה את אנה לכל אורך הסרט, עד כדי כך שהיא מקדישה לה את שיר הסולו שלה, "the next right thing" (שנשמע, אגב, יותר כמו חלק מן המחזמר 'עלובי החיים' מאשר שיר בסרט ילדים מוזיקלי). כתוצאה מן השיר מחליטה אנה ללכת בעקבות האמת שגילתה אלזה, ולהחריב למעשה את ממלכת ארנדל עד היסוד. אנה משכנעת את שותפיה לדרך, והם ממוטטים יחד את הסכר שנבנה בעוולה ומביאים על הממלכה כיליון חרוץ (שנמנע כמובן בדרך נס ברגע האחרון – אחרי הכל זה סרט של דיסני).

ובעצם, השאלה שפרוזן 2 שואל אותנו היא: כיצד אפשר לחיות בבתים ששוכנים על חורבות של שטחי-ציד אינידאניים או כפרים ערביים? או לחלופין: איך אפשר להיות חלק מתרבות שנבנתה על שעבוד של שחורים, הפלייה של נשים וניצול של עניים?
והתשובה של אנה ואלזה היא שעלינו להיות מוכנים להחריב את העולם הישן עד היסוד. להביא עליו מבול. שאי אפשר באמת לנהל כאן חיים נורמליים, אי אפשר לדמיין עתיד, בלי שעוקרים מן השורש כל זכר לעוולות מן העבר. ולא כי יש לנו תכנית ברורה איך לבנות את העולם מחדש, אלא פשוט כי זה הדבר הנכון הבא.

בדיון המשפחתי המסורתי בסוף הסרט, נזרק לחלל האוויר המושג "תקנת השבים". אותו דין תלמודי שקובע שאם אדם גזל קורת-עץ ובנה איתה בית, הוא לא חייב לפרק את הבית כולו על מנת להשיב את הקורה, אלא לעשות כמיטב יכלתו כדי לשפות את הנגזל בגבולות המציאות הנוכחית. כשאלוהים ברא את העולם, כך לפי המדרש, הוא קבר את האמת עמוק באדמה, ובמקומה בנה את עולמו על השלום. העולם שבו אנו חיים הוא לא עולם של אמת מוחלטת, אלא של חתירה מתמדת לפיוס ופשרה, לטוב משותף ולצדק מאחה. לכן מותר גם לשנות מן האמת (במילים פשוטות: לשקר), מפני השלום. ולא, לא צריך להשתיק את הקולות מן העבר, אבל גם לא לשקוע בתוכם ולתת להם להשתלט כליל על ההווה ולשאוב את כל היופי והטוב שבו.

זה לא סתם שלאלזה אין ילדים, שאין לה שום רצון להקים משפחה. שמועות עיקשות, שקיבלו רוח גבית מהמדובבת של אלזה, אידינה מנזל, טוענות שאלזה היא לסבית. זה לא נכון. לסבית היא מי שמשתוקקת לזוגיות, גם אם מדובר בזוגיות שאיננה בין גבר לאישה. אלזה היא לא לסבית. היא א-סקסואלית. זה לא מעניין אותה בכלל (kisses won't save the forest). שזו תופעה חדשה יותר, והרבה יותר מאתגרת.

עצוב לי על אלזה. ההרפתקה שעברה אלזה בסרט הקודם חיברה אותה אל אנה, אחותה, ובתחילת הסרט השני אנחנו מוצאים אותן ישנות יחד אחרי שנים רבות כל כך שדלת חדר השינה הייתה סגורה. אבל בסוף הסרט השני, בזמן שאנה מוצאת לה חבר-לחיים, אלזה דווקא נודדת אל היער, אל הביצה המקומית, מגיעה רק לבקר לפעמים בסעודות ליל שבת אצל אנה וכריסטוף, מתבדחת קצת עם אולאף, וחוזרת אל העולם הטהור והיפה והקר כל-כך שבמעבה היער. לחיים של הרמוניה עם איתני הטבע ובדידות אנושית מזהרת.

אחות בונה, אחות הורסת

עצוב לי על אלזה, אבל זה מי שהיא. Life never bothered her anyway. יש בעולם מקום גם לאנשי קצה, לבן-עזאי שנפשו חשקה בתורה ואיננו מסוגל לישא אישה; לרבי-שמעון-בר-יוחאי של קרח, שמקפיא את החיים כולם בקור מצמית מתוך תביעה לאמת מוחלטת. או אם נחפש קרוב יותר, מבחינה גאוגרפית, יש תפקיד בעולם לנוקשות התובענית, המקפיאה, של גרטה תונברג. ואולי נכון לה לשוב אל המקום שממנו הגיעה אמא שלה, לצאת קצת מן החיים האורבניים שנכפו עליה, ואולי לשוב אלינו בעתיד, שלמה ומפויסת יותר.

לכן אני רוצה לפנות דווקא אל אנה. אנה שיודעת לחיות את החיים ולשמוח בהם, אבל האמת המסנוורת של אלזה מסמאת אותה. לפנות אל אנה ולומר לה שזה לא נכון שאין לנו עתיד. תסתכלי סוף סוף בעיניים של כריסטוף, במקום להתמכר ליחסים עם איש שלג שמשנה את צורתו כל הזמן ומקדיש את חייו לשאלות פילוסופיות שהוא עצמו אינו מבין. תסתכלי בעיניים של כריסטוף, של הילדים והילדות בממלכה, ותדעי שיש לנו עתיד, ויותר בסיסי מזה: תביני שיש לנו הווה. הווה ששווה לשמור עליו, גם אם בדרך עשינו אי אלו שגיאות. שגיאות חמורות אפילו.

השאלה שאותה שואל אולאף בתחילת הסרט היא שאלתו של קהלת: מה נותר יציב בעולם שכל הזמן משתנה? והתשובה שאותה הוא נותן, רגע לפני שהוא נמס כמיטב המסורת של סרטי פרוזן, היא התשובה הצפויה: אהבה. אבל זו לא התשובה המלאה. כי גם האהבה סופה שהיא מתפוגגת, אם לא בהיעדר האהוב אזי בהיעדר האוהב. מה שנותר יציב ותמידי, גם אם לא בלתי משתנה; מה שבאמת שווה לתת הכל למענו; הוא פרי האהבה, דהיינו החיים עצמם.

יש מקום בעולם לאנשי קצה. אנחנו זקוקים לטוטאליות שלהם על מנת שלא לשקוע בחיי נוחות בינוניים. אבל הם לא המודל שלנו. גאולת העולם לא מהם היא תבוא. כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים הוא חייב להיות נשוי, הוא חייב להיות מחובר אל העולם הממשי, לדעת להחליף חיתול, לצחוק מפרצוף משעשע של ילד; אחרת תצא מן המפגש עם הקודש אש חסרת מעצורים שתכלה אותו ואת העולם כולו, כמו את נדב ואביהוא אשר בנים לא היו להם. כי זו היכולת לדעת שחטאנו, לדעת שנמשיך לחטוא, ולמרות זאת יש ערך לחיים שלנו, לכך שאנחנו רוצים ומשתדלים לתקן, שמאפשרת את ההכלה והחמלה של יום הכיפורים. זו שבלעדיה באמת לא יהיה לנו עתיד.

*פורסם ב-ynet יהדות.

*************************************

הערותיי על הסרט:

1. הרעיון של חמשת היסודות הוא מוכר גם בתרבות פופולרית. בקפטן פלאנט ראינו טבעות שמייצגות יסודות של אש, מים, אויר, אדמה ולב. ב"אלמנט החמישי" מתגלה לנו שהאלמנט החמישי הוא אהבה (או אנושיות) וגם באווטאר מתגלה יסוד חמישי (אם כי הוא מתכת). בכל אופן אלזה שנכנסת למשבצת של האלמנט החמישי נכנסת למקום שאינו שלה. היסוד שהיא מייצגת אינו חיצוני לטבע אלא דווקא חלק ממנו. היא קרח ובכך הרכיבה שלה על גב סוס עשוי מים היא טבעית. אנה לעומת זאת היא כל מה שמייצג תרבות אנושית: מחיבתה לבגדים, טקסים, עירוניות וחברה אנושית. כך גם נוצר המהלך ההפוך שמתאר הרב סתיו: דווקא אנה כשהיא מזהה את העוול מאחורי האנושי (בין אם זה השמדת כדור הארץ או כיבוש או פריבלגיה לבנה, יו ניים איט) היא הופכת בבת אחת לאויב של האנושי. היא מוכנה להחריב הכל עד ליסוד כשמי שעוצר את ההשמדה זה דווקא אלזה שמצאה את מקומה ב"טבעי".




2. הקסום הוא טבעי. הרעיון שקסם מחובר לטבע יותר מהמעשה האנושי\מלאכותי\תעשייתי יש לו גם מקורות קדומים. טולקין כבר כתב שקשה למצוא פיות בעמודי חשמל. עם זאת, מדובר גם בקלישאה בעייתית שמזהה פרימיטיביות עם טבעיות. אמנם אין אינדיאנים בסרט אבל כל הגישה של "אנשים טבעיים שמחוברים לכוחות הטבע" היא הטענה מספר אחת נגד האדם הלבן הכובש ב"פוקהונטס" למשל אך גם בסרטים אחרים כמו "יער האזמרגד". מה ששונה פה זה ההצגה הילדותית של הטבע. למה שאויר יהיה אישה? למה שאש תהיה לטאה ולמה אדמה מיוצגת על ידי אנשי אבן ענקיים? אני יכול למצוא תירוץ לכל אחד מהם ועדיין יש פה צמצום כמעט פגאני של כוחות אדירים ומופשטים של הטבע. אם אש היא לטאה אז הטבע אינו קסום ומופלא אלא להפך: נשלט. הטבע הוא חיית מחמד. מה שמזכיר לי מאוד את מה שקרה לדרקונים ב"הדרקון הראשון שלי": מיצור מסתורי קיבלנו חיה חמודה שעם קצת אילוף ניתנת לשליטה.



3.
המים זוכרים. בחיי שבמהלך הצפיה לא הבנתי מה אולף רוצה מחיי. הוא איש שלג שעסוק בשאלות על התבגרות כאילו והוא בן 16 מחוצ'קן. אבל מודה שעם קריאה של כמה ניתוחים ושיחות התחברתי יותר לרעיון. הסרט מדבר על שינוי והמשכיות. מעבר ממצב צבירה למצב צבירה. אלזה היא קרח, הסוס הוא מים ובעצם הם אותו דבר. אלזה למעשה מתחברת לצד המימי שבה כמו שאמא שלה שרה: "הכל נמצא בנהר". אם אלזה לקחה את הסרט הראשון כדי לקבל את הקרח שבה, בסרט השני היא מוצאת את יסוד המים שבה שזה דורש ממנהה "לשחרר, לעזוב" במובן אחר. וכאן גם הדמויות האחרות שואלות את עצמן מה נשאר כשמשתנים. והתשובה של אנה: יש דברים שלא משתנים. או במילים אחרות "אני נשאר אני" או "המים תמיד זוכרים". ישנו יסוד שהוא עמוק יותר מחומר והוא הזיכרון, החיבור ליסוד הקבוע שבעצמך.


4. אז איפה הבעיה בזה? הו! שאת שיר האהבה שלה אנה שרה לאולף. במה היא בטוחה שלא ישתנה? באהבה שלה לאולף! ואיפה כריסטוף? הוא ממש לא בטוח שדברים לא משתנים. הוא לא מבין לאן אנה הולכת בלעדיו. במובן מסויים הסאבטקסט הקווירי של הסרט יוצר כמה סיטואציות מאוד מלאכותיות בסרט. הסאבטקסט הזה בחלקו מאולץ בנסיון להפוך את אלזה לאייקון להט"בי מבלי שתצא מהארון במפורש. כשהגיבורים מגיעים לארץ "הטבעית" כל אחד מוצא לעצמו פרטנר, דות חדשה מאותו המין שלא ממש ברור מה טיב החיבור בינהם באותו זמן.וכריסטוף באותו שלב כבר לגמרי אבוד ביער. לא רק שהוא חסר ודאות לגבי עתידו עם אנה אלא שהוא גם מסורס לחלוטין מיכולת לקבל החלטות או לפעול בעולם. גם הסצנה בה רואים את כולם גרים יחד בטירה היא מטרידה. כריסטוף לבוש בחלוק אדום בזמן שאנה ישנה עם אחותה. אני מבין למה אין מין בסרט של דיסני אבל כזה חוסר בסקס אפיל לא ראיתי אפילו בדמבו. זה כאילו כל הכוחות עובדים על ריקון של כריסטוף מהגבריות הרעילה שלו ונראה שזה הצליח.

The four elements, represented in a vision Elsa has during her

5. כשהנהר קופא. הרעיון של החיבור לזיכרון וההתמודדות איתו כיציאה מהקפאה הוא יפה אבל מה עם אותה ממלכה רחוקה? באיזה מובן היא קפאה לשלושים שנה? אנשים פשוט היו תקועים ביער 30 שנה בלי לאבד את שפיותם? לא זכור לי שיש ילדים בממלכה הזו. היא כל כך מטרידה בעיקר כשחושבים על זה שהיו תקועים שם שתי קבוצות יריבות שנותרו באותו מצב מסוכסך במשך שנים מבלי להחליף בגדים אפילו. זה כל כך דפוק. ואולי כל זה בעצם בא להכין אותנו לסרט השלישי. אם הטבעי אינו טבעי והמלאכותי אינו מלאכותי אולי צריך איחוד מחודש שאין בו רומנטיקה מסרסת של הטבעי ומצד שני אין בו מלאכותיות קיטשית ומתקתקה כפי שאנה ייצגה בסרט הראשון. מבחינתתי זה אומר שאנחנו בעצם צריכים עוד להכיר את כריסטוף לעומק. וכשחושבים על זה... הסרט הראשון התחיל בכלל ממנו. והמסע שלו להפשיר את הלב של אנה עוד לא נגמר. וכשחושבים על זה עוד לעומק: בעצם מי שיש לה לב של קרח זו לא אלזה. הלב של אנה הוא שקפוא.



6. המים זוכרים וגם אולף זוכר את הסרט הראשון.


תגובות