Como y porque se ha esfumado Don Jose
הסרט העצמאי החדש של משה בן אברהם הוא טריפ נפלא והזוי לא רק בגלל הסיפור שלו אלא בעיקר כי לא ברור מאיפה הוא צנח לישראל של 2020. זה סרט שהגיע ממקום אחר וזמן אחר וגם זכה בפרס אסיף. יצירה כזו קשה למקם בהקשרים שבהם אנו רגילים לראות יצירות ובייחוד ישראליות וכנראה שזה פשוט מה שקורה כשאדם אחד עושה סרט לבד והולך עד הסוף עם החזון שלו. אה... ורצוי מאוד שהאנימטור הזה יהיה גם אנימטור מעולה.
תהנו!
Como y porqué se ha esfumado don José
(כיצד ומדוע התפוגג מר יהושוע) סרט ללא דיאלוג, כ12 דקות
מסע סוריאלסטי באנימציה קלאסית משוחררת אל נבכי התפישה האנושית, בנסיון להתחקות אחר מקורות ההיגיון והאי-גיון.
סיפור מסגרת לוגי ומובנה המתאר רצף התרחשויות זעירות המניעות את העלילה נשבר במפתיע, ואתו נשברים גם חוקי העולם והסיפור הנרטיבי. את השבירה חווים הצופים אך חווה גם הגיבור: הייצור הקטן אליו נקשר במהלך מפגש רב תהפוכות נגזל ממנו באחת.
שבירת החוקיות היא נושא מהותי בו מתעסק הסרט, ברבדים שונים:
ראשית, זוהי חקירה של מהלך רגשי - דון חוסה יוצא למרדף אחר מי שגזל את מושא ההקשרות שלו, ועמו אנו מגלים משהו על מהותה של אמפתיה. הסבל של החרק הוא שמאפשר לדון חוסה להזדהות עמו וללמוד לראותו כסובייקט, אך תובנה זו מלווה מיד בהקשרות המייצרת גם את הרצון לנקמה.
הברווז, דמות שהופעתה ופעולותיה נדמות שרירותיות כליל, משחקת לפי הפרשנות הזו את דמותו של הגורל המתערב כראות עיניו, וחושף את עוורונו של הגיבור המחפש את מי להאשים במצב.
כמובן שהבעיה מהותית בהרבה מאובדנו של החרק שכן זוהי שבירה של כל בסיסי ההגיון המוכרים (הגיון המגולם בדמותו של המלצר המאזן ערמת צלחות מתנדנדת) ותפיסתו של הברווז, ה'מחולל' של הסטאוציה, לא תביא כל פתרון.
תוך כדי המרדף משתנה הכוונה לתפוס את הברווז ומותמרת להתמקדות בהוויה של הריצה, תוך צלילה למחוזות אבסטרקטיים וקיומיים. הסרט בוחן מהו המוקד של תשומת לבנו: תבניות רציונליות, רגשיות ונרטיביות מוכרות מפנות מקום להתבוננות עדינה יותר בחוויה של הרגע עצמו.
עולות שאלות הנוגעות לאופן בו אנו מעניקים משמעות לדברים, וכיצד אנו ממשיכים לחפש את המשמעות כאשר היא חומקת מאתנו. יחד עם התפרקותם של כלל האלמנטים בסרט, מתפרק גם החיפוש אחר הגיון נרטיבי המתמקד בפתרון העלילה, ומאפשר סוגים דקים יותר של מציאת משמעות; דרך האסתטיקה הסוריאליסטית או דרך המקצב של התנועה ואופיה. רגע השבירה גורם לסוג של הלם נקודתי בתודעתו של הגיבור אותו אנו מלווים, הלם מתוכו יכולה לנבוע צמיחה והתפתחות מהותיות, כאלו המשנות את הקטגוריות היסודיות באמצעותן אנו חושבים.
הטכניקה שבסרט פועלת אף היא בתוך אותו מבנה, ומנקודת השבירה שבעלילה מתרחש מעבר הדרגתי מאנימציה פיגורטיבית לאנימציה אבסטרקטית: הדמויות משתחררות ומתעוותות, הנופים מאבדים את הגיונם הפרספקטיבי, והתנועתיות של הדמויות והמצלמה מדמה כוראוגרפיה פראית ומופשטת.
זהו מחקר מעמיק של המדיום האנימטיבי על החופש הייחודי שהוא מאפשר; יצירה של עולם מלא על חוקיו, והאפשרות לפרקו כראות עינינו , מבחינת תוכן צורה או תנועה, ומזמין את הצופה להישיר מבט אל הרכיבים האטומיים מהם מורכבים כל הדברים ולהקסם מהם.
האתר של משה בן אברהם: https://animoshe.wixsite.com/animoshe
פנסיל טסט:
ואני מרשה לעצמי להוסיף פה את הסרט הקלאסי "הביצה" של פול דריסן שבסגנונו מזכיר לי את דון חוסה:
עיצובים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה