}

13:29

על מגנוליה ומחוברים


אחת הטענות הקיימות כלפי הדתיות באשר היא, הינה שהדת תמיד תהיה סיפור שמלבישים על המציאות. נזכרתי בזה בגלל שבראיון של דורון צברי, במאי "מחוברים", הוא אמר שהוא חיפש גרנד-פינאלה לסדרה. משהו קטסטרופלי שבא. כמו ב"מגנוליה", כמו ב"יהודי טוב" של האחים כהן. זה היה מפתיע כי "מחוברים" חוגגת את החיים כפי שהם. תעודיות ואוטנטיות. אלא ש"מחוברים", ככל יצירה תעודית, גם היא מחפשת את ה"סיפור" שמאחורי האוסף האינסופי של האפיזודות הקרויות חיים. וסיפור, צריך סוף. כי זו המשמעות של נתינת משמעות למשהו: ליצור בו רצף שמוביל לאנשהו.

מה שהכי מוזר היה, ואני מדבר על הפרק האחרון אותו ראיתי בגרסת הבמאי, שהצורך לספר סיפור ולביים סוף הביא את היוצרים לזייף באקורד הסיום: השמיים נפתחים באור גדול, קטסטרופה או גאולה מגיעים לעולם. אבל מה היה בסדרה ממש לפני זה? יום כיפור. הדמויות, או לפחות רובן, מצאו עצמן באיזשהו דיאלוג עם אלוהים, בדרכן שלהן. זה היה הסוף. זה המקום שבו הדמויות מוצאות קשר למשהו עליון בתוך החיים שלהן. ללא אור גדול, ללא חייזרים וצפרדעים. באופן פרדוכסלי המציאות סיפרה סיפור, והבמאי הרגיש צורך לעטוף אותה בסיפור מבויים, דמיוני.
ונשאלת השאלה: למה?
למה צריך דאוס אקס מכינה כשהדמויות מוצאות את דרכן לדיאלוג עם האל?