}

15:55

רנגו- רקוויאם לרוח המערב


אני משער שהרבה אנשים לא ראו את הסרט, אז אני מתנצל על כל הספוילרים אבל זה לא באמת ספוילרים. עיקר החויה לא תהרס בגלל מה שייכתב כאן.


רנגו הוא קלישאה.
כלומר, הוא יודע שהוא קלישאה, מניירה, ציטוט קולנועי. שאין לו קיום מעבר לסרט שבו הוא דמות ראשית.
רנגו יודע שהוא דמות ראשית בסרט, והדמויות יודעות באיזה שוט ייגמר הסרט. הן אומרות את זה.
הן יודעות קולנוע וחיות בעולם קולנועי. בו שום דבר לא קיים לפני שהמצלמה התחילה לעבוד.
התבנית של רנגו היא ידועה צפויה ומוכרת, היינו שם ברוג'ר ראביט, בצ'יינה טאון, במערבונים. מי שרוצה רשימת מחוות וציטוטים יכול לקרוא את הביקורת של יאיר רוה כאן. אבל אותי זה פחות מעסיק. אחת השאלות שאני חושב עליהן כשאני רואה סרט זה "למה דווקא עכשיו"? למה הסיפור הזה או הדרך בה הסיפור מסופר נעשה דווקא עכשיו?
במקרה של "רנגו" התשובה לכך העלתה הרבה תובנות.


הסיפור בקצרה:
זיקית מבויתת הולכת לאיבוד במדבר ומגיע לעיירת-מערב-פרוע קלאסית. הזר, ששמו לא ידוע (גם לו), ממציא לעצמו זהות בדויה של גיבור. הוא הופך לשריף העיירה ומהווה מקור לתקווה לאזרחים. מישהו שולט במים בעיירה, מישהו קונה קרקעות, מישהו זומם משהו ובסוף הטובים מנצחים, כמעט. התבנית היא די קלאסית. לא מנסים להסתיר טוויסטים בעלילה (לדוגמה, מהרגע הראשון חושפים לך שמישהו נחמד הוא בעצם "הרע") ואני חושד שזה במכוון. שוב, כי זה סרט שמצהיר על עצמו כ"סרט", כל הזמן, מהשוט הראשון (בו הגיבור מתאמן לקראת התפקיד שלו) עד השוט האחרון ("ועכשיו יבוא השוט עם השקיעה").
הרגעים האובר-מודעים האלה חשובים מאוד בסרט. אמנם כבר יותר מעשר שנים אנחנו רואים סרטים שעוסקים במתח שבין "מציאות מדומה" ומציאות: מטריקס, המופע של טרומן, בולט, וגם צעצוע של סיפור. תמיד היה עולם אמיתי ועולם וירטואלי, תקשורתי שהיה צריך להתעורר ממנו אל האמת. אז מה שונה ב"רנגו"? שב"רנגו", אין עולם של אמת. יש רק את מה שהמסגרת מראה לנו. אין לפני, אין אחרי. אפשר לומר שב"רנגו" הגיבור לא מתעורר לאמת אלא לומד לשחק עד הסוף.
השאלה שעומדת במרכז הסרט היא מהי "רוח המערב". רנגו הוא רק שליח של "רוח המערב" (שמיוצגת על ידי דמות קלינט איסטוודית שהוא פוגש במהלך הסרט). כלומר, המיתוס של המערב אינו המיתוס של המערב הפרוע אלא של "התרבות המערבית".
אחרי שרנגו נחשף כרמאי הוא גולה ופוגש בהזייתו את איש רוח המערב, שמאלץ אותו לחזור לעיירה ולהושיעה. "אבל אני רמאי, אני אפילו לא יודע מי אני" , אומר רנגו. "לא מדובר בך, מדובר בהם." אומר רוח המערב. בהם, כלומר באזרחים הזקוקים לו.
מה משמעות השיחה הזו?
זה קשור לשאלה "למה רנגו נעשה דווקא עכשיו?"
והתשובה היא : אובמה. או יותר נכון: פוסט- בוש.
אמריקה, כמו ישראל, ראתה בעצמה סמל לחברה מתוקנת (לפחות בשאיפה)שערכיה הומניזם, פלורליזם, חירות. ובמרכז המיתוס שלה עומד המערב הפרוע, במרכז המערב הפרוע עומדת דמות הגיבור. השריף. השריף זה בוש. הוא הסמל ליומרה האמריקאית לתקן את העולם, להיות "המעצמה מספר אחת." אני חושב שגם רייגן נרמז בסרט: הבחירה בשחקן כמנהיג.
אבל אמריקה של אובמה היא אמריקה אחרת. היא אמריקה שמחליטה שכבר אין טובים ורעים. אמריקה רוצה להיות "סתם מעצמה", לא משנה מה אובמה אומר, זה מה שהוא מאמין בו. אמריקה, כמו רנגו, שיחקה את תפקיד השריף, היא אמרה לעולם שהיא תסדר הכל. שהיא תהפוך הכל ליותר טוב. ופתאום המסכה נושרת. אני לא שריף, אני שחקן, רימיתי אתכם. זה המסר של אובמה לעולם. אמריקה אינה מעצמה, היא לא תתקן את העולם. אנחנו עושים בעיקר סרטים והוליווד משקרת לכולם.

התובנה הזו היא אנטי-מיתוס. היא מציגה את "המיתוס המכונן תודעה של עליונות מוסרית" כשקר. (הדבר קורv גם בישראל, המאבק בתנ"ך הוא קודם כל מאבק במיתוס "העם הנבחר"). וזהו הקונפליקט של הדמות. בניגוד למופע של טרומן הדמות לא מתעוררת לגלות שיש עולם בחוץ. היא יודעת את זה ועדיין היא שחקנית. הקונפליקט של היציאה לעולם שבחוץ הוא מובנה בתסריט. הדמות מחכה לצאת מהכלוב כי רק ככה היא תהיה דמות אמיתית. כי אין גיבור של סרט בלי קונפליקט. כלומר, גם הקונפליקט מול המציאות הוא חלק מהסרט. הוא מובנה. ומה רע בזה? האם זהו שקר?
האם הוליווד שיקרה לעולם? האם התקווה והרגש העולים מצפייה בסרט הם שקר שיש להתעורר ממנו?
אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה. לא מדובר רק באובדן המיתוס, או צדקת הדרך. זה לא רק שאמריקה מוותרת על השליחות עליה דברה כל השנים של תיקון עולם מסוים. אלא, ועל זה מדבר הסרט, אובדן הקונפליקט.



הויתור על הקונפליקט הוא ויתור על החיים. המים. הדבר שממנו הכל צומח. בלי קונפליקט, לא רק שאין זהות (שאינה ערך גבוה בסרט, רנגו נשאר חסר שם עד הסוף) אלא אין חמלה. אין הומניזם. כאשר ב"רוג'ר ראביט" רצו להשמיד את טונטאון, היה ברור שזה רק סמל, שטונטאון היא רק הראשונה להמחק מעל פני האדמה. ממש כפי שבשביל הנאצים היו היהודים סמל בדרך לכיבוש העולם. "מי ששולט במים שולט בעיירה". קודם כל צריך לסגור את המים. ואז להשתלט על העולם. הרעים, הפושעים, אינם הבעיה ב"רנגו". אלא אנשי הפוסט. גם ה"רעים" וה"טובים" צריכים להיות מושמדים בסרט על ידי הרע שמעבר ל"רע", כי שניהם מיתוסים והוא לא. וכש"הרע" מנסה להבין למה, אחת הדמויות עונה לו: "כי יש לנו כובעים יפים". הנוחות שנלווית לויתור על קונפליקט, היא התגמול הבורגני על עולם בלי מיתוסים. בלי טוב ובלי רע. כך שהסרט הופך לפנטזיה רפובליקאית. אמריקה אמנם הושפלה, המסכה שלה כ"מגינת העולם הנאור" נושרת, ועם זאת, הסרט בא ואומר, צריך להתגבר על השקר הזה. כי בעולם שלנו יש משמעות לשאיפה, לאמנות, לסרטים. לרצון בקיומה של עליונות מוסרית. לא למעננו. למען העולם. כי עולם שבו לא שואפים למוסר, אין לו סיכוי להשתקם. אבל הסוף... הסוף... הסוף מוכיח שזה בעצם קרב די אבוד. אנשי העיירה מוצגים ככאלה שאיבדו את כבודם. כלומר, יש מים, אבל ברמת העומק הרע ניצח. כי הם הפכו לאותם בליינים נהנתנים, כפי שתוכנן להם מראש. מבחינתי, המשמעות היא שאנחנו בנקודת שפל הסטורית. משבר. שכל נסיון, כרגע, לרומם בצורה מלאכותית את המיתוס והאתוס המוסרי נידון לכישלון. אמנם יש מים. אבל אנחנו נמצאים עדיין במדבר רוחני. "רוח המערב" עזבה ופינתה את מקומה לזיקית מצוירת. הערה אחרונה: רנגו הוא זיקית שמחליף צבעים רק פעם אחת בסרט. אבל כשהוא מגיע לעיר הוא מתחיל לחקות את ההליכה של המקומיים. כלומר, הוא זיקית במובן של "שחקן". הוא משתלב בעיירה לא על ידי הצבע, אלא על ידי חיקוי השפה המקומית. סצנה יפהפיה.  

The Name's Rango Rango — MOVIECLIPS.com
ארט, הספר נסרק לאתר  parka blog שמעיין בספרי אמנות:
 סטוריבורד פריים סופי

2 comments:

  1. מעולה ! לא חשבתי על הסרט בצורה הזו, הארת את עיניי.
    אחלה סרט, מומלץ. מזמן לא נהניתי ככה מסרט.

    השבמחק
  2. אכן סרט משובח. ויש בו גם ארמדיל!

    השבמחק