דלג לתוכן הראשי

רנגו- רקוויאם לרוח המערב


אני משער שהרבה אנשים לא ראו את הסרט, אז אני מתנצל על כל הספוילרים אבל זה לא באמת ספוילרים. עיקר החויה לא תהרס בגלל מה שייכתב כאן.


רנגו הוא קלישאה.
כלומר, הוא יודע שהוא קלישאה, מניירה, ציטוט קולנועי. שאין לו קיום מעבר לסרט שבו הוא דמות ראשית.
רנגו יודע שהוא דמות ראשית בסרט, והדמויות יודעות באיזה שוט ייגמר הסרט. הן אומרות את זה.
הן יודעות קולנוע וחיות בעולם קולנועי. בו שום דבר לא קיים לפני שהמצלמה התחילה לעבוד.
התבנית של רנגו היא ידועה צפויה ומוכרת, היינו שם ברוג'ר ראביט, בצ'יינה טאון, במערבונים. מי שרוצה רשימת מחוות וציטוטים יכול לקרוא את הביקורת של יאיר רוה כאן. אבל אותי זה פחות מעסיק. אחת השאלות שאני חושב עליהן כשאני רואה סרט זה "למה דווקא עכשיו"? למה הסיפור הזה או הדרך בה הסיפור מסופר נעשה דווקא עכשיו?
במקרה של "רנגו" התשובה לכך העלתה הרבה תובנות.


הסיפור בקצרה:
זיקית מבויתת הולכת לאיבוד במדבר ומגיע לעיירת-מערב-פרוע קלאסית. הזר, ששמו לא ידוע (גם לו), ממציא לעצמו זהות בדויה של גיבור. הוא הופך לשריף העיירה ומהווה מקור לתקווה לאזרחים. מישהו שולט במים בעיירה, מישהו קונה קרקעות, מישהו זומם משהו ובסוף הטובים מנצחים, כמעט. התבנית היא די קלאסית. לא מנסים להסתיר טוויסטים בעלילה (לדוגמה, מהרגע הראשון חושפים לך שמישהו נחמד הוא בעצם "הרע") ואני חושד שזה במכוון. שוב, כי זה סרט שמצהיר על עצמו כ"סרט", כל הזמן, מהשוט הראשון (בו הגיבור מתאמן לקראת התפקיד שלו) עד השוט האחרון ("ועכשיו יבוא השוט עם השקיעה").
הרגעים האובר-מודעים האלה חשובים מאוד בסרט. אמנם כבר יותר מעשר שנים אנחנו רואים סרטים שעוסקים במתח שבין "מציאות מדומה" ומציאות: מטריקס, המופע של טרומן, בולט, וגם צעצוע של סיפור. תמיד היה עולם אמיתי ועולם וירטואלי, תקשורתי שהיה צריך להתעורר ממנו אל האמת. אז מה שונה ב"רנגו"? שב"רנגו", אין עולם של אמת. יש רק את מה שהמסגרת מראה לנו. אין לפני, אין אחרי. אפשר לומר שב"רנגו" הגיבור לא מתעורר לאמת אלא לומד לשחק עד הסוף.
השאלה שעומדת במרכז הסרט היא מהי "רוח המערב". רנגו הוא רק שליח של "רוח המערב" (שמיוצגת על ידי דמות קלינט איסטוודית שהוא פוגש במהלך הסרט). כלומר, המיתוס של המערב אינו המיתוס של המערב הפרוע אלא של "התרבות המערבית".
אחרי שרנגו נחשף כרמאי הוא גולה ופוגש בהזייתו את איש רוח המערב, שמאלץ אותו לחזור לעיירה ולהושיעה. "אבל אני רמאי, אני אפילו לא יודע מי אני" , אומר רנגו. "לא מדובר בך, מדובר בהם." אומר רוח המערב. בהם, כלומר באזרחים הזקוקים לו.
מה משמעות השיחה הזו?
זה קשור לשאלה "למה רנגו נעשה דווקא עכשיו?"
והתשובה היא : אובמה. או יותר נכון: פוסט- בוש.
אמריקה, כמו ישראל, ראתה בעצמה סמל לחברה מתוקנת (לפחות בשאיפה)שערכיה הומניזם, פלורליזם, חירות. ובמרכז המיתוס שלה עומד המערב הפרוע, במרכז המערב הפרוע עומדת דמות הגיבור. השריף. השריף זה בוש. הוא הסמל ליומרה האמריקאית לתקן את העולם, להיות "המעצמה מספר אחת." אני חושב שגם רייגן נרמז בסרט: הבחירה בשחקן כמנהיג.
אבל אמריקה של אובמה היא אמריקה אחרת. היא אמריקה שמחליטה שכבר אין טובים ורעים. אמריקה רוצה להיות "סתם מעצמה", לא משנה מה אובמה אומר, זה מה שהוא מאמין בו. אמריקה, כמו רנגו, שיחקה את תפקיד השריף, היא אמרה לעולם שהיא תסדר הכל. שהיא תהפוך הכל ליותר טוב. ופתאום המסכה נושרת. אני לא שריף, אני שחקן, רימיתי אתכם. זה המסר של אובמה לעולם. אמריקה אינה מעצמה, היא לא תתקן את העולם. אנחנו עושים בעיקר סרטים והוליווד משקרת לכולם.

התובנה הזו היא אנטי-מיתוס. היא מציגה את "המיתוס המכונן תודעה של עליונות מוסרית" כשקר. (הדבר קורv גם בישראל, המאבק בתנ"ך הוא קודם כל מאבק במיתוס "העם הנבחר"). וזהו הקונפליקט של הדמות. בניגוד למופע של טרומן הדמות לא מתעוררת לגלות שיש עולם בחוץ. היא יודעת את זה ועדיין היא שחקנית. הקונפליקט של היציאה לעולם שבחוץ הוא מובנה בתסריט. הדמות מחכה לצאת מהכלוב כי רק ככה היא תהיה דמות אמיתית. כי אין גיבור של סרט בלי קונפליקט. כלומר, גם הקונפליקט מול המציאות הוא חלק מהסרט. הוא מובנה. ומה רע בזה? האם זהו שקר?
האם הוליווד שיקרה לעולם? האם התקווה והרגש העולים מצפייה בסרט הם שקר שיש להתעורר ממנו?
אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה. לא מדובר רק באובדן המיתוס, או צדקת הדרך. זה לא רק שאמריקה מוותרת על השליחות עליה דברה כל השנים של תיקון עולם מסוים. אלא, ועל זה מדבר הסרט, אובדן הקונפליקט.



הויתור על הקונפליקט הוא ויתור על החיים. המים. הדבר שממנו הכל צומח. בלי קונפליקט, לא רק שאין זהות (שאינה ערך גבוה בסרט, רנגו נשאר חסר שם עד הסוף) אלא אין חמלה. אין הומניזם. כאשר ב"רוג'ר ראביט" רצו להשמיד את טונטאון, היה ברור שזה רק סמל, שטונטאון היא רק הראשונה להמחק מעל פני האדמה. ממש כפי שבשביל הנאצים היו היהודים סמל בדרך לכיבוש העולם. "מי ששולט במים שולט בעיירה". קודם כל צריך לסגור את המים. ואז להשתלט על העולם. הרעים, הפושעים, אינם הבעיה ב"רנגו". אלא אנשי הפוסט. גם ה"רעים" וה"טובים" צריכים להיות מושמדים בסרט על ידי הרע שמעבר ל"רע", כי שניהם מיתוסים והוא לא. וכש"הרע" מנסה להבין למה, אחת הדמויות עונה לו: "כי יש לנו כובעים יפים". הנוחות שנלווית לויתור על קונפליקט, היא התגמול הבורגני על עולם בלי מיתוסים. בלי טוב ובלי רע. כך שהסרט הופך לפנטזיה רפובליקאית. אמריקה אמנם הושפלה, המסכה שלה כ"מגינת העולם הנאור" נושרת, ועם זאת, הסרט בא ואומר, צריך להתגבר על השקר הזה. כי בעולם שלנו יש משמעות לשאיפה, לאמנות, לסרטים. לרצון בקיומה של עליונות מוסרית. לא למעננו. למען העולם. כי עולם שבו לא שואפים למוסר, אין לו סיכוי להשתקם. אבל הסוף... הסוף... הסוף מוכיח שזה בעצם קרב די אבוד. אנשי העיירה מוצגים ככאלה שאיבדו את כבודם. כלומר, יש מים, אבל ברמת העומק הרע ניצח. כי הם הפכו לאותם בליינים נהנתנים, כפי שתוכנן להם מראש. מבחינתי, המשמעות היא שאנחנו בנקודת שפל הסטורית. משבר. שכל נסיון, כרגע, לרומם בצורה מלאכותית את המיתוס והאתוס המוסרי נידון לכישלון. אמנם יש מים. אבל אנחנו נמצאים עדיין במדבר רוחני. "רוח המערב" עזבה ופינתה את מקומה לזיקית מצוירת. הערה אחרונה: רנגו הוא זיקית שמחליף צבעים רק פעם אחת בסרט. אבל כשהוא מגיע לעיר הוא מתחיל לחקות את ההליכה של המקומיים. כלומר, הוא זיקית במובן של "שחקן". הוא משתלב בעיירה לא על ידי הצבע, אלא על ידי חיקוי השפה המקומית. סצנה יפהפיה.  

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

PATTERNS ועוד יצירות של שחר דיויס

בכל אנימציה יש מימד אקספרימנטלי אבל לפעמים מגיח משהו שונה לגמרי. סרט הגמר מבצלאל של שחר דיויס מחייב הקדמה קצרה. זהו סרט מאוד תובעני הבנוי כוידאו ארט, מופשט ועם זאת בעל עוצמה. אני ממליץ לקחת נשימה עמוקה ולשקוע בכסא ל15 דקות של דפוסים. מסך מלא הכרחי.


עבודות נוספות שלו ולאחריהן הסבר על PATTERNS מפי היוצר.


עבודה משותפת לשחר וטל קנטור:






שחר דיויס מפרט את מה שעומד מאחורי היצירה:
"Patterns הוא סדרה של אנימציות דיגיטליות בהן תמונות וצלילים גולמיים, המופקים על ידי אלגוריתמים, מעוצבים על ידי האמן לצורות וצלילים בעלי משמעות.

הנחת היסוד של העבודה היא שהמדיום הדיגיטלי הינו עולם. עולם שניתן לחקור ולתרבת באמצעות תהליך היצירה האמנותי. המדיום הדיגיטלי הוא עולם משום שהוא מהווה פלטפורמה לקיומן של ישויות ואירועים. זהו עולם זר עם חוקי טבע ייחודיים ושונים. זהו עולם בדיד שבו אטומים הם פיקסלים ודגימות אודיו בודדות ושבו הכוחות הפיזיקליים הם תהליכי עיבוד ממוחשב שמשנים את צורתו של החומר הדיגיטלי. לפני שהאמן מתרבת אותו, עולם זה הוא בבחינת אות-סתום לצופה האנושי. התוצאה הסופית היא שילוב של זר ומוכר. מתקבלת תחו…

לגו הסרט - משחק ויצירתיות

"סרט אמוג'י" והתגובות הקשות אליו מדגים את הרתיעה המיידית שלנו ממה שמריח ממסחריות. כל סרט ארוך הוא מסחרי מעצם זה שהוא מנסה להרוויח כסף אבל יש סרטים שברור שזו ההצדקה היחידה לקיומם. "סרט לגו" בקלות יכול היה ליפול למלכודת הזו. הוא נוצר על ידי חברת ענק שמוכרת צעצועים והסרט, בעל השם הגנרי, נראה במבט ראשון כפרסומת לצעצועים באורך שעה וחצי.
אבל בפועל הוא הרבה מעבר לכך ומי שצופה בסרט מרגיש שהיוצרים, כריס מילר ופיל לורד, היו מודעים למלכוד שהם עלולים לפול לתוכו. מה הם עשו? הפכו את החיסרון ליתרון! הם יודעים שהם משרתים חברת ענק שמסוגלת לגייס לכוחותיה את כל המותגים הגדולים ביותר מבאטמן ועד שר הטבעות ולכן הם משתמשים בכוח הזה כדי לומר משהו על מותגי-על בעזרת סיפור-על. מה שהם עושים למותג (החזרה שלו לידיים היצירתיות של הילד, חזרה לקוביות ובניה) הם עושים גם לסיפור. הם משתמשים בתבניות הכי שחוקות במודע: הזקן החכם, מסע הגיבור, הגיבור הגנרי שמגלה את כוחו, סיפור אהבה שמתחיל רע וזאת רק על מנת להשתמש בהם כקומה ראשונה עליה הם יעשו חיבור ריגשי אלינו הצופים ככאלו שמתבוננים בתבניות הוליוודיו…

האם אנו רובוטים? קליפ ישראלי חדש

האם אנו רובוטים? שאלה טובה.
את הקליפ הזה לWhite Fortune, המשלב סטופמושן ואפטר-אפקטס, יצרו תום מדר ואם-לי נוי שאחראים לסרט המצויין "בפה פעור ואוזניים עצומות".
קרדיטים נוספים:
דן סחר- אפטר אפקטס
אלמוג מזרחי- אנימציית תלת.
תהנו!


למי שפספס: סרט הגמר שלהם עליו כתבתי פה https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/WIDEOPEN.html:


FEAST סעודת המלכים של דיסני

הסרט FEAST של דיסני זכה באוסקר. הוא מבויים מצויין והארט שלו הוא תאווה לעיניים. בסרט, מערכת יחסים מיוצגת על ידי המבט מהצד: של הכלב ודרך האוכל. מבין השורות אנחנו מבינים מה קורה עד ששני האלמנטים האלו הופכים להיות גם מעורבים במערכת היחסים הזאת.
הסרט מרחיב את הגבולות העיצוביים של אנימציה תלת מימדית ומשתמש בטכניקות חדשות שאני מקווה שיחדרו גם לעולם הסרטים הארוכים. אם זה יקרה אנחנו נקבל סרטים שהעיצוב בהם לא כורע ברך בפני הראליזם אלא נותן חופש גדול יותר ליוצרים לייצר מראה מגוון ומסוגנן יותר.
‎‎פרסום‎ by Ксения Сухова.‎
ההרצאה של היוצר היא מרתקת ומהווה הצצה מעוררת השראה לתהליכי העבודה שלו. ועל הגלגולים שעבר הסרט.
*דרך THE CAB ודרך ITS ART

ארט: