דלג לתוכן הראשי

רנגו- רקוויאם לרוח המערב


אני משער שהרבה אנשים לא ראו את הסרט, אז אני מתנצל על כל הספוילרים אבל זה לא באמת ספוילרים. עיקר החויה לא תהרס בגלל מה שייכתב כאן.


רנגו הוא קלישאה.
כלומר, הוא יודע שהוא קלישאה, מניירה, ציטוט קולנועי. שאין לו קיום מעבר לסרט שבו הוא דמות ראשית.
רנגו יודע שהוא דמות ראשית בסרט, והדמויות יודעות באיזה שוט ייגמר הסרט. הן אומרות את זה.
הן יודעות קולנוע וחיות בעולם קולנועי. בו שום דבר לא קיים לפני שהמצלמה התחילה לעבוד.
התבנית של רנגו היא ידועה צפויה ומוכרת, היינו שם ברוג'ר ראביט, בצ'יינה טאון, במערבונים. מי שרוצה רשימת מחוות וציטוטים יכול לקרוא את הביקורת של יאיר רוה כאן. אבל אותי זה פחות מעסיק. אחת השאלות שאני חושב עליהן כשאני רואה סרט זה "למה דווקא עכשיו"? למה הסיפור הזה או הדרך בה הסיפור מסופר נעשה דווקא עכשיו?
במקרה של "רנגו" התשובה לכך העלתה הרבה תובנות.


הסיפור בקצרה:
זיקית מבויתת הולכת לאיבוד במדבר ומגיע לעיירת-מערב-פרוע קלאסית. הזר, ששמו לא ידוע (גם לו), ממציא לעצמו זהות בדויה של גיבור. הוא הופך לשריף העיירה ומהווה מקור לתקווה לאזרחים. מישהו שולט במים בעיירה, מישהו קונה קרקעות, מישהו זומם משהו ובסוף הטובים מנצחים, כמעט. התבנית היא די קלאסית. לא מנסים להסתיר טוויסטים בעלילה (לדוגמה, מהרגע הראשון חושפים לך שמישהו נחמד הוא בעצם "הרע") ואני חושד שזה במכוון. שוב, כי זה סרט שמצהיר על עצמו כ"סרט", כל הזמן, מהשוט הראשון (בו הגיבור מתאמן לקראת התפקיד שלו) עד השוט האחרון ("ועכשיו יבוא השוט עם השקיעה").
הרגעים האובר-מודעים האלה חשובים מאוד בסרט. אמנם כבר יותר מעשר שנים אנחנו רואים סרטים שעוסקים במתח שבין "מציאות מדומה" ומציאות: מטריקס, המופע של טרומן, בולט, וגם צעצוע של סיפור. תמיד היה עולם אמיתי ועולם וירטואלי, תקשורתי שהיה צריך להתעורר ממנו אל האמת. אז מה שונה ב"רנגו"? שב"רנגו", אין עולם של אמת. יש רק את מה שהמסגרת מראה לנו. אין לפני, אין אחרי. אפשר לומר שב"רנגו" הגיבור לא מתעורר לאמת אלא לומד לשחק עד הסוף.
השאלה שעומדת במרכז הסרט היא מהי "רוח המערב". רנגו הוא רק שליח של "רוח המערב" (שמיוצגת על ידי דמות קלינט איסטוודית שהוא פוגש במהלך הסרט). כלומר, המיתוס של המערב אינו המיתוס של המערב הפרוע אלא של "התרבות המערבית".
אחרי שרנגו נחשף כרמאי הוא גולה ופוגש בהזייתו את איש רוח המערב, שמאלץ אותו לחזור לעיירה ולהושיעה. "אבל אני רמאי, אני אפילו לא יודע מי אני" , אומר רנגו. "לא מדובר בך, מדובר בהם." אומר רוח המערב. בהם, כלומר באזרחים הזקוקים לו.
מה משמעות השיחה הזו?
זה קשור לשאלה "למה רנגו נעשה דווקא עכשיו?"
והתשובה היא : אובמה. או יותר נכון: פוסט- בוש.
אמריקה, כמו ישראל, ראתה בעצמה סמל לחברה מתוקנת (לפחות בשאיפה)שערכיה הומניזם, פלורליזם, חירות. ובמרכז המיתוס שלה עומד המערב הפרוע, במרכז המערב הפרוע עומדת דמות הגיבור. השריף. השריף זה בוש. הוא הסמל ליומרה האמריקאית לתקן את העולם, להיות "המעצמה מספר אחת." אני חושב שגם רייגן נרמז בסרט: הבחירה בשחקן כמנהיג.
אבל אמריקה של אובמה היא אמריקה אחרת. היא אמריקה שמחליטה שכבר אין טובים ורעים. אמריקה רוצה להיות "סתם מעצמה", לא משנה מה אובמה אומר, זה מה שהוא מאמין בו. אמריקה, כמו רנגו, שיחקה את תפקיד השריף, היא אמרה לעולם שהיא תסדר הכל. שהיא תהפוך הכל ליותר טוב. ופתאום המסכה נושרת. אני לא שריף, אני שחקן, רימיתי אתכם. זה המסר של אובמה לעולם. אמריקה אינה מעצמה, היא לא תתקן את העולם. אנחנו עושים בעיקר סרטים והוליווד משקרת לכולם.

התובנה הזו היא אנטי-מיתוס. היא מציגה את "המיתוס המכונן תודעה של עליונות מוסרית" כשקר. (הדבר קורv גם בישראל, המאבק בתנ"ך הוא קודם כל מאבק במיתוס "העם הנבחר"). וזהו הקונפליקט של הדמות. בניגוד למופע של טרומן הדמות לא מתעוררת לגלות שיש עולם בחוץ. היא יודעת את זה ועדיין היא שחקנית. הקונפליקט של היציאה לעולם שבחוץ הוא מובנה בתסריט. הדמות מחכה לצאת מהכלוב כי רק ככה היא תהיה דמות אמיתית. כי אין גיבור של סרט בלי קונפליקט. כלומר, גם הקונפליקט מול המציאות הוא חלק מהסרט. הוא מובנה. ומה רע בזה? האם זהו שקר?
האם הוליווד שיקרה לעולם? האם התקווה והרגש העולים מצפייה בסרט הם שקר שיש להתעורר ממנו?
אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה. לא מדובר רק באובדן המיתוס, או צדקת הדרך. זה לא רק שאמריקה מוותרת על השליחות עליה דברה כל השנים של תיקון עולם מסוים. אלא, ועל זה מדבר הסרט, אובדן הקונפליקט.



הויתור על הקונפליקט הוא ויתור על החיים. המים. הדבר שממנו הכל צומח. בלי קונפליקט, לא רק שאין זהות (שאינה ערך גבוה בסרט, רנגו נשאר חסר שם עד הסוף) אלא אין חמלה. אין הומניזם. כאשר ב"רוג'ר ראביט" רצו להשמיד את טונטאון, היה ברור שזה רק סמל, שטונטאון היא רק הראשונה להמחק מעל פני האדמה. ממש כפי שבשביל הנאצים היו היהודים סמל בדרך לכיבוש העולם. "מי ששולט במים שולט בעיירה". קודם כל צריך לסגור את המים. ואז להשתלט על העולם. הרעים, הפושעים, אינם הבעיה ב"רנגו". אלא אנשי הפוסט. גם ה"רעים" וה"טובים" צריכים להיות מושמדים בסרט על ידי הרע שמעבר ל"רע", כי שניהם מיתוסים והוא לא. וכש"הרע" מנסה להבין למה, אחת הדמויות עונה לו: "כי יש לנו כובעים יפים". הנוחות שנלווית לויתור על קונפליקט, היא התגמול הבורגני על עולם בלי מיתוסים. בלי טוב ובלי רע. כך שהסרט הופך לפנטזיה רפובליקאית. אמריקה אמנם הושפלה, המסכה שלה כ"מגינת העולם הנאור" נושרת, ועם זאת, הסרט בא ואומר, צריך להתגבר על השקר הזה. כי בעולם שלנו יש משמעות לשאיפה, לאמנות, לסרטים. לרצון בקיומה של עליונות מוסרית. לא למעננו. למען העולם. כי עולם שבו לא שואפים למוסר, אין לו סיכוי להשתקם. אבל הסוף... הסוף... הסוף מוכיח שזה בעצם קרב די אבוד. אנשי העיירה מוצגים ככאלה שאיבדו את כבודם. כלומר, יש מים, אבל ברמת העומק הרע ניצח. כי הם הפכו לאותם בליינים נהנתנים, כפי שתוכנן להם מראש. מבחינתי, המשמעות היא שאנחנו בנקודת שפל הסטורית. משבר. שכל נסיון, כרגע, לרומם בצורה מלאכותית את המיתוס והאתוס המוסרי נידון לכישלון. אמנם יש מים. אבל אנחנו נמצאים עדיין במדבר רוחני. "רוח המערב" עזבה ופינתה את מקומה לזיקית מצוירת. הערה אחרונה: רנגו הוא זיקית שמחליף צבעים רק פעם אחת בסרט. אבל כשהוא מגיע לעיר הוא מתחיל לחקות את ההליכה של המקומיים. כלומר, הוא זיקית במובן של "שחקן". הוא משתלב בעיירה לא על ידי הצבע, אלא על ידי חיקוי השפה המקומית. סצנה יפהפיה.  

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

- SCORPION DAGGER - קליפ חדש וגיפים פארודיים על אמנות הרנסנס

"אנשים מצלמים זה את זה כדי להוכיח שהם באמת קיימים."

זה זמן מה ש SCORPION DAGGER (ג'יימס קאר) מוציא ממים וגיפים הזויים המבוססים על ציורים קלאסיים.
עכשיו גם בקליפ חדש ומוצלח מאוד של THE DIG:


אתר היוצר עם כמויות של גיפים: http://www.scorpiondagger.com/
פייסבוק: https://www.facebook.com/jameskerrscorpiondagger







סצנות שלא תראו: חדי קרן.





למה באמת אין חדי קרן?

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

מאמרי וידאו מומלצים 2017

מאמרי הוידאו של 2017! איזה כיף זה מאמרי וידאו. למה לכתוב על קולנוע אם אפשר להסביר ולהדגים באותו הזמן? אמנם השנה נסגר אחד הערוצים הבולטים שעסקו במאמרי וידאו קולנועיים "Every frame a painting" אך הוא השאיר אחריו ערוצים מקבילים טובים לא פחות. הנה כמה מאמרי שעשו לי את השנה. אני לא מצפה שתוכלו לראות את כולם ולכן תמצתתי את נושאי הסרטונים כדי שתוכלו לבחור בעצמכם.
נתחיל בדן הרמון, אולי אישיות השנה. אמנם ריק ומורטי איתנו כבר זמן מה אבל התסריטאי והיוצר הזה מהווה מופת לאדם שגם כותב קומדיות מצוינות ופרועות וגם לא מטריד מינית! מעבר לזה יש לו הבנה מעמיקה בסטוריטלינג, אפיון דמויות ומסע הגיבור, הבנה שבאה לידי ביטוי בסרטונים אלו. למעמיקים כדאי לשוטט גם כאן: http://channel101.wikia.com/wiki/Dan_Harmon כמות גדולה של הרצאות התקיימו בישראל השנה על הסדרה במקומות שונים ובהקשרים שונים מפנטזיה ועד כלכלה עד שלפעמים נדמה שזו אינה סדרה אלא חומר לעבודות סמנריוניות.


אחד המקורות הפוריים בנושאי קולנוע ברשת, אתר NOFILMSCHOOL (כי כשיש רשת מי צריך ללמוד קולנוע? כביכול), סוקר את מאמרי הוידאו שהוא אהב השנה: http…

CUPHEAD משחק בסטייל אנימציה קלאסית

המשחק CUPHEAD (ראש-ספל) מתאר מסע הרפתקאות של שני ראשי ספל בעקבות התערבות כושלת עם השטן.
לא רק שהמשחק מאופיין בסגנון האנימציה של האחים פליישר אלא שהוא גם נעשה באותה הטכניקה! מצוייר על נייר וצבוע ידנית (רק צביעת הדמויות בפוטשופ) והרקעים בצבעי מים. התוצאה באמת מקסימה ונאמנה למקור ההשראה:



לקניה: http://store.steampowered.com/app/268910/Cuphead/
אתר המשחק: http://www.cupheadgame.com/ המשחק נוצר על ידי סטודיו MDHR. 11 דקות מהמשחק:


המשחק מורכב מהתייחסויות ליצירות אנימציה קלאסיות מ"עצים ופרחים" של דיסני, דרך "מיקי בארץ המראה" ועד בטי בופ, פליקס החתול ופופאי.

עדכון: המשחק השיג מליון הורדות בשבועיים. הוא מצליח ואהוב ביותר, גם אם קשה מאוד לנצח אותו.

הרצאה על תהליך האנימציה:

ההשפעות על קאפהד:






מומלץ: הבלוג של האנימטור ג'ייק קלארק.









קרטון קלאסי אחד מיני רבים שמהווים השראה למשחק: ילדי הנעל, של האחים פליישר

יונתן וסרמן: מלא יצירות מנסות להעלות נוסטלגיה למשהו שהקהל עצמו לא חווה. מה שיפה בקאפהד זה שהוא משחק עם הרעיון של נוסטלגיה,. הוא מסתכל על הסרטים הישנים מנקודת מבט של ריחוק. …

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש

מחשבה בעקבות "דרדסים- הכפר האבוד" 2017
דרדסית היא אולי החולשה הגדולה ביותר של מותג הדרדסים. היא סמל לתוכן לילדים שבו הגיבורים הם גברים בעלי תכונות עשירות ומגוונות ודמות נשית גנרית. מלבד להיות נקבה, אין לה באמת אישיות אופינת. לכאורה.
הדבר הנכון ביותר הוא כשנותנים לך דרדס לעשות ממנו דרדסלימונדה. ולכן היוצרים של הסרט קפצו למים והציגו את השאלה בגלוי בתחילת הסרט החדש: מה האופי של דרדסית, מעבר להיותה "לא בן"? זוהי נקודת המוצא של הסרט שבעקבותיו דרדסית יוצאת למסע גילוי של הצדדים השונים באישיותה.
זוהי החלטה הגיונית מאוד כי היא עונה על שני צרכים: גם מצילה מותג מהמיזוגניה הסמויה שלו וגם פותחת את עצמה בפני קהל יעד חדש של צרכניות שרוצות בובות וצעצועים עם מיתוג לבנות.

*ההמשך מכיל ספוילר*
בסרט, דרדסית מגלה כפר סודי שבו כולן דרדסים נשים. הן בעלות תכונות מגוונות אך נראות כקהילה שבטית, פראית, כמעט פרימיטיבית בייצוג שלה. הקהילה הזו מנוהלת על ידי ערבה, סוג של דרדס-אמא רק חסרת אישיות. העניין הוא שלא רק שחברת הדרדסיות היא על טהרת הנשים, אלא שהן לא יודעות בכלל מהו דרדס בן. המפגש הזה בין…