דלג לתוכן הראשי

רנגו- רקוויאם לרוח המערב


אני משער שהרבה אנשים לא ראו את הסרט, אז אני מתנצל על כל הספוילרים אבל זה לא באמת ספוילרים. עיקר החויה לא תהרס בגלל מה שייכתב כאן.


רנגו הוא קלישאה.
כלומר, הוא יודע שהוא קלישאה, מניירה, ציטוט קולנועי. שאין לו קיום מעבר לסרט שבו הוא דמות ראשית.
רנגו יודע שהוא דמות ראשית בסרט, והדמויות יודעות באיזה שוט ייגמר הסרט. הן אומרות את זה.
הן יודעות קולנוע וחיות בעולם קולנועי. בו שום דבר לא קיים לפני שהמצלמה התחילה לעבוד.
התבנית של רנגו היא ידועה צפויה ומוכרת, היינו שם ברוג'ר ראביט, בצ'יינה טאון, במערבונים. מי שרוצה רשימת מחוות וציטוטים יכול לקרוא את הביקורת של יאיר רוה כאן. אבל אותי זה פחות מעסיק. אחת השאלות שאני חושב עליהן כשאני רואה סרט זה "למה דווקא עכשיו"? למה הסיפור הזה או הדרך בה הסיפור מסופר נעשה דווקא עכשיו?
במקרה של "רנגו" התשובה לכך העלתה הרבה תובנות.


הסיפור בקצרה:
זיקית מבויתת הולכת לאיבוד במדבר ומגיע לעיירת-מערב-פרוע קלאסית. הזר, ששמו לא ידוע (גם לו), ממציא לעצמו זהות בדויה של גיבור. הוא הופך לשריף העיירה ומהווה מקור לתקווה לאזרחים. מישהו שולט במים בעיירה, מישהו קונה קרקעות, מישהו זומם משהו ובסוף הטובים מנצחים, כמעט. התבנית היא די קלאסית. לא מנסים להסתיר טוויסטים בעלילה (לדוגמה, מהרגע הראשון חושפים לך שמישהו נחמד הוא בעצם "הרע") ואני חושד שזה במכוון. שוב, כי זה סרט שמצהיר על עצמו כ"סרט", כל הזמן, מהשוט הראשון (בו הגיבור מתאמן לקראת התפקיד שלו) עד השוט האחרון ("ועכשיו יבוא השוט עם השקיעה").
הרגעים האובר-מודעים האלה חשובים מאוד בסרט. אמנם כבר יותר מעשר שנים אנחנו רואים סרטים שעוסקים במתח שבין "מציאות מדומה" ומציאות: מטריקס, המופע של טרומן, בולט, וגם צעצוע של סיפור. תמיד היה עולם אמיתי ועולם וירטואלי, תקשורתי שהיה צריך להתעורר ממנו אל האמת. אז מה שונה ב"רנגו"? שב"רנגו", אין עולם של אמת. יש רק את מה שהמסגרת מראה לנו. אין לפני, אין אחרי. אפשר לומר שב"רנגו" הגיבור לא מתעורר לאמת אלא לומד לשחק עד הסוף.
השאלה שעומדת במרכז הסרט היא מהי "רוח המערב". רנגו הוא רק שליח של "רוח המערב" (שמיוצגת על ידי דמות קלינט איסטוודית שהוא פוגש במהלך הסרט). כלומר, המיתוס של המערב אינו המיתוס של המערב הפרוע אלא של "התרבות המערבית".
אחרי שרנגו נחשף כרמאי הוא גולה ופוגש בהזייתו את איש רוח המערב, שמאלץ אותו לחזור לעיירה ולהושיעה. "אבל אני רמאי, אני אפילו לא יודע מי אני" , אומר רנגו. "לא מדובר בך, מדובר בהם." אומר רוח המערב. בהם, כלומר באזרחים הזקוקים לו.
מה משמעות השיחה הזו?
זה קשור לשאלה "למה רנגו נעשה דווקא עכשיו?"
והתשובה היא : אובמה. או יותר נכון: פוסט- בוש.
אמריקה, כמו ישראל, ראתה בעצמה סמל לחברה מתוקנת (לפחות בשאיפה)שערכיה הומניזם, פלורליזם, חירות. ובמרכז המיתוס שלה עומד המערב הפרוע, במרכז המערב הפרוע עומדת דמות הגיבור. השריף. השריף זה בוש. הוא הסמל ליומרה האמריקאית לתקן את העולם, להיות "המעצמה מספר אחת." אני חושב שגם רייגן נרמז בסרט: הבחירה בשחקן כמנהיג.
אבל אמריקה של אובמה היא אמריקה אחרת. היא אמריקה שמחליטה שכבר אין טובים ורעים. אמריקה רוצה להיות "סתם מעצמה", לא משנה מה אובמה אומר, זה מה שהוא מאמין בו. אמריקה, כמו רנגו, שיחקה את תפקיד השריף, היא אמרה לעולם שהיא תסדר הכל. שהיא תהפוך הכל ליותר טוב. ופתאום המסכה נושרת. אני לא שריף, אני שחקן, רימיתי אתכם. זה המסר של אובמה לעולם. אמריקה אינה מעצמה, היא לא תתקן את העולם. אנחנו עושים בעיקר סרטים והוליווד משקרת לכולם.

התובנה הזו היא אנטי-מיתוס. היא מציגה את "המיתוס המכונן תודעה של עליונות מוסרית" כשקר. (הדבר קורv גם בישראל, המאבק בתנ"ך הוא קודם כל מאבק במיתוס "העם הנבחר"). וזהו הקונפליקט של הדמות. בניגוד למופע של טרומן הדמות לא מתעוררת לגלות שיש עולם בחוץ. היא יודעת את זה ועדיין היא שחקנית. הקונפליקט של היציאה לעולם שבחוץ הוא מובנה בתסריט. הדמות מחכה לצאת מהכלוב כי רק ככה היא תהיה דמות אמיתית. כי אין גיבור של סרט בלי קונפליקט. כלומר, גם הקונפליקט מול המציאות הוא חלק מהסרט. הוא מובנה. ומה רע בזה? האם זהו שקר?
האם הוליווד שיקרה לעולם? האם התקווה והרגש העולים מצפייה בסרט הם שקר שיש להתעורר ממנו?
אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה. לא מדובר רק באובדן המיתוס, או צדקת הדרך. זה לא רק שאמריקה מוותרת על השליחות עליה דברה כל השנים של תיקון עולם מסוים. אלא, ועל זה מדבר הסרט, אובדן הקונפליקט.



הויתור על הקונפליקט הוא ויתור על החיים. המים. הדבר שממנו הכל צומח. בלי קונפליקט, לא רק שאין זהות (שאינה ערך גבוה בסרט, רנגו נשאר חסר שם עד הסוף) אלא אין חמלה. אין הומניזם. כאשר ב"רוג'ר ראביט" רצו להשמיד את טונטאון, היה ברור שזה רק סמל, שטונטאון היא רק הראשונה להמחק מעל פני האדמה. ממש כפי שבשביל הנאצים היו היהודים סמל בדרך לכיבוש העולם. "מי ששולט במים שולט בעיירה". קודם כל צריך לסגור את המים. ואז להשתלט על העולם. הרעים, הפושעים, אינם הבעיה ב"רנגו". אלא אנשי הפוסט. גם ה"רעים" וה"טובים" צריכים להיות מושמדים בסרט על ידי הרע שמעבר ל"רע", כי שניהם מיתוסים והוא לא. וכש"הרע" מנסה להבין למה, אחת הדמויות עונה לו: "כי יש לנו כובעים יפים". הנוחות שנלווית לויתור על קונפליקט, היא התגמול הבורגני על עולם בלי מיתוסים. בלי טוב ובלי רע. כך שהסרט הופך לפנטזיה רפובליקאית. אמריקה אמנם הושפלה, המסכה שלה כ"מגינת העולם הנאור" נושרת, ועם זאת, הסרט בא ואומר, צריך להתגבר על השקר הזה. כי בעולם שלנו יש משמעות לשאיפה, לאמנות, לסרטים. לרצון בקיומה של עליונות מוסרית. לא למעננו. למען העולם. כי עולם שבו לא שואפים למוסר, אין לו סיכוי להשתקם. אבל הסוף... הסוף... הסוף מוכיח שזה בעצם קרב די אבוד. אנשי העיירה מוצגים ככאלה שאיבדו את כבודם. כלומר, יש מים, אבל ברמת העומק הרע ניצח. כי הם הפכו לאותם בליינים נהנתנים, כפי שתוכנן להם מראש. מבחינתי, המשמעות היא שאנחנו בנקודת שפל הסטורית. משבר. שכל נסיון, כרגע, לרומם בצורה מלאכותית את המיתוס והאתוס המוסרי נידון לכישלון. אמנם יש מים. אבל אנחנו נמצאים עדיין במדבר רוחני. "רוח המערב" עזבה ופינתה את מקומה לזיקית מצוירת. הערה אחרונה: רנגו הוא זיקית שמחליף צבעים רק פעם אחת בסרט. אבל כשהוא מגיע לעיר הוא מתחיל לחקות את ההליכה של המקומיים. כלומר, הוא זיקית במובן של "שחקן". הוא משתלב בעיירה לא על ידי הצבע, אלא על ידי חיקוי השפה המקומית. סצנה יפהפיה.  

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סימור - סרט הגמר של רונלי נמט

"סימור" של רונלי נמט. מנשר 2015.
את רונלי אני מכיר מאז שהתחלתי ללמד במנשר. יוצרת עם עולם מונפש עשיר ואפל שלא מפחדת לגעת בצורה הומוריסטית במוות, שואה, אלימות וייסורי נפש. היא יצרה במהלך הלימודים סרטים מטרידים מאוד שעמדו בניגוד מוחלט למה שנראה היה לעין. בסרט הגמר שלה "סימור" לעומת זאת ניתן למצוא דווקא אנושיות וחצי נחמה. הסרט מתחיל בסימור, שמואס בחייו אך מקבל הזדמנות מיוחדת.
קבלו את סימור:



הדמות של סימור מבוססת בחופשיות על סימור גלאס, דמותו של סלינג'ר ב"יום נפלא לדגי הבננה".


אתר: http://www.ronleenemeth.com/


















זוכי אסיף 2016 ונימוקי השופטים

אנימיקס נגמר ואיתו אסיף. ולהלן הזוכים בקטגוריות השונות: אסיף 2016 נימוקי השופטים – פרס גרוס פרס יורם גרוס 2016 מוענק לדניאלה שרר על עבודתה כיוצרת סרטי אנימציה עצמאית ומאיירת, הנוגעת בנושאים חמקמקים וכואבים של ילדות, ניתוק וזרות, ועושה זאת בשפה קולנועית איורית ייחודית לה בה דימוי זורם לתוך דימוי, והעמדה קודמת מתגנבת לתוך העמדה חדשה ומאירה אותה באור המגלה, ללא מילים, משהו נוסף על הסיטואציה. עבודותיה של דניאלה מתאפיינות בדיוק רעיוני, המותיר מקום גם למשחק ביחס לטקסט של מספר – רבות מעבודותיה מתייחסות לטקסט המסופר באופן המזכיר דיאלוג לא איור שלו, אלא הרהור אודותיו – ותשובה לו.

הפרס ניתן לדניאלה כעידוד ליצירה עצמאית, על מנת שתמשיך לפתח את הסגנון הייחודי לה, ותיצור סרטים נוספים.


קטגוריית סרטים עצמאיים מועמדים:
שוק/ דותן מורנו
לילי/ חני דומבה ותום קוריס
מכתוב/ מעיין אנגלמן לבית אבי חי
מחפש אותם. - Neko Productions לבית אבי חי
- Animetzba Lettersproject / פיל אנימציה בע"מ

פרס ראשון שוק/ דותן מורנו –

גדולתו של הסרט הוא בהצלחתו להעביר לצופה מציאות מקומית מובהקת באמצעים ויזואליים רזים, קווי …

על מואנה ועל מסע נשי

על מואנה ועל מסע נשי *מיועד לקריאה לאחר צפיה.
לא עוד סרט מסע הסיפור של מואנה הוא לכאורה סיפור מסע מוכר של דמות שצריכה לפרוץ גבולות כנגד הגבלות אביה השמרן כדי להציל את עצמה ואת מה שיקר לה ולשם כך עוברת דרך כמה תחנות בהן תתמודד עם דמויות ואתגרים הרלוונטים למטרת המסע. הרבה מזה נשמע כמו תבנית דיסני מוכרת ולכן ראוי לתהות מה היה חדש במסע הזה. נראה שלא פחות משמואנה הוא סרט מסע הוא סרט על סרטי מסע שכן לאורכו מואנה מלווה בדמות, שכבר עברה את המסע הזה בעבר ופגשה את כל מה שמצפה לה בדרך רק באופן שונה. במובן זה הסרט מאוד דומה במבנה שלו ל"קובו ושני המיתרים" (לייקה 2016) שגם בו המסע הוא מעין שחזור של מסע קודם. בכל אופן, אחד הדברים שמאפיינים את המסע של מואנה מתבטא ב"שיר הקונפליקט" שלה המדבר על המקום בו היא נמצאת: האם במשאת ליבה או איפה שהיא נמצאת פיזית, עם משפחה, קהילה ואי. המתרגם של השיר לעברית (בגרסת התרגום) החליף את המילים Where you are למילה אתגר פשוט כי זה מתחרז ואני הרגשתי שיש בזה עוול כלפי הסרט כי מואנה לא רוצה "הרפתקה אי שם" או "אתגר". מואנה נמשכת לים כי…