תאוריית הקשר - איך נולד שוליית הקוסם

מה מקשר בין אנשים? מה בין מיתוס ופנטזיה? מה התפקיד של אנימציה בכל זה?
תאוריית הקשר, פוסט אישי, אמוציונלי אסוציאטיבי ועוד מילים בלועזית.


לפני הרבה שנים, בסוף שנות ה-90 במאה הקודמת, ראיתי את הסרט תאוריית הקשר עם מל גיבסון וג'וליה רוברטס. זה סיפור דרמה בדיוני (או שלא?) על אדם סהרורי שכותב עיתון מחתרתי ששמו "תאוריית הקשר" ובו הוא חושף קשרים בין אירועים שונים ומשונים שלמתבונן התמים נקראים כלא קשורים. סיפורי קונספירציה הזויים. אלא שלאט לאט מתברר (ספוילר! או שלא?)שכל מה שהוא כותב הוא נכון ושמי שסהרורי זה בעצם אנחנו.

אחרי שראיתי את הסרט החלטתי להוציא גם עיתון מחתרתי. קראו לו "הברון האדום" על שם האויב המושבע של סנופי:

וזה היה הגליון הראשון על הרקולס (מ-1998 נדמה לי ולא כמו שכתוב):
ה"עיתון" (so called) הודפס וחולק בישיבת עתניאל בה למדתי. אבל אז הסתבר ש"הברון האדום" היה טייס גרמני במלחמת העולם הראשונה. אז השם שונה ל"שוליית הקוסם". ככל שהזמן עבר התברר לי גם שהשם "שוליית הקוסם" תפור על העיתון וגם שמשהו מ"תאוריית הקשר" קיים גם ב"שוליית הקוסם".
כי באופן אינטואיטיבי "שוליית הקוסם" ראה בסרטים מצוירים טקסט שבאופן לא מודע (וגם מודע) מתכתב עם תכנים שונים לגמרי ממה שנראה על פני השטח ויורדים לעומק שאלות תרבותיות דווקא בגלל שמדובר בסרטים מצוירים (כלומר, דווקא בגלל החזות ה"לא רצינית") יחד עם הנגיעה בעולם דימויים מיתי.
עכשיו, יש נטייה לבלבל בין מיתולוגיה ופנטזיה. מבלי להכנס לעומק השוני, אפשר לראות בהם דווקא הפכים. המיתולוגיה היא סיפור-אב. סיפור שמתאר את מה שסביבו תרבות מתכנסת. היא לרוב עוסקת בתקופות שאין מהן תיעוד מה שמאפשר ערבוב בין מציאות הסטורית ודמיון. אבל פנטזיה (אני לא מדבר על הז'אנר) היא אישית, אסוציאטיבית. היא סוג של מראה מעקמת של המציאות שפוגשת זיכרונות, דמויות, סיפורים, צבעים וכל מיני ויוצרת מהם דימוי, סיפור חדש. מאוד אישי על סמך נסיון חוייתי.
אבל כל זה רק לכאורה.
כי הנחת החלוקה היא שהאדם הפרטי יונק את זכרונותיו רק מרגע לידתו. ואילו הקשר בין המיתוס והפנטזיה נוצר כתוצאה מכך שהמיתוס טבוע בנו ברמה קדומה יותר, מה שהופך אותו לרפרנס גם לעולמנו הפנימי ותוצריו אבל גם לעיבוד שלנו את המציאות.
ולכן, מבחינתי, מדובר בקלחת גדולה שבה החוש הפעיל אינו השכל אלא "תאוריית הקשר": האינטואיציה שיודעת לזהות כאשר לשתי תופעות שונות לגמרי יש מקור משותף. לפעמים הרמז למקור המשותף הוא מילה, לפעמים אלמנט סיפורי, לפעמים דימוי ולפעמים רק תחושה לא מוסברת.
אז אחרי כמה גליונות ואחרי הרבה שנים נוצר הבלוג הזה שמעבר לעיסוק שלו באנימציה הוא ממשיך עם הקו של לראות באנימציה, ובתרבות פופולרית בכלל, טקסט שדרכו אפשר להביט הן אל הקוסמוס והן אל המיקרוקוסמוס האנושי.
כאשר אני מסתכל כך על פנטזיה: כפילטר למציאות שכולנו מפעילים כדי ליצור וכאמצעי להתבונן בחזרה על העולם האנושי, אני מוצא בה גם כלי לחיבור בין אנשים. המציאות בה אנו חיים, שבה המשותף נראה כהולך ונעלם והאינטרפרטציה האישית נראית כמרחיקה אותנו אחד מהשני במקום לקרב, אני מחפש דרך למצוא את הפנטזיה כגורם מחבר ולא מפריד. אבל האם זה אפשרי? האם ניתן לראות בעולמנו הפנימי, האישי והייחודי אמצעי לחיבור בין אדם לאדם? האם ישנה שפה שבה ניתן "לתקשר" בעזרת דימויים וסיפורים אישיים ואסוציאטיבים?

כמו שאמרתי, לדעתי הפנטזיה כבר מדברת בשפה כזו. מתקשרת ומחברת. אלא שאנחנו צריכים ללמוד את השפה. לראות איפה המיתולוגי פוגש את האישי. מתי הם סותרים ובעיקר מתי הפנטזיה האישית מפרשת את המיתוס. מאירה אותו באור חדש.
וצריך להזהר לא ליפול לקלישאות, כמו לתאר את מלך האריות כ"שיבת עם ישראל לארצו" (נתקלתי בזה) או לראות ב"שרק"סרט פמיניסטי (כי הנסיכה מרביצה ותוקעת גרעפסים. אז מה אם היא חיכתה 20 שנה במגדל לאהובה?). כמו האזהרה של רבי עקיבא לפני הכניסה לפרדס,  צריך להזהר מסוג ההסחות שמזמינות לקרוא את הסרט ללא הניואנסים שלו. ניואנסים שבסופו של דבר יכולים להכריע לכיוון חדש ומפתיע. כמו שקובי ניב ניגש לסרט "החיים יפים" וכמו שגדי טאוב ניגש לכל עולם התרבות הישראלי של שנות ה-90 בספרו המרד השפוף.

בשבועות האחרונים הרגשתי את זה קורה: את החיבור הזה והמעבר פנימה החוצה מהעולם המציאותי לפנטסטי ולשיקופיו התרבותיים. אז רציתי להציג מסע כזה. כי באינטרנט, לפעמים קישור הוא רק מעבר לדף אחר ולפעמים הוא עושה את את אותו אפקט של "תאוריית הקשר" לפיו כל התקדמות היא עדיין מרפרפרת למקום ממנו באת, אם כקונטרה, אם כתוספת ואם כפרשנות.
אז הנה כמה חוליות בשרשרת:
זה התחיל מהבלוג החדש של ידידי, המאייר המוכשר מנחם הלברשטט, שאיתו יצא לי לעבוד בכמה מסגרות שונות.


שם הוא קישר לבלוג עלים לתרופה שעוסק בכמה דברים שמטרידים אותי וזאת תוך שילוב של ביקורת ואיזכורים תרבותיים.
שם ניתקלתי בפוסט הזה שעוסק בסרט האנימציה הזה:

ראיתי כבר את הסרט הזה והאמת היא שלקח לי זמן לאהוב את הסרט הזה (ובסוף אהבתי, ואפילו התרגשתי). קשה לי עם דמויות "פשוטות מדי", גנריות, שנראה שכל תפקידן הוא ייצוגי. אבל אני משער שבסרט הזה זה באמת מוצדק.
מעבר לזה, אהבתי לראות שאדם שלא בא מתחום האנימציה (כנראה) רואה בסרט אנימציה טקסט דרכו אפשר לדון ברעיונות מופשטים. נראה לי שזה אחד הכוחות הטמונים באנימציה: להיות סימבולי וקונקרטי ביחד. אישי וכוללני ביחד.
באתר הזה גם נתקלתי בפוסט היפה הזה, שמביא קישור לאתר ART IN PROGRESS שמציג אמנים ישראלים מתחומים שונים ובינהם את אסיה לוקין. אנימטורית ישראלית שלא הכרתי.  שזה אחד הסרטים שלה. נהדר.


האתר של אסיה לוקין.

זה היה רק קטע ממסע, לא לינארי שבו אנשים מחפשים קשר. והאנימציה הופכת בו למרכיב בעל פוטנציאל עצום. גם ברמה האמנותית אבל גם בהשפעותיה התרבותיות המשניות, הסמויות.
זה גם מה שהרגשתי לגבי המחאה החברתית הקיץ. פחות עניין אותי המניפולציה הפוליטית שלוותה אותה, אלא עצם זה שאנשים מחפשים סיבה לפגוש אנשים במרחב הציבורי. להכיר בקיומו של מרחב ציבורי לא וירטואלי. שבו יש "חשוב" ו"לא חשוב" "אמת" ו"שקר". מושגים אמיתיים שנובעים ממקור אמיתי: החיפוש אחר קשר. לא הסכמה. אלא קשר, שהוא, אני מאמין, המפתח היחידי לחיים משותפים פה. חיים של ציבור ולא אוסף מגזרים ומיעוטים. לכן היה לי חשוב להיות חלק מזה. באיזושהי רמה. איור של זויה צ'רקסקי
לסיום:
קשר הקשת בענן שמחבר את "האוהבים, החולמים ואותי." מאת קרמיט הצפרדע.

תגובות