דלג לתוכן הראשי

תאוריית הקשר

מה מקשר בין אנשים? מה בין מיתוס ופנטזיה? מה התפקיד של אנימציה בכל זה?
תאוריית הקשר, פוסט אישי, אמוציונלי אסוציאטיבי ועוד מילים בלועזית.


לפני הרבה שנים, בסוף שנות ה-90 במאה הקודמת, ראיתי את הסרט תאוריית הקשר עם מל גיבסון וג'וליה רוברטס. זה סיפור דרמה בדיוני (או שלא?) על אדם סהרורי שכותב עיתון מחתרתי ששמו "תאוריית הקשר" ובו הוא חושף קשרים בין אירועים שונים ומשונים שלמתבונן התמים נקראים כלא קשורים. סיפורי קונספירציה הזויים. אלא שלאט לאט מתברר (ספוילר! או שלא?)שכל מה שהוא כותב הוא נכון ושמי שסהרורי זה בעצם אנחנו.

אחרי שראיתי את הסרט החלטתי להוציא גם עיתון מחתרתי. קראו לו "הברון האדום" על שם האויב המושבע של סנופי:

וזה היה הגליון הראשון על הרקולס (מ-1998 נדמה לי ולא כמו שכתוב):
ה"עיתון" (so called) הודפס וחולק בישיבת עתניאל בה למדתי. אבל אז הסתבר ש"הברון האדום" היה טייס גרמני במלחמת העולם הראשונה. אז השם שונה ל"שוליית הקוסם". ככל שהזמן עבר התברר לי גם שהשם "שוליית הקוסם" תפור על העיתון וגם שמשהו מ"תאוריית הקשר" קיים גם ב"שוליית הקוסם".
כי באופן אינטואיטיבי "שוליית הקוסם" ראה בסרטים מצוירים טקסט שבאופן לא מודע (וגם מודע) מתכתב עם תכנים שונים לגמרי ממה שנראה על פני השטח ויורדים לעומק שאלות תרבותיות דווקא בגלל שמדובר בסרטים מצוירים (כלומר, דווקא בגלל החזות ה"לא רצינית") יחד עם הנגיעה בעולם דימויים מיתי.
עכשיו, יש נטייה לבלבל בין מיתולוגיה ופנטזיה. מבלי להכנס לעומק השוני, אפשר לראות בהם דווקא הפכים. המיתולוגיה היא סיפור-אב. סיפור שמתאר את מה שסביבו תרבות מתכנסת. היא לרוב עוסקת בתקופות שאין מהן תיעוד מה שמאפשר ערבוב בין מציאות הסטורית ודמיון. אבל פנטזיה (אני לא מדבר על הז'אנר) היא אישית, אסוציאטיבית. היא סוג של מראה מעקמת של המציאות שפוגשת זיכרונות, דמויות, סיפורים, צבעים וכל מיני ויוצרת מהם דימוי, סיפור חדש. מאוד אישי על סמך נסיון חוייתי.
אבל כל זה רק לכאורה.
כי הנחת החלוקה היא שהאדם הפרטי יונק את זכרונותיו רק מרגע לידתו. ואילו הקשר בין המיתוס והפנטזיה נוצר כתוצאה מכך שהמיתוס טבוע בנו ברמה קדומה יותר, מה שהופך אותו לרפרנס גם לעולמנו הפנימי ותוצריו אבל גם לעיבוד שלנו את המציאות.
ולכן, מבחינתי, מדובר בקלחת גדולה שבה החוש הפעיל אינו השכל אלא "תאוריית הקשר": האינטואיציה שיודעת לזהות כאשר לשתי תופעות שונות לגמרי יש מקור משותף. לפעמים הרמז למקור המשותף הוא מילה, לפעמים אלמנט סיפורי, לפעמים דימוי ולפעמים רק תחושה לא מוסברת.
אז אחרי כמה גליונות ואחרי הרבה שנים נוצר הבלוג הזה שמעבר לעיסוק שלו באנימציה הוא ממשיך עם הקו של לראות באנימציה, ובתרבות פופולרית בכלל, טקסט שדרכו אפשר להביט הן אל הקוסמוס והן אל המיקרוקוסמוס האנושי.
כאשר אני מסתכל כך על פנטזיה: כפילטר למציאות שכולנו מפעילים כדי ליצור וכאמצעי להתבונן בחזרה על העולם האנושי, אני מוצא בה גם כלי לחיבור בין אנשים. המציאות בה אנו חיים, שבה המשותף נראה כהולך ונעלם והאינטרפרטציה האישית נראית כמרחיקה אותנו אחד מהשני במקום לקרב, אני מחפש דרך למצוא את הפנטזיה כגורם מחבר ולא מפריד. אבל האם זה אפשרי? האם ניתן לראות בעולמנו הפנימי, האישי והייחודי אמצעי לחיבור בין אדם לאדם? האם ישנה שפה שבה ניתן "לתקשר" בעזרת דימויים וסיפורים אישיים ואסוציאטיבים?

כמו שאמרתי, לדעתי הפנטזיה כבר מדברת בשפה כזו. מתקשרת ומחברת. אלא שאנחנו צריכים ללמוד את השפה. לראות איפה המיתולוגי פוגש את האישי. מתי הם סותרים ובעיקר מתי הפנטזיה האישית מפרשת את המיתוס. מאירה אותו באור חדש.
וצריך להזהר לא ליפול לקלישאות, כמו לתאר את מלך האריות כ"שיבת עם ישראל לארצו" (נתקלתי בזה) או לראות ב"שרק"סרט פמיניסטי (כי הנסיכה מרביצה ותוקעת גרעפסים. אז מה אם היא חיכתה 20 שנה במגדל לאהובה?). כמו האזהרה של רבי עקיבא לפני הכניסה לפרדס,  צריך להזהר מסוג ההסחות שמזמינות לקרוא את הסרט ללא הניואנסים שלו. ניואנסים שבסופו של דבר יכולים להכריע לכיוון חדש ומפתיע. כמו שקובי ניב ניגש לסרט "החיים יפים" וכמו שגדי טאוב ניגש לכל עולם התרבות הישראלי של שנות ה-90 בספרו המרד השפוף.

בשבועות האחרונים הרגשתי את זה קורה: את החיבור הזה והמעבר פנימה החוצה מהעולם המציאותי לפנטסטי ולשיקופיו התרבותיים. אז רציתי להציג מסע כזה. כי באינטרנט, לפעמים קישור הוא רק מעבר לדף אחר ולפעמים הוא עושה את את אותו אפקט של "תאוריית הקשר" לפיו כל התקדמות היא עדיין מרפרפרת למקום ממנו באת, אם כקונטרה, אם כתוספת ואם כפרשנות.
אז הנה כמה חוליות בשרשרת:
זה התחיל מהבלוג החדש של ידידי, המאייר המוכשר מנחם הלברשטט, שאיתו יצא לי לעבוד בכמה מסגרות שונות.


שם הוא קישר לבלוג עלים לתרופה שעוסק בכמה דברים שמטרידים אותי וזאת תוך שילוב של ביקורת ואיזכורים תרבותיים.
שם ניתקלתי בפוסט הזה שעוסק בסרט האנימציה הזה:

ראיתי כבר את הסרט הזה והאמת היא שלקח לי זמן לאהוב את הסרט הזה (ובסוף אהבתי, ואפילו התרגשתי). קשה לי עם דמויות "פשוטות מדי", גנריות, שנראה שכל תפקידן הוא ייצוגי. אבל אני משער שבסרט הזה זה באמת מוצדק.
מעבר לזה, אהבתי לראות שאדם שלא בא מתחום האנימציה (כנראה) רואה בסרט אנימציה טקסט דרכו אפשר לדון ברעיונות מופשטים. נראה לי שזה אחד הכוחות הטמונים באנימציה: להיות סימבולי וקונקרטי ביחד. אישי וכוללני ביחד.
באתר הזה גם נתקלתי בפוסט היפה הזה, שמביא קישור לאתר ART IN PROGRESS שמציג אמנים ישראלים מתחומים שונים ובינהם את אסיה לוקין. אנימטורית ישראלית שלא הכרתי.  שזה אחד הסרטים שלה. נהדר.




האתר של אסיה לוקין.

זה היה רק קטע ממסע, לא לינארי שבו אנשים מחפשים קשר. והאנימציה הופכת בו למרכיב בעל פוטנציאל עצום. גם ברמה האמנותית אבל גם בהשפעותיה התרבותיות המשניות, הסמויות.
זה גם מה שהרגשתי לגבי המחאה החברתית הקיץ. פחות עניין אותי המניפולציה הפוליטית שלוותה אותה, אלא עצם זה שאנשים מחפשים סיבה לפגוש אנשים במרחב הציבורי. להכיר בקיומו של מרחב ציבורי לא וירטואלי. שבו יש "חשוב" ו"לא חשוב" "אמת" ו"שקר". מושגים אמיתיים שנובעים ממקור אמיתי: החיפוש אחר קשר. לא הסכמה. אלא קשר, שהוא, אני מאמין, המפתח היחידי לחיים משותפים פה. חיים של ציבור ולא אוסף מגזרים ומיעוטים. לכן היה לי חשוב להיות חלק מזה. באיזושהי רמה.
 איור של זויה צ'רקסקי
לסיום:
קשר הקשת בענן שמחבר את "האוהבים, החולמים ואותי." מאת קרמיט הצפרדע.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):