דלג לתוכן הראשי

תאוריית הקשר

מה מקשר בין אנשים? מה בין מיתוס ופנטזיה? מה התפקיד של אנימציה בכל זה?
תאוריית הקשר, פוסט אישי, אמוציונלי אסוציאטיבי ועוד מילים בלועזית.


לפני הרבה שנים, בסוף שנות ה-90 במאה הקודמת, ראיתי את הסרט תאוריית הקשר עם מל גיבסון וג'וליה רוברטס. זה סיפור דרמה בדיוני (או שלא?) על אדם סהרורי שכותב עיתון מחתרתי ששמו "תאוריית הקשר" ובו הוא חושף קשרים בין אירועים שונים ומשונים שלמתבונן התמים נקראים כלא קשורים. סיפורי קונספירציה הזויים. אלא שלאט לאט מתברר (ספוילר! או שלא?)שכל מה שהוא כותב הוא נכון ושמי שסהרורי זה בעצם אנחנו.

אחרי שראיתי את הסרט החלטתי להוציא גם עיתון מחתרתי. קראו לו "הברון האדום" על שם האויב המושבע של סנופי:

וזה היה הגליון הראשון על הרקולס (מ-1998 נדמה לי ולא כמו שכתוב):
ה"עיתון" (so called) הודפס וחולק בישיבת עתניאל בה למדתי. אבל אז הסתבר ש"הברון האדום" היה טייס גרמני במלחמת העולם הראשונה. אז השם שונה ל"שוליית הקוסם". ככל שהזמן עבר התברר לי גם שהשם "שוליית הקוסם" תפור על העיתון וגם שמשהו מ"תאוריית הקשר" קיים גם ב"שוליית הקוסם".
כי באופן אינטואיטיבי "שוליית הקוסם" ראה בסרטים מצוירים טקסט שבאופן לא מודע (וגם מודע) מתכתב עם תכנים שונים לגמרי ממה שנראה על פני השטח ויורדים לעומק שאלות תרבותיות דווקא בגלל שמדובר בסרטים מצוירים (כלומר, דווקא בגלל החזות ה"לא רצינית") יחד עם הנגיעה בעולם דימויים מיתי.
עכשיו, יש נטייה לבלבל בין מיתולוגיה ופנטזיה. מבלי להכנס לעומק השוני, אפשר לראות בהם דווקא הפכים. המיתולוגיה היא סיפור-אב. סיפור שמתאר את מה שסביבו תרבות מתכנסת. היא לרוב עוסקת בתקופות שאין מהן תיעוד מה שמאפשר ערבוב בין מציאות הסטורית ודמיון. אבל פנטזיה (אני לא מדבר על הז'אנר) היא אישית, אסוציאטיבית. היא סוג של מראה מעקמת של המציאות שפוגשת זיכרונות, דמויות, סיפורים, צבעים וכל מיני ויוצרת מהם דימוי, סיפור חדש. מאוד אישי על סמך נסיון חוייתי.
אבל כל זה רק לכאורה.
כי הנחת החלוקה היא שהאדם הפרטי יונק את זכרונותיו רק מרגע לידתו. ואילו הקשר בין המיתוס והפנטזיה נוצר כתוצאה מכך שהמיתוס טבוע בנו ברמה קדומה יותר, מה שהופך אותו לרפרנס גם לעולמנו הפנימי ותוצריו אבל גם לעיבוד שלנו את המציאות.
ולכן, מבחינתי, מדובר בקלחת גדולה שבה החוש הפעיל אינו השכל אלא "תאוריית הקשר": האינטואיציה שיודעת לזהות כאשר לשתי תופעות שונות לגמרי יש מקור משותף. לפעמים הרמז למקור המשותף הוא מילה, לפעמים אלמנט סיפורי, לפעמים דימוי ולפעמים רק תחושה לא מוסברת.
אז אחרי כמה גליונות ואחרי הרבה שנים נוצר הבלוג הזה שמעבר לעיסוק שלו באנימציה הוא ממשיך עם הקו של לראות באנימציה, ובתרבות פופולרית בכלל, טקסט שדרכו אפשר להביט הן אל הקוסמוס והן אל המיקרוקוסמוס האנושי.
כאשר אני מסתכל כך על פנטזיה: כפילטר למציאות שכולנו מפעילים כדי ליצור וכאמצעי להתבונן בחזרה על העולם האנושי, אני מוצא בה גם כלי לחיבור בין אנשים. המציאות בה אנו חיים, שבה המשותף נראה כהולך ונעלם והאינטרפרטציה האישית נראית כמרחיקה אותנו אחד מהשני במקום לקרב, אני מחפש דרך למצוא את הפנטזיה כגורם מחבר ולא מפריד. אבל האם זה אפשרי? האם ניתן לראות בעולמנו הפנימי, האישי והייחודי אמצעי לחיבור בין אדם לאדם? האם ישנה שפה שבה ניתן "לתקשר" בעזרת דימויים וסיפורים אישיים ואסוציאטיבים?

כמו שאמרתי, לדעתי הפנטזיה כבר מדברת בשפה כזו. מתקשרת ומחברת. אלא שאנחנו צריכים ללמוד את השפה. לראות איפה המיתולוגי פוגש את האישי. מתי הם סותרים ובעיקר מתי הפנטזיה האישית מפרשת את המיתוס. מאירה אותו באור חדש.
וצריך להזהר לא ליפול לקלישאות, כמו לתאר את מלך האריות כ"שיבת עם ישראל לארצו" (נתקלתי בזה) או לראות ב"שרק"סרט פמיניסטי (כי הנסיכה מרביצה ותוקעת גרעפסים. אז מה אם היא חיכתה 20 שנה במגדל לאהובה?). כמו האזהרה של רבי עקיבא לפני הכניסה לפרדס,  צריך להזהר מסוג ההסחות שמזמינות לקרוא את הסרט ללא הניואנסים שלו. ניואנסים שבסופו של דבר יכולים להכריע לכיוון חדש ומפתיע. כמו שקובי ניב ניגש לסרט "החיים יפים" וכמו שגדי טאוב ניגש לכל עולם התרבות הישראלי של שנות ה-90 בספרו המרד השפוף.

בשבועות האחרונים הרגשתי את זה קורה: את החיבור הזה והמעבר פנימה החוצה מהעולם המציאותי לפנטסטי ולשיקופיו התרבותיים. אז רציתי להציג מסע כזה. כי באינטרנט, לפעמים קישור הוא רק מעבר לדף אחר ולפעמים הוא עושה את את אותו אפקט של "תאוריית הקשר" לפיו כל התקדמות היא עדיין מרפרפרת למקום ממנו באת, אם כקונטרה, אם כתוספת ואם כפרשנות.
אז הנה כמה חוליות בשרשרת:
זה התחיל מהבלוג החדש של ידידי, המאייר המוכשר מנחם הלברשטט, שאיתו יצא לי לעבוד בכמה מסגרות שונות.


שם הוא קישר לבלוג עלים לתרופה שעוסק בכמה דברים שמטרידים אותי וזאת תוך שילוב של ביקורת ואיזכורים תרבותיים.
שם ניתקלתי בפוסט הזה שעוסק בסרט האנימציה הזה:

ראיתי כבר את הסרט הזה והאמת היא שלקח לי זמן לאהוב את הסרט הזה (ובסוף אהבתי, ואפילו התרגשתי). קשה לי עם דמויות "פשוטות מדי", גנריות, שנראה שכל תפקידן הוא ייצוגי. אבל אני משער שבסרט הזה זה באמת מוצדק.
מעבר לזה, אהבתי לראות שאדם שלא בא מתחום האנימציה (כנראה) רואה בסרט אנימציה טקסט דרכו אפשר לדון ברעיונות מופשטים. נראה לי שזה אחד הכוחות הטמונים באנימציה: להיות סימבולי וקונקרטי ביחד. אישי וכוללני ביחד.
באתר הזה גם נתקלתי בפוסט היפה הזה, שמביא קישור לאתר ART IN PROGRESS שמציג אמנים ישראלים מתחומים שונים ובינהם את אסיה לוקין. אנימטורית ישראלית שלא הכרתי.  שזה אחד הסרטים שלה. נהדר.




האתר של אסיה לוקין.

זה היה רק קטע ממסע, לא לינארי שבו אנשים מחפשים קשר. והאנימציה הופכת בו למרכיב בעל פוטנציאל עצום. גם ברמה האמנותית אבל גם בהשפעותיה התרבותיות המשניות, הסמויות.
זה גם מה שהרגשתי לגבי המחאה החברתית הקיץ. פחות עניין אותי המניפולציה הפוליטית שלוותה אותה, אלא עצם זה שאנשים מחפשים סיבה לפגוש אנשים במרחב הציבורי. להכיר בקיומו של מרחב ציבורי לא וירטואלי. שבו יש "חשוב" ו"לא חשוב" "אמת" ו"שקר". מושגים אמיתיים שנובעים ממקור אמיתי: החיפוש אחר קשר. לא הסכמה. אלא קשר, שהוא, אני מאמין, המפתח היחידי לחיים משותפים פה. חיים של ציבור ולא אוסף מגזרים ומיעוטים. לכן היה לי חשוב להיות חלק מזה. באיזושהי רמה.
 איור של זויה צ'רקסקי
לסיום:
קשר הקשת בענן שמחבר את "האוהבים, החולמים ואותי." מאת קרמיט הצפרדע.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …